יש מי שצופים בסדרה ומשתגעים בכל פעם שדמות טלוויזיונית פוצחת בשירה במקום פשוט לדבר, ויש מי שמתמוגגים מזה; הרשימה הזאת מיועדת בדיוק להם. המיוזיקל הוא פורמט שנשאר במשך תקופה ארוכה באזורי התיאטרון והקולנוע, ולא לעיתים תכופות הוא היתרגם גם לטלוויזיה; אבל בשנים האחרונות הסדרות המוזיקליות מציפות את המסך ומוכיחות שהן לגמרי כאן כדי להישאר. ביום ראשון הקרוב, סדרה מוזיקלית ישראלית מבית קשת 12 תיכנס לחיינו - ותהיה לדרמה הראשונה ששמה במרכזה את המוזיקה המזרחית. לקראת עלייתה למסך של "היורשת" בכיכובן של נופר סלמאן ואוולין הגואל, ליקטנו עבורכם את 15 הסדרות המוזיקליות הטובות ביותר בתולדות הזמנים.
1. השיר שלנו
זה לא עניין של גאווה ישראלית, שלנו פשוט הכי טוב. כשהטלנובלות הישראליות החלו למצות את עצמן, הגיעה נינט טייב - ובגיבוי של כמה מהתסריטאים הטובים בישראל וכמה מהשחקניות שכולם אוהבים לאהוב, "השיר שלנו" הפכה לפנינת קאלט מוזיקלית, מותחת וקורעת מצחוק. מה שהתחיל כמעשייה מוזיקלית על נערה מקריית גת עם חלום קטן ולב גדול, הפך מהר מאוד לפארודיה על הז'אנר ממנו "השיר שלנו" שואבת - במילים אחרות, היא הייתה טלנובלה ממכרת שעושה צחוק מטלנובלות ששודרו עד אז.
"השיר שלנו" קיבעה לתקופה ארוכה את מעמדה של נינט טייב בתור אחת הכוכבות הגדולות שהיו פה, פתחה בתרועה עזה את הקריירות המונומנטליות של מיה דגן ואניה בוקשטיין והייתה לאחד מרגעיה היפים של חנה לסלאו, בהופעה מטורללת ומופלאה כנעמי שחר האחת והיחידה. גם הדמויות האחרות נחרטו בליבנו: אי אפשר לשכוח את רני, קארין ונועה שחר, או את הופעת האורח המטריפה של דנה אינטרנשיונל בתפקיד אלוהים.
"השיר שלנו" לא לקחה את עצמה ברצינות לדקה אחת, ושיבצה לאורכה נאמברים מוזיקליים בלתי נשכחים - החל מ"האור בחיי" שרן דנקר מבצע גם שנים אחרי, דרך פרק המחזמר היפהפה שבעונה הראשונה וכלה בקאברים משגעים ל"הלו יעקב" ו"גן נעול", שבכנות - לא נופלים מהגרסאות המקוריות. "השיר שלנו" הייתה אחת ההגנבות החינניות בתולדות הטלוויזיה הישראלית, ולטוענת ראויה לתואר הסדרה המוזיקלית הטובה אי פעם.
2. האקסית המטורפת
זה לא שקשה להאמין ש"האקסית המטורפת" שרדה ארבע עונות; קשה להאמין שהיא אי פעם עלתה לשידור. הרי "האקסית המטורפת" לא הייתה פשוט דרמה קומית ומוזיקלית - היא הייתה גם חתרנית ופורצת דרך. מדובר בסיפור מצחיק, מרגש ופמיניסטי על אישה שמתמודדת עם מחלות נפש, שמתאר גם את מערכות היחסים הרומנטיות והחבריות שהיא מוצאת לאורך הדרך. לאורך עונותיה, "האקסית" משובצת בשירים על אחריות אישית, מיניות, אהבה (ושנאה) עצמית, אימהות, מגדר, יציאה מהארון ופטריות וגינאליות.
זו הייתה יצירת המופת של רייצ'ל בלום, שיצרה את הסדרה וגם כיכבה בה. היא גילמה את רבקה באנץ', עורכת דין יהודייה ומצליחה מניו יורק שמחליטה לעבור לעיירה ווסט קובינה שבקליפורניה כדי לנסות לחדש את הקשר עם ג'וש, בחור שהיא יצאה איתו למשך חודש בתיכון (ומכאן שם הסדרה). אבל זה לא היה רק המופע של בלום: היא יצרה סדרה מבריקה ואוהבת אדם שנשענת על אנסמבל רחב וחזק של דמויות שכולן זכו לסולו משלהן. ובמקרה של רבות מהדמויות האלה - ובראשן פולה, חברתה הטובה (בגילומה המבריק של דונה לין צ'מפלין, שפרסי האמי צריכים להתבייש בעצמם על שהתעלמו ממנה כל הזמן הזה) - אותם סולואים התעלו על אלה של בלום עצמה.
וזאת ההוכחה להיותה של רייצ'ל בלום יוצרת מבריקה: היא לא הייתה צריכה להאפיל על חברי הקאסט שלה, ובאהבה היא אפשרה לאור הזרקורים לשטוף גם אותם. היא לא נתנה לאידיאולוגיה הליברלית של הסדרה להפוך אותה לקמפיין תעמולה מזמר, אלא פשוט הפכה את האג'נדה לחלק אורגני ממנה. ובתוך כל זה, היא כללה בסדרה נאמברים מוזיקליים יפהפיים על קקי ודלקות בדרכי השתן. איך אפשר שלא לומר "בראבו"?
3. החבובות
"החבובות" היא אחת מסדרות הטלוויזיה הגדולות והחשובות ביותר אי פעם. זו לא הצהרה שצריך לסייג, למרות שמדובר בסדרה בכיכובן של בובות מדברות; קרמיט הצפרדע, מיס פיגי, גונזו ושאר הדמויות היו לאייקונים תרבותיים בלתי נשכחים. הנאמברים המוזיקליים שנשזרו לאורך הסדרה איפשרו לכוכבים אורחים להשתטות עם הבובות המרהיבות שעיצב ג'ים הנסון, הבובונאי בעל ידי הפלא. רובם היו נאמברים מצוינים לכשעצמם, אבל השילוב שלהם עם החבובות הפך אותם ללא פחות מיצירות מופת.
באחד הפרקים, לייזה מינלי חלקה דואט עם קרמיט; זה היה מאוד מרגש דווקא בגלל כל אותן הסיבות שבגללן זה היה יכול להיות מגוחך. בפרק אחר, ריטה מורנו שרה את "Fever" כשאנימל מגבה אותה מאחורה בתופים, בנאמבר דבילי וקורע מצחוק אבל גם סקסי בטירוף. "החבובות" אפשרה לכוכבים המוכשרים והנערצים של אותן שנים להופיע לצד הבובות האהובות ביותר שאי פעם עוצבו, ובכך הפכה מסדרת ילדים חביבה לסדרה מבריקה על אחורי הקלעים של קברט מופרע ומשעשע, עם קאסט שנכנס לפנתיאון הבריות הטלוויזיוניות האדירות.
4. תהילה
אנחנו מתרים בכם לחפש מישהו שהיה חי וקיים אי אז בשנות השמונים. חיזרו בפניו על המונולוג של דבי אלן החד-פעמית, שאומרת בפתח כל פרק של "תהילה": "מי שמעוניין בתהילה, שיזכור שתהילה עולה - וכאן אתם מתחילים לשלם. בזיעה". מיד, תראו את שיערותיו סומרות, את עיניו מתמלאות בלחלוחית. כשז יקרה, אל לכם לעשות דבר מלבד להקשיב לו כשהוא מתחיל לפזם בקול גדול: "פיים! איים גונה ליב פוראבר! איים גונה לרן האו טו פליי - היייייייי!". ובכן, "תהילה" לא הייתה סדרת מופת בשום צורה (למרות שהסרט עליו היא מבוססת היה כביר), אבל עננת הנוסטלגיה שסביבה לא התפוגגה. כנראה שיש משהו בשילוב שבין ניו יורק הטלוויזיונית והמיתית ובין סיפור פשוט על נערים צעירים שרוצים להיות לכוכבים: נראה שהמתכון המוצלח הזה הצליח למוסס את חומות הציניות, לפחות עבור מי שניגש לסדרה הזו בלב רך מספיק.
עם זאת, הטרגדיה העיקרית של "תהילה" לא קשורה לכישלון שלה במבחן הזמן, אלא לכוכביה - שרובם נותרו אלמונים אחרי שהסדרה ירדה משידור. הסדרה גם ידעה טרגדיה של ממש: ג'ין אנתוני ריי, שגילם את לירוי הרקדן הפנומנלי, מת בגיל 41 אחרי שנדבק ב-HIV ולקה בשבץ. הכוכבת היחידה שהמשיכה ותחזקה קריירה פעילה היא אותה דבי אלן מנאום הפתיחה. אוהבים לומר שמי שלא עושה מלמד, אבל אלן הוכיחה שלפעמים אפשר גם וגם: היא נהייתה לכוכבת תיאטרון נערצת, הופיעה בתפקיד אמא של ג'קסון ב"האנטומיה של גריי", וגם פתחה אקדמיה למחול על שמה.
5. גלי
המיוזיקל, כאמור, הוא ז'אנר שלא עבר בצורה חלקה אל המסך הקטן - ורוב סדרות הטלוויזיה שניתן לקטלג ככאלה היו וריאציה יותר עקלקלה של הז'אנר, או לחילופין - כאלה שזולגות לתחומי הנישה. "גלי" הייתה מהנדירות שהצליחו להיכנס למיינסטרים בזכות היותן הדבר עצמו: העלילה הייתה עוצרת והדמויות היו שרות, כשרק לעיתים מאוד נדירות אחת הדמויות הייתה תמהה על כך שזה לא דבר שאנשים אמיתיים עושים. וכל הניצוצות האלה התקיימו במקום הכי פחות מוזיקלי שאפשר לחשוב עליו: תיכון ציבורי באוהיו.
בזמן אמת, "גלי" הייתה אחת הסדרות האהובות על המסך, זאת עד הידרדרותה הידועה: עם הזמן, "גלי" עברה מלהיות סדרה אהובה לסדרה שנואה, לסדרה מקוללת (כפי שיעידו מקרי המוות הרבים והטראגיים שפקדו את חברי הקאסט); ובהמשך, לכזו שמעריציה זוכרים ומוקירים בתור מה שהיא הייתה - סדרת תיכון קאמפית ומוזיקלית על חבורה של נערים שרוצים לשיר ולרקוד.
היא הייתה מגוחכת מאוד, ולהגנתה ייאמר שהיא הבינה את זה. היבטים רבים בה התיישנו בצורה איומה ונוראה (ובראשם דמותו של וויל שוסטר, המורה וראש מועדון ה"גלי", שכיום נתפס בעיני רבים כקריפ מחלחל), אבל רבים אחרים נראים כמו פיסת נוסטלגיה יפהפייה מתחילת העשור הקודם, כשטראמפ עוד היה מנחה ריאליטי, לא ידענו מה זה קורונה וליאה מישל הייתה פשוט שחקנית מעצבנת עם קול גדול ולא האישה השנואה ביותר בהוליווד. מי ידע ש-12 שנה יכולות להרגיש כמו כ"כ הרבה זמן?
6. פוסי/ורדון
"פוסי/ורדון" הייתה מיני-סדרה שעברה מתחת לרדאר של יותר מדי אנשים, וחבל. היא סיפרה את סיפורו של בוב פוסי, מהבמאים הגדולים שברודוויי והוליווד ידעו, ואשתו (לימים אשתו לשעבר), הרקדנית המהוללת גוון ורדון. כהצצה לאחורי הקלעים של כמה מחזות-זמר וסרטים קלאסיים ("קברט" ו"שיקגו" אותם ביים פוסי), המיני-סדרה הייתה מצוינת; אבל היא הצליחה לרגש באמת כשהתמקדה בסיפורה של ורדון, רקדנית וירטואוזית שנשאר בצילו של בעלה-לשעבר, למרות שהייתה מוכשרת בדיוק כמוהו.
בהובלת הופעות מבריקות מצד מישל וויליאמס בתפקיד ורדון (שזכתה בפרס האמי על תפקידה) וסם רוקוול בתפקיד פוסי, "פוסי/ורדון" הייתה סיפור עצוב וחכם על גבר שמשוכנע שגאונות היא תירוץ מספיק טוב להרס עצמי (ועל האישה שסבלה מכך יותר מכולם) והיא בגדר צפיית חובה עבור כל מי שמגדיר את עצמו כחובב מיוזיקלס אמיתי.
7. Garfunkel and Oates
לא הרבה מכירים את הצמד המוזיקלי הנשי "גרפונקל ואוטס" - ועוד פחות מכירים את הסדרה שהשתיים כיכבו בה. האנונימיות שלה כאן הגיונית, בהתחשב בעובדה שמדובר היה בסך הכל בעשרה פרקים של עשרים דקות, שיצאו ב-2014 ולא שודרו בצורה חוקית בישראל אף פעם. אבל זה לא הופך את הסדרה לפחות קסומה: לאורך הסדרה, השתיים שרות שירי ילדים שמיועדים למבוגרים - הרמוניות רגועות ונעימות בשירי נאצה על נשים בהיריון או בלדות על מין אוראלי.
שתי הנשים שמרכיבות את הצמד - קייט מיקוצ'י וריקי לינדהום - צצות אחת לכמה זמן בתפקידים משניים ואורחים בסיטקומים אמריקאיים (מיקוצ'י זכורה בתור בת זוגו של טד מ"סקראבס", לינדהום בתור הבלשית השוודית מ"ברוקלין 99"), אבל "גרפונקל ואוטס" הייתה הפעם היחידה בה השתיים הובילו סדרה משלהן. הן הופיעו בסדרה בתפקיד עצמן - קייט וריקי - שתי נשים רווקות שמנסות להצליח כמוזיקאיות. בסדרה, זה לא מצליח להן במיוחד, למרות שבחיים הולך להן לא רע - והן אפילו קיבלו ספיישל בנטפליקס (שעדיין זמין, תחת השם "Garfunkel and Oates: Trying To Be Special"). הסדרה נשענה על האופי הייחודי של גרפונקל ואוטס; מדובר באופי מטונף, נועז ומגוחך לחלוטין, אבל גם מקסים ומאוד אנושי. כי בין שירים על סקס והקפאת ביציות, מסתתרים שם כמה פנינים, ביניהן "Rainbow Connection" - אולי השיר הכי יפה שנכתב על נישואים חד-מיניים.
8. פיניאס ופרב
סדרה מוזיקלית? מצד אחד, לא בדיוק - פיניאס ופרב אינם כוכבי ברודוויי או זמרי פופ. מצד שני, כמעט כל פרק בסדרה מציג שיר מקורי, כזה שלעיתים קרובות מוכיח שרמתו זהה למה שיש לברודוויי להציע. סדרת הילדים של דיסני, שהייתה הרבה יותר מעוד בייביסיטר טלוויזיוני, סיפרה את סיפורם של שני אחים חורגים - פיניאס, הממציאן הגדול ביותר שראתה הטלוויזיה מאז מקגייוור, ופרב, השתקן הנצחי. את סיפורי המצאותיהם הבלתי אפשריות של פיניאס ופרב מלווים ניסיונותיה של אחותם ההיסטרית, קנדיס, להלשין עליהם לאמה. כל זה כשבמקביל פרי, פלטיפוס המחמד של השניים, מתפקד כסוכן חשאי שנלחם בפרופסור דופנשמירץ המרושע (שנראה בגדול כמו כל חייל מ-8200 שהמשיך משם לטכניון). את כל העלילה האבסורדית הזאת ליוו שירים קליטים למדי: סיטואציה קומית כמו פלישתו של סנאי סורר למכנסיה של קנדיס הפכה לשיר היפ-הופ נהדר בשם "Squirrel In My Pants Song"; הסדרה גם מילאה את תפקידה ככזו שמיועדת לילדים, ולימדה את כל צופיה איך נקרא הפלסטיק שבקצה השרוך ב"אגלט". "פיניאס ופרב" הוכיחה את שכל יוצר עם ראש מוזיקלי יודע: לפעמים, עדיף לא לומר את מה שאתה רוצה להגיד, אלא פשוט לשיר את זה. זה אולי לא יהיה יעיל במיוחד, אבל זה תמיד יהיה יותר כיפי.
9. סמאש
"סמאש" התרחשה באחורי הקלעים של מחזמר בברודוויי, ועבור חובבי הז'אנר היא אפשרה הצצה מרתקת: התככים בין השחקנית הראשית למחליפה שלה, הרומן בין המחזאית (דברה מסינג החד-פעמית) לשחקן הראשי, הבמאי הנרקיסיסט. זו הייתה הטלנובלה שחובבי מחזות הזמר חלמו עליה, ובמשך שתי עונות היא הייתה תענוג מוחלט. הבעיה הייתה שלא מספיק צופי טלוויזיה הם גם פנאטים של מחזות זמר, והסדרה בוטלה אחרי שתי עונות קצרות. המחזמר הבדיוני שהיה חלק מעלילת הסדרה, "Bombshell" שסיפר את סיפורה של מרילין מונרו, נהיה לאגדת קאלט בקרב מעריצי הסדרה - ועדיין יש שנשבעים שהוא יהיה ללהיט אמיתי בברודוויי אם יעלה על הבמות. עד שזה יקרה, הם ושרים בחדווה את שיר הנושא של אותו מחזמר פיקטיבי - "Let Me Be Your Star".
10. טיסת הקונקורד
הומור הוא עניין סובייקטיבי: יש אנשים שפלוץ מתוזמן היטב מצחיק אותם, ויש כאלה שיתגלגלו על הרצפה בהישמע הרפרנס הנכון למערכה החמישית של "מקבת". "טיסת הקונקורד" היא סדרה עם הומור מאוד מסוימם, ורבים עשויים לעמוד מולה משתאים מבלי להבין מה מצחיק בה; עם זאת, מי שהומור נונסנס אבסורדי עושה לו את זה, ימצא ב"טיסת הקונקורד" את כל שאי פעם חיפש. הסדרה מתארת את קורותיו של הרכב "טיסת הקונקורד" הניו-זילנדי. לאורך מעלליהם המשונים ברחבי ניו יורק משובצים שירי נונסנס מטופשים, מקוריים, ויותר מכל - קליטים מאוד. "טיסת הקונקורד" היא הרכב מוזיקלי אמיתי: אחד משני חבריו, ברט מקנזי, הפך עם השנים גם לזוכה אוסקר, אחרי שכתב את שירי "החבובות - הסרט" וזכה עבור אחד מהם. ככל הנראה, מדובר בסדרה היחידה שבה אפשר לשמוע מישהו שר שיר אהבה בו הוא קורא לאהובתו "האישה הכי יפה בחדר/וברחוב, את כנראה בחמישייה הפותחת/תלוי ברחוב".
11. The Get Down
יש מקרים בהם אפשר פשוט להאשים את הקהל. "The Get Down" הייתה אחד הפרויקטים הכי שאפתניים של נטפליקס; בתקציב עתק של 120 מיליון דולר ל-12 פרקים, ובניצוחו של במאי הקולנוע באז לורמן ("מולן רוז'"), הסדרה סיפרה את סיפורם של ארבעה חברים מהברונקס של שנות השבעים, כשהם שואפים להפוך לכוכבי היפ-הופ - ועל הדרך ממציאים את הז'אנר עצמו. מדובר ביצירה היסטרית, מלאה בפאתוס, וחשוב מכך - גדושה בשירים נהדרים.
יתכן שכל זה היה פשוט יותר מדי עבור הצופה הממוצע של קיץ 2016: "The Get Down" תוארה בתור סרט של 12 שעות, ובינג'ים דחוסים תוצרת נטפליקס לא היו דבר שבשגרה בזמנו, ובוטלה אחרי עונה אחת. מה שכן, היא הייתה יפהפייה: הסדרה הציגה את ניו יורק של לפני יובל כחורבה מפוארת וצבעונית, מלאת מוזיקה, כאב ותקווה; עולם בו אנשים מדברים בחרוזים ורוקדים ברחובות. הסדרה הייתה אמורה להזניק את הקריירה של ג'סטיס סמית', שנשא אותה על כתפיו ועשה זאת נהדר. אבל הקהל לא בא בהמוניו, והניסוי הנוצץ של נטפליקס כשל. אנחנו נשארנו עם השירים, כשבראשם "Set Me Free" הממכר, שהגיע קצת לפני היציאה של עדן אלנה באירוויזיון.
12. האנה מונטנה
מחד, סדרת ילדים מטופשת על נערה שחיה חיים כפולים ככוכבת פופ וכתלמידת חטיבת ביניים רגילה. מאידך, אחת הסדרות החשובות שערוץ דיסני הפיקו - ולו רק בגלל שהיא הציגה בפנינו את אחת הכוכבות הגדולות של המאה הנוכחית: מיילי סיירוס, במה שכנראה לעד יהיה תפקיד חייה. "האנה מונטנה" לעד תהיה סוג מאוד מסוים של קלאסיקה; קלאסיקה נוסטלגית וחמודה על נערה שתגדל להיות כוכבת-על, ומנסה לאזן בין החיים האמיתיים לבין מה שזה לא יהיה שקורה על הבמה ברגע שהיא עוטה את הפאה הבלונדינית (שמעולם לא החמיאה לה כל כך). וחשוב לציין: אמילי אוסמנט, שגילמה את לילי, הייתה השחקנית הכי טובה בסדרה.
13. נאשוויל
מגזין Entertainment Weekly כינה את "נאשוויל" "הסדרה הגרועה הטובה ביותר בטלוויזיה", ומי אנחנו שנתווכח? "נאשוויל" כנראה אף פעם לא הייתה דרמת איכות, אבל אפשר לחשוב כמה שווה זה להיות דרמת איכות. הסדרה סיפקה לצופיה מנה גדושה של כיף קאמפי וממכר: הסדרה, בניצוחה של התסריטאית זוכת האוסקר קאלי קורי ("תלמה ולואיז"), סיפרה את סיפורה של סצנת מוזיקת הקאנטרי בנאשוויל, ושל האנשים אותם היא בונה והורסת. הסדרה סיפקה לקוני בריטון המהממת הזדמנות לזהור בתפקיד ריינה ג'יימס, מלכת מוזיקת הקאנטרי, במרדף אחר הכתר - והזכירה לנו כמה כיף לבלות עם היידן פנטייר, בתפקיד ג'ולייט ברנס שזוממת על אותו הכתר בעצמה. אז מופתית היא לא הייתה, אבל "נאשוויל" הבהירה לנו דבר אחד שכל סדרה חייבת לזכור: כל עוד במרכזך יהיו דמויות מעוררות הזדהות ועניין, לאף אחד לא יהיה אכפת שאת בגדול אופרת סבון.
14. הפלייליסט של זואי
הסדרה הטרייה ביותר ברשימה עלתה לאוויר רק לפני שנה, וכבר נהייתה לאחת הסדרות החמודות על המסך הקטן. הפרמיס פשוט, ועבור כל חובב מיוזיקלס שיודע מה טוב עבורו, הוא עשוי להיראות כגאוני: זואי היא מתכנתת שמקבלת את היכולת לקרוא את המחשבות של הסובבים אותה, אבל רק בצורת שירים. כלומר, כשהיא תעבור ליד אישה מבוגרת וגלמודה היא לא תשמע אותה אומרת "הו מה מר הוא גורלי", אלא תשמע אותה שרה "All By Myself"; כשתראה את הבריסטה שלה שכמהה לאהבה היא תשמע אותה שרה "I Wanna Dance With Somebody Who Loves Me".
בניגוד לרוב המיוזיקלס, לעובדה שהדמויות שרות את רגשותיהם יש סיבה עלילתית. בסדרה, זואי בהחלט מכירה בעובדה שיש משהו משונה באנשים שפוצחים בשיר סתם ככה באמצע היום. זאת בהחלט דרך מיוחדת לגשת לז'אנר, אבל זה לא היה עובד בלי גיבורה מעוררת הזדהות (בגילומה של ג'יין לוי) וצוות שחקנים מוכשר (כשהמצטיין שבהם הוא אלכס ניואל, שגילם את יוניק ב"גלי"). "הפלייליסט של זואי" היא סדרה מתוקה, מצחיקה ומרגשת, שהמוזיקה פועמת בה ומפיחה בה חיים, וכל צופה שמחפש לברוח מהמציאות לעולם קסום יותר ימצא בה נחמה.
15. אימפריה
האם זאת הייתה סדרה גדולה? לא, למרות שהיא נדמתה ככזו; לא בגלל ערכי ההפקה שלה, אבל בגלל רוחב היריעה שלה. "אימפריה" תיארה את אודותיו של לייבל היפ-הופ מצליח ושל המשפחה שמנהלת אותו והתעקשה להבהיר לנו שאינה רק דרמה משפחתית עם הבלחות של מוזיקה שחורה - אלא דרמה שייקספירית על יוהרה וירושה. כמובן, לא הזיקה העובדה שהקאסט משופע בשחקנים שווים במיוחד: ביניהם, ניתן למצוא את המועמד לאוסקר טרנס האוורד, בתפקיד מלך האימפריה שתוהה לידי מי מבניו עליו להעביר את השרביט), ואת טראג'י פי. הנסון בתפקיד קוקי ליון, האישה והאגדה.
קוקי היא זו שהתחילה את הכל: מדובר באחת הדיוות הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית, ואבן דרך בייצוג נשיות שחורה על המסך. היא לא התנצלה על כלום, לא היססה להיות סקסית, לא פחדה להפחיד. היא הגיעה במעיל מנומר ליום עבודה, בתחתון וביריות לארוחת ערב משפחתית; קוקי תמיד הייתה קוקי, ולמרות שלא הייתה זמרת - הייתה לה נוכחות אופראית בלתי נשכחת. הסדרה נודעה בשנותיה האחרונות בעיקר בגלל השערורייה של ג'וסי סמולט, אחד מכוכביה שבדה תקיפה על רקע הומופובי. למרות זאת, יש לקוות ש"אימפריה" לעד תיזכר בזכות אותה קוקי - מלכת ה-Clap Back, והאישה שתמיד תרצו שתהיה בצד שלכם.
