צקצקת התרבות המנג'סת השבועית מוקדשת, בין השאר, לפרסומת ל-yes שבה מככבת נועה קירל. הפרסומת לקחה את "תנו לשמש" מ"שיער" וחיילה את קירל, מן הסתם בקריצה מסוימת למציאות. על השיר הלבישו מילים חדשות שקירל שרה בעודה רוקדת עם חיילים (המציגים אינם רקדנים צבאיים), עד שהיא מגלה שכבר חמש וחצי והיא חייבת לעוף הביתה כי היא, הרי, ג'ובניקית.
המקטרגים טוענים, בשלל דיוני פייסבוק, לזילות המחזמר "שיער", סרט אנטי מלחמתי ואחד מסמלי המחאה נגד וייטנאם (הו!) בסרטון פרסומת, ובלעג של קירל ומסלול הטאלנט שלה לחיילים הקרביים. ולכולם נאמר – די להיות נודניקים. לא לחבב את הפרסומת הזאת דורש רמת נרגנות חמצמצה, מקשישה ומקובעת שלא צריכה להיות לאף אחד מתחת לגיל שמונים ו/או קורין גדעון.
הפרסומת נראית מעולה ונשמעת אפילו יותר מעולה. קירל אדירה ומצחיקה בה, הביצוע שלה נהדר (מה עם איזו בלדה באמת?) והסרטון לא נופל מפרסומות yes אחרות. הפרסומת הזאת יכולה להיות קלאסיקה ברמת קומסי קומסה והיא בין היחידות שלא מתחשק להעביר קדימה כשרואים את ההקלטה של "חתונה ממבט ראשון".
למען הסר ספק, "שיער", הקלאסיקה של מילוש פורמן מ-1979, הוא אחד הסרטים האהובים עליי. את המחזמר לא ראיתי על הבמה, אבל אני מכירה בעל פה גם את השירים בעברית. אה, וגם את "תנו ללפלף יד" מהקומדי סטור ופרודיה שעשו ב"פאמילי גאי" וככל הנראה עוד כמה מתוך אלפי הטייק-אופים שנעשו על המחזמר הזה כי זה מה שעושים עם קלאסיקות. פרודיות ומחוות וכן, פרסומות. ועם כל הכבוד לשיר עצמו, "תנו לשמש יד", הוא כבר קלישאה. ואפילו קלישאה די מסחרית. הוא כיכב, בין היתר, בפרסומת לברגר קינג ועוד כמה עשרות. בארה"ב, לעומתנו, לא ממש זעמו על חילול הקודש התרבותי-פרסומאי לאורך השנים, כנראה שהם לא יכולים להזדהות עם הפצע הכל כך ישראלי, שורשי ומקומי שהוא מלחמת וייטנאם. ניתן רק לקוות שכל יוצאי מלחמת וייטנאם הישראלים לא יושבים עכשיו בביתם עם פלאשבקים לשרשרת אוזניים של לוחמי וייטקונג שענדו במהלך ה... הבנתם.
"אבל המוות של ברגר!" זועקים בפייסבוק (סורי על הספוילר). הנאמבר הזה בסרט הוא באמת החזק והזכור מכולם ואין סיכוי שאצפה בו בלי למרר בבכי על כך שלקחו לנו את ברגר במקום את קלוד הפחות חתיך, ועדיין אין כאן זלזול או ביזיון. יש קריצה, יש ערמומיות והומור, בפרסומת שמשתמשת ברפרנס למוצר שהיא מוכרת (סרטים/סדרות). לקחת את זה למקום של חוסר כבוד - ואפילו לא למלחמה או למוות, ליצירה בדיונית שעוסקת בנושאים האלו - זה לעבור חתיכת מרחק.
אין כאן זילות של סרט אנטי מלחמתי לטובת פרסומת, יש כאן עוד מחווה לקלאסיקה תרבותית אהובה שצוטטה ושוכפלה כבר אינספור פעמים. ונכון שקירל במסלול טאלנט והולכת הביתה בחמש וחצי, אבל אם כבר, זאת עקיצה לעצמה ולרעש סביב השירות האוורירי שלה, וזה בלי קשר לכך שמלא חיילים הולכים הביתה בחמש וחצי. מותר לצחוק קצת על כל התפקידים המיותרים בצבא, זה בסדר. בפרסומת, קירל רוצה ללכת הביתה כדי לצפות ב-yes פלוס. ואם כבר מסר פציפיסטי, אין יותר אנטי מלחמתי מלרצות לשבת בבית ולראות טלוויזיה במקום להילחם. למעשה, זה מה שכולם צריכים לעשות. אלוהים יודע שזה מה שברגר היה צריך לעשות.