אין צורך בקרב.
"משחקי הכס" היא לא סדרה של קרבות. למרות שהיא מצטיינת בהם, ולמרות שסיפקה כמה מהקרבות המרהיבים והזכורים בהיסטוריה הטלוויזיונית, זה לא מה שהופך אותה לסדרה מוצלחת. "משחקי הכס" היא סדרה של דמויות מעניינות, של עלילות חכמות, של מבנים נרטיביים שבורים, של רימוני הלם תסריטאיים, של עולם רב-תרבותי עשיר ואלים ומרתק. הקרבות הגדולים הם רק הדובדבנים ששמים היוצרים על הקצפת הזאת, אלה שמשאירים אותה בקנה המידה (הטלוויזיוני והתמאטי) האפי. לא בכדי "משחקי הכס" לא מציגה את הקרבות בפרקי סיום עונתיים, במה שאמור להיות רגעי השיא של הסדרה, אלא רגע לפניהם. אנחנו לא צופים ב"משחקי הכס" בקנאות של מסדר דרורים במשך שש עונות, במספרים עצומים ובאובססיביות כמעט חסרת תקדים, רק בשביל לראות סוסים מתנגשים בסוסים ודם מוקז על העדשה. אנחנו צופים בה בשביל האינטריגות, הבריתות, הבגידות, הנקמות, החטאים והעונשים. אלה לא מלחמות הכס; אלה המשחקים שסביבם.
אבל לא הפעם. העונה השישית של "משחקי הכס" נחשבת בעיני רבים לחלשה בתולדות הסדרה. "משעמם" הפך לתואר מקובל לתיאור חוויית הצפייה בפרק, וציוני המבקרים – הכי נמוכים מאז העונה הראשונה, ולעתים לרבות העונה הראשונה – מעידים על המעידה. העונה הזו, אף יותר מקודמתה, הסתרבלה בין שלל דמויותיה ולוקיישניה, והשאירה מעט מאוד זמן מסך שבו דמויות ועלילות היו יכולות להתקדם. מילא ריקון, שחתם את הקריירה הכי חסרת משמעות בתולדות שבע הממלכות עם שתי סצנות עונתיות ובערך דקה וחצי בסך הכל. אבל מה תגידו על ליטלפינגר, שהופיע הלילה לשלוש שניות (משמעותיות כרגיל אצלו, ובכל זאת – שלוש שניות, מדדתי)? בעונה הזאת הוא על תקן שחקן אורח. יש לו פחות דקות משחק מאשר לאנדרו בוגוט בסדרת גמר ה-NBA. וזו אחת הדמויות הכי חזקות בווסטרוז. אם ליטלפינגר לא מקבל זמן מסך, מה יגידו אזובי החומה?
"אין צורך בקרב", אומר רמזי בולטון לג'ון סנואו. "אתה צודק", עונה ג'ון, "אין צורך בקרב".
שניכם טועים, ממזרים. "משחקי הכס" הייתה זקוקה לקרב ביניכם יותר מאי פעם. ואיזה קרב זה היה.
קרב הממזרתה
עוד קודם לקרב הממזרים, קיבלנו את קרב הממזרה. לא בפעם הראשונה גילינו שעל דאינריז טארגאריין לא מאיימים. זה נכון מהרגע שאחיה וייסריז איים עליה בתחילת הסדרה, עבור בכל מיני ח'אלים דות'ראקים שנשרפו חיים, ועד לרגע שבו האדונים חוזרים לתבוע את מירין. דאינריז לא מגיבה טוב לאיומים. אפשר לומר שזה מצית בה משהו; נגיד, אש דרקונים.
לא חסרים לדאני נאומים וויליאם-וואלאסים בקריירה; העונה קיבלנו לפחות שניים כאלה, והלילה – עוד אחד, שנישא בגרסה מצומצמת לפני טיריון. אבל כמו ש"משחקי הכס" היא לא סדרה של קרבות, כך דאינריז היא לא אישה של נאומים. לרוב דאני היא אישה של וואן ליינרים: "באנו לדון בכניעה שלכם, לא בשלי", "שלטוני רק התחיל", כאלה. רפליקות שמכוונות ישירות לסקציית הציטוטים בדף הדמות הוויקיפדי שלה. כי דאני היא לא אישה של מילים; היא אישה של מעשים. במקום שבו אנשים כמו טיריון, ליטלפינגר והדרור העליון מדברים, דאני עושה. היא יהירה, כפי שקובע אחד האדונים, אבל איך אמר מוחמד עלי המנוח? זאת לא יהירות אם אתה מגבה אותה במעשים.
הניצחון בקרב המשני של "קרב הממזרים" היה חשוב לא רק לדאני – שהרוויחה את מירין, את יראת הערים החופשיות, את השקט להשאיר את אפיזודת אסוס מאחוריה, את שלושת הדרקונים שצוברים ניסיון קרבי, וגם צי קטן של ספינות – אלא גם לטיריון, שסבל עד כה מעונה יותר גרועה מזו של מכבי נתניה. טיריון החל את הפרק ברגע נדיר – הוא איבד את זחיחותו – אבל זה חלף במהירה לאחר שהצליח לשכנע את דאני לנטוש את תכניות הנקם ושילם הפירומניות שלה ולנקוט מהלך צבאי-פוליטי משולב, שבמסגרתו שלושה דרקונים מחסלים כמה ספינות, ושלושה אנשי פמליה מחסלים כמה אדונים עם הסכמי כניעה מעליבים.
ההצלחה הזו משתלמת לטיריון כמעט מיד, כשהאחים גרייג'וי מופיעים במירין (איזה טיימינג, בדיוק סיימנו מלחמה, מקווים שלא התעכבתם יותר מדי בכניסה לנמל, תשתו משהו חם?). הקליק בין יארה לדאינריז מיידי (האם אשת הברזל תגרום למלכת הדרקונים להחליף צד? האם יהיה לנו משולש מסוכן עם דאריו?), אבל רגע לפני שהיא כורתת את הברית הפמיניסטית נגד "מי שלא חושב שנשים יכולות לשלוט", דאני עדיין מבקשת את המבט המאשר של טיריון. היא לא צריכה את טיריון – היא לא צריכה אף אחד – אבל היא סומכת עליו. זו ברית בין שני ילדים מוכשרים מבתים הרוסים עם היסטוריה של דם ביניהם, אבל כאלה שכבר למדו לשים את כל זה מאחוריהם לטובת המטרה. תוסיפו להם את הגרייג'ויס, וקיבלתם משולש של ילדים שלא מתכוונים לשלם בשיניהם על הבוסר שאכלו אבותיהם המנוולים. דאני רוצה לעשות עולם טוב יותר מזה שהיא יורשת, יארה מוכנה לבלוע את זה, וטיריון? הוא יסתפק בעולם שבו יפסיקו לקרוא לו "גמד", אני מניח, ויתחילו לקרוא לו "אל היין והציצים" כמו שהוא אוהב.
הנסיך שהובטח קיים
מותה של שירין באראת'יאון נראה היום כמו זיכרון רחוק. זה קרה לפני קצת יותר משנה, ב-7 ביוני 2015, בפרק התשיעי (המקביל לפרק הנוכחי) של העונה החמישית. סטאניס סירב תחילה לעצתה של מליסנדרה להקריב את בתו לאל האור תמורת ניצחון בקרב, אך לבסוף – לאחר שרמזי שרף את כל האוכל במחנהו – הסכים לעשות זאת. התוצאות היו טרגיות: שירין נשרפה למוות, כמובן; סליס, אשתו של סטאניס, התאבדה; מליסנדרה נעלמה (בדרכה לג'ון סנואו בטירת שחור); צבא סטאניס הובס; וסטאניס עצמו חוסל. לא רק שההקרבה, כך נראה, היתה לחינם; היא הביאה לתוצאות הרבה יותר גרועות משסטאניס יכול היה לשער.
שנה מאוחר יותר, אנחנו עומדים עם דאבוס במקום שבו קבע סטאניס את מחנהו (כפי שהזכיר דאבוס לג'ון באחד הפרקים הקודמים), במקום שממנו נשלח דאבוס כדי שלא יצליח למנוע את הקרבתה של בת טיפוחיו. בשיטוטיו הליליים הוא מוצא את המתנה שהעניק לשירין – אייל מגולף בעץ – מתחת לערימת קרשים שרופים. דאבוס לא אוהב, מן הסתם, את התובנה שמחלחלת באותו רגע לראשו – המבט שלו לכיוון אוהלה של מליסנדרה אומר הכל – אבל הנה עוד משהו שדאבוס לא יאהב: יכול להיות שהקרבת שירין לא הייתה לחינם כפי שחשבנו. מליסנדרה, כך נראה, לא טעתה כשטענה שהקרבת דם מלכים תביא לניצחון על הבולטונים. היא רק טעתה בזהות המנצח.
מליסנדרה, ייאמר לזכותה, הבינה את זה מזמן. מתחילת העונה היא טוענת שג'ון הוא הנבחר ולא סטאניס. "זה הנסיך שהובטח", היא אמרה לדאבוס בפרק הרביעי. "חשבתי שזה סטאניס", אמר דאבוס. טוב, גם אנחנו חשבנו. אבל לרה'לור יש תכניות משלו, וכמו שאומרת מליסנדרה לג'ון, היא מפרשת את האותות שלו כמיטב יכולתה. והיא מוכיחה לנו, ולא בפעם הראשונה, שמיטב יכולתה זה לא מעט.
אבל גם מליסנדרה לא יודעת איזה חלק שמור לג'ון בתכנית של רה'לור, שהרי נסתרות הן דרכי אל האור. "אולי הוא הביא אותך לכאן כדי שתמות שוב", היא אומרת לג'ון במהלך הפפ-טוק המדכא בהיסטוריה, שבמהלכו היא גם מודיעה לו שלא תמלא את פקודתו (לא להחיות אותו שוב), שאין לה מושג מה הולך לקרות, ושהעצה הכי טובה שלה היא "אל תפסיד". אוקיי, מליסנדרה היא לא בדיוק השייע פייגנבוים של התדריכים הקרביים, אבל עם השורה הסטטיסטית שלה קשה להתווכח: ג'ון מעולם לא נראה כמו הנסיך שהובטח יותר משנראה בסיומו של קרב הממזרים.
במותו ציווה לרמזי את התבוסה
סטאניס אמנם הפסיד בקרב לבולטונים – בגלל התרגיל של רמזי, כאמור – אבל בדיעבד, יש לו חלק גדול בתבוסה שהנחיל להם ג'ון. הקרב בין סטאניס לבולטונים העניק לסאנסה (ולת'יאון) את חלון ההזדמנויות לברוח. סאנסה חברה לג'ון בטירת שחור, גררה אותו באוזן להילחם על ריקון ועל ווינטרפל, הזעיקה מאחורי גבו את אבירי הבקעה של בייליש, הפכה את ההפסד בקרב הממזרים לניצחון מוחץ, ולבסוף – הביאה על רמזי את מותו. בריאן נקמה את נקמתה כשחיסלה את סטאניס, אבל הפטרונית החדשה שלה חייבת לאותו סטאניס את נקמתה שלה, כפי שג'ון אולי חייב לסטאניס את ניצחונו, כפי שדאבוס חייב לסטאניס את הקריירה. סטאניס הלך לעולמו בלי הרבה סימפטיה מהצופים לאחר הקרבת שירין, אבל אם אתם בצד שמריע לסטארקים היום, אתם חייבים להרים כוסית אחת של חלב עזים חמוץ גם בשבילו.
כמו בפרק השביעי, בו התייצבה מאחורי ג'ון במסע הגיוס, כך גם הפעם סאנסה לא מתייצבת בחזית. אלא שהפעם, בעוד ג'ון רץ באומץ ובטיפשות לתוך הצבא הבולטוני ונלכד בטבעת הלחץ התופתית, זו סאנסה שנמצאת במיקום האסטרטגי. קצת בדומה לבעלה רמזי, היא מתייצבת מאחור, במקום שמכונה בצבא "גבעת הגנרלים", המקום ממנו מנהלים המפקדים את הקרב. וכמי שהובילה את המהלך הצבאי של ג'ון – גם כשהוא לא התנהל לרוחה – היא גם זו שמכריעה אותו. היא גם צודקת באזהרותיה לג'ון (שאכן נופל למלכודת של רמזי בשעה כשהוא חושב שהוציא את רמזי מכליו). סאנסה היא אולי לא מומחית צבאית, כדבריה, אבל לא צריך להיות אריק שרון כדי להבין רעיונות כמו "עדיפות מספרית" ו"אלמנט הפתעה".
סאנסה עבור ג'ון בקרב הממזרים היא כמו בן זוגה לשעבר טיריון עבור דאינריז בקרב על מירין – היועצת שמתאמת את המהלך המנצח של הקרב. אבל סאנסה, לאורך העונה, היא יותר המקבילה המערבית של דאני, ולא חסר הרבה עד שתתחיל לספר שהיא "סאנסה סטארק, גבירת ווינטרפל, כותבת המכתבים, משסת הכלבים" וכו'. סאנסה היא אחת הדמויות שעברו את ההתפתחות הגדולה ביותר ב"משחקי הכס" – מילדה מפונקת ובלתי נסבלת לצעירה אצילית ומרשימה – ונדמה ששיאה עוד לפנינו.
לא פעם תהיתי איך סאנסה מצליחה לשמור על נפשה בשעה שיוצרי הסדרה מתעללים בה בכל דרך אפשרית, משדכים אותה לבני הלוויה הכי גרועים שאפשר למצוא, ומסדרים לה לצפות בכל מקרי המוות האלימים מהגולדן רינג. הפרק התשיעי הציע אפשרות אחרת: היא לא. הרגע שבו סאנסה נותנת לרמזי לטעום מהדייסה שבישל ולא נתן לכלבים מזי הרעב שלו היה רגע אכזרי ברמות, ובכן, רמזי-בולטוניות. אין בי רחמים על רמזי, כמובן; מי שהולך לישון עם כלבים מורעבים, שלא יתפלא כשהוא קם עם ביסים בפנים. אבל באקט הנקמה ההולם הזה טמונה גם התובנה שנפשה של סאנסה צולקה לעד.
בסרט התיעודי "מוות בבאר שבע", המתאר את הלינץ' באריתראי הבטום זרהום בפיגוע בתחנה המרכזית בשנה שעברה, יש רגע נהדר שבו צעיר בשם משה כוכבי מספר מדוע הרחיק את האנשים שניסו לפגוע בפליט השרוע על הרצפה. לדבריו, הוא עשה זאת לא כדי להגן על הפליט (אותו חשב למחבל), אלא על הפורעים. "אני חייב להציל את האנשים האלה", אומר כוכבי, "הם משחיתים את הנפש שלהם". לסאנסה, מסתבר, כבר מאוחר מדי. ואולי לכך מתכוון רמזי כשהוא אומר לסאנסה שהוא חלק ממנה עכשיו. אף משה כוכבי לא יגן עליה. זה מה שהיא אומרת לג'ון: אף אחד לא יכול להגן עליה.
הכל ידוע מראש
"משחקי הכס" לא הפתיעה אותנו גם הפעם. פרק שנקרא "קרב הממזרים" העניק לנו, כצפוי, את קרב הממזרים (המרהיב, אגב – קומפלימנטים לבמאי מיגל ספוצ'ניק); בייליש, כצפוי, הגיע על תקן האביר על הסוס הלבן; ג'ון, כצפוי, לא מת. אפילו המוות של ריקון, האקספנדבל שבדמויות הסדרה לדורותיה, היה צפוי. מי שציפה לעוד אחד מרגעי ההלם המפורסמים של "משחקי הכס" וחשב לרגע שג'ון יימחץ מתחת להמון (איזה מוות פתטי זה היה יכול להיות), או שבייליש ידקור את סאנסה, או שנד סטארק יגיח ללא ראש מבין העצים ויציל את ילדיו – ובכן, מי שציפה לטוויסט "משחקי הכס" קלאסי, התאכזב. זו לא דרכה של "משחקי הכס" החדשה, הפוסט-ג'-ר-ר-מרטינית, זו שמקימה את ג'ון לתחייה כי "למה לא" ומשאירה את אריה בחיים כי "ככה". "משחקי הכס" הזו מקמצת בשוקרים ובהפתעות. ואולי המעניין מכל: "משחקי הכס" הזו מתחילה להבחין בין רע לטוב.
אחרי עונות שבהן דרך רשעים צלחה, נדמה כי הגלגל התהפך. זו ההכרעה שסיפק לנו קרב הממזרים: הטוב ניצח, הרוע הובס. טרוף טורף רמזי בולטון, מאחרוני הנבלים המוחלטים של ווסטרוז. בוולדר פריי ויורון גרייג'וי ננוחם. ואולי – מי יודע – גם בסאנסה סטארק.
עוד "משחקי הכס" ב-mako תרבות:
- בשבוע שעבר: האם הדמות שכולם מדברים עליה תחזור?
- פרידה מרמזי: האם זו הדמות האיומה ביותר על המסך?
- בחזרה לאונס: העונש של רמזי הגיע
- דירוג העוצמה: מי הדמות הכי חזקה ב"משחקי הכס"?
- משחקים בכס: החידונים שיעבירו לכם את הזמן בין הפרקים
- לכל טורי "הצופה על החומה"
ועוד כמה דברים על הפרק
* סיפורו של טיריון על המלך המטורף ואש הפרא שהסתיר מתחת למבצר האדום מאוששים במידה רבה את התיאוריה הרווחת על השמועה שהגיעה לסרסיי ושאושרה על ידי קיבורן. האם גם סרסיי רוצה להעלות את מעלה מלך בלהבות? והאם יימצא הטיריון שיעצור את האש?
* ידעתי שאוכל לסמוך על ג'ון שיציל אותי מהכותרת "ממזרים חסרי כבוד", אבל זה דווקא רמזי הנכלולי שהפתיע אותי. תראו איך הוא ניהל את הקרב הזה: נפגשים לוועידת הכנה, קובעים שעה ומקום, מתייצבים בזמן לאירוע. בגמר ה-NBA ראיתי יותר טריקים מלוכלכים.
* טורמונד נפלא, בעיניו הפעורות ומהלכי המייק טייסון שלו. שלא ייהרג לעולם.
* דברים שלא הבנתי השבוע: למה ריקון רץ בקו ישר ולא עושה קצת תמרוני זיג זג? איך יכול להיות שג'ון לא שומע את הפרשים שמגיעים מאחוריו? למה רמזי יורה חץ בעינו של הענק כשהוא יכול לירות בג'ון סנואו ולסגור את הסיפור ולהפיל לי את הלסת לרצפה? למה הענק לא מוחץ את כל החיילים של בולטון כמו נמלים במקום להפוך לכרית סיכות? ולמה האדונים ממירין שמים אייליינר?
* "אני חלק ממך עכשיו", אומר רמזי לסאנסה. סאנסה אמרה בתחילת העונה לבייליש שהיא עדיין יכולה להרגיש בגופה את מה שרמזי עשה לה. האם כל זה מרמז לא רק לפצעים גופניים וצלקות נפשיות, אלא למשהו אחר? האם יכול להיות שלא נפטרנו מרמזי כמו שחשבנו? האם ייתכן שסאנסה נושאת בבטנה בולטון? שאל האור ישמור אותנו.
מה יקרה בפרק האחרון של העונה?