לפני שבועיים, עם פתיחת העונה השישית, אמר לי חבר שלדעתו ביקורות שבועיות על "משחקי הכס" עושות לסדרה עוול. "זו לא סדרה שאפשר לראות ברזולוציה של פרקים בודדים", הוא אמר, "זו סדרה של מרתון. היא לא משנה כיוון כל שנייה כדי להתאים את עצמה לדרישות הצופים. היא מעיפה הצידה את כל מי שבדרך – דמויות, מבקרים, כולם. קצת כמו מצעד הבושה שכולם בעיר באו לראות, אבל כל מי שניסה להפריע חטף מהדרורים מכות". אני אמנם כותב (זו העונה השלישית) על כל פרק של "משחקי הכס", ואמשיך לעשות זאת – אבל אני חושב שהוא צודק.
כבר בעונה הקודמת טענתי שהבעיה הגדולה ביותר של "משחקי הכס" היא לא האלימות או החפצת הנשים, אלא הקצב. בשיא העונה החמישית החזיקה הסדרה שמונה קווי עלילה ויותר מ-150 דמויות עם שם פרטי והופעה בשני פרקים לפחות. עברה יותר ממחצית העונה עד ש"משחקי הכס" הצליחה לייצר פרק שבו כמעט כל הדמויות זכו לסיפור עם נקודת שיא, פרק שהיה ראוי לציון לא רק בזכות מגה-טוויסט או פסבדו-שערורייה. מסדרה שהצטיינה באמנות הסיפור באופן שראוי ללמד בבתי ספר לטלוויזיה ושהצליחה לקפץ בין סיפורים ועלילות כמו בראן סטארק הצעיר על חומות ווינטרפל, הפכה "משחקי הכס" לסדרה שדומה יותר לבראן סטארק המתבגר: עפה בזמן ובמרחב, אבל למעשה תקועה מבלי להתקדם לשום מקום.
אחרי הישורת האחרונה והדרמטית של העונה הקודמת, ברצף של ארבעה פרקים שבמהלכם קרה בערך הכל לכולם, פתיחת העונה השישית שוב מבשרת פיהוקים מול המסך. כמה דמויות חדשות (העורב, יורון גרייג'וי, ח'אל מורו), אלף קווי עלילה שנמתחים מווסטרוז ועד אסוס, ומגבלה כמעט דוגמטית של שתי סצנות לסיפור. ואם בשני הפרקים הקודמים לפחות היו לנו סצנות סיום מרעישות – ג'ון סנואו שחזר מן המתים ומליסנדרה שנראתה כמו מישהי שאמורה להצטרף אליהם – הרי ששיאו של הפרק השלישי היה שובה המפתיע של דמות שאפילו גדולי הגיקים לא היו מזהים ברחוב. וכשההפתעה הגדולה שלך היא הקאמבק של ריקון סטארק – ובכן, כדאי מאוד שזה ייגמר בדרך כל בשר שעובר מתחת לידיים של רמזי בולטון.
לילד אין שם
אריה אולי התרגלה למלמל "לילדה אין שם" רק כדי לרצות את המנטור המתעלל שלה, אבל הילד-ללא-שם האמיתי של משפחת סטארק היה ונשאר ריקון. הוא כל כך ילד ללא שם, שכשאריה נוקבת בשמו זה נשמע כאילו היא מתחילה להזות. הוא כל כך ילד ללא שם, שכשרמזי שואל אם זה באמת הוא, הוא בעצם מהדהד את הצופה מול המסך. איך באמת נדע שזה ריקון אם לא זיהינו אותו אפילו בזמן אמת?
בזמן שכל אחיו הפכו לדמויות מלאות – וחלקן אפילו מעניינות – ריקון נותר דמות שאפילו התואר "דמות משנה" עושה עמה חסד. בדירוג כל הדמויות שערכתי בסיום העונה שעברה הוא זכה במקום ה-59 מתוך 60 (מזל שהיה שם את טומן באראת'יאון). כדי להפוך לדמויות מלאות ב"משחקי הכס" צריכים גיבורים מסוגם של הסטארקים לחטוף, והרבה. זה המחיר שצריכה לשלם דמות מוסרית כדי להצדיק את קיומה בסדרה, וזה בדיוק מה שקרה לכל ילדי המשפחה; כולם ספגו התעללויות וטראומות, בכולם הוטלו מומים וצלקות: בראן שותק ברגליו, אריה התעוורה, סאנסה נאנסה, ג'ון ורוב נרצחו. רק ריקון יצא עד כה מהסדרה ללא פגע. ובכן, זה כנראה נגמר.
ומי אשם בכל זה? בראן, כמובן. בסיום העונה השלישית הוא לא רק שלח את אחיו הצעיר מעליו; הוא אף כיוון אותו ישירות לאמברים, בני בריתם של הסטארקים. ומה יצא מזה? ראש כרות של זאב בלהות, סטארק בידיים של בולטון, ואלוהים יודע מי יציל את אושה מהאנס הפסיכופט.
האמברים אכן היו בעבר בעלי בריתם של הסטארקים, וחדי הזיכרון אולי זוכרים את אבי המשפחה, גרייטג'ון אמבר, שנפל קרבן לאחד מתרגילי המנהיגות הראשונים של רוב סטארק, איבד שתי אצבעות לזאב הבלהות שלו, והפך לאחד מיועציו הנאמנים. התפוח, כך נראה, נפל קילומטרים מהעץ, והוא רקוב כמו הגווייה של הזאב שעירון. רוב קרא בזמנו לגרייטג'ון "שובר הנדר" – כשם הפרק הנוכחי. אבל גרייטג'ון לא שבר את הנדר ולא בגד בסטארקים. האם יכול להיות שגם סמולג'ון לא שובר את הנדר? האם רמזי בדרך לחטוף את העונש שכולנו מצפים לו? והאם איש לא יגאל אותנו מדמות שלא מעניינת אף אחד?
הייתי כעיוורת
הו הו, איך שגלגל מסתובב לו. בזמן שריקון סטארק עשוי לפגוש סוף סוף את הצד הלא נעים של החיים בווסטרוז, לסטארקים האחרים דווקא הולך לא רע בכלל. בראן ממשיך להיות המשעמם שבהם, ובינתיים מסתמן כי שובו לסדרה הוא לא יותר מאמצעי אמנותי שנועד לספר לנו על ההיסטוריה של נד סטארק וחבר מרעיו. והפעם: ניל פטריק האריס – סליחה, נד סטארק הצעיר – חוזר מהמרד של רוברט באראת'יאון במלך המטורף אל המקום שבו מוחזקת אחותו ליאנה, נלחם בסופר-אביר ארתור דיין, מאבד את חרבו, וניצל כשהאולנד ריד (אביהם של מירה וג'וג'ן) מחסל את דיין בדקירה לא הגונה מאחור. כמו בראן, כולנו בהלם לגלות שאפילו נד סטארק היה שקרן. זה יותר מפתיע מהרגע שבו ראשו נערף. ואם לא די בהתעללות, יוצרי הסדרה גם מונעים מבראן לטפס בעקבות אביו אל המגדל בו כלואה ליאנה ולגלות אם יש ממש בתיאוריית המעריצים המפורסמת.
במקום פתרון לתעלומה קיבלנו סכנה חדשה: כאשר נד הצעיר עולה למגדל ובראן קורא לו, נד מסתובב ומחפש את הקול. העורב מזהיר את בראן מפני שהייה ארוכה מדי בעבר, ואני רק רוצה להזהיר את היוצרים: אל תכניסו גם אלמנטים מתישים של מסע בזמן לתוך הסלט העל-טבעי הזה של דרקונים וזומבים ותחיית המתים. אני רק מתחיל להתאושש מהאנטי-אייג'ינג של מליסנדרה.
ובעוד החניכה של בראן מדשדשת כמו הודור בשלג, אריה קרובה סוף סוף לסיים את הטירונות במחנה בראבוס. בראן צולל עמוק יותר ויותר לעבר המשפחתי, בזמן שעל אריה נכפה לשכוח ממנו – או לפחות לעשות את עצמה כאילו היא שוכחת. אחרי שלושה פרקים וארבע מאות מלקות, עושה רושם שזה גם עשוי להשתלם. מסכת ההתעללויות של ז'אקן הג'האר נראית כואבת, אבל המבחן הפסיכולוגי שלו לא היה מסובך במיוחד. "אם תגידי לי איך קוראים לך, אחזיר לך את מאור עינייך", הוא מטיח באריה הבטחה ריקה – ואז מחזיר לה את מאור עיניה למרות שהיא לא סיפרה איך קוראים לה. מה למדנו היום ב"משחקי הכס", ילדים? לא להאמין לאף אחד. אפילו לא למוות.
הכישלון לא חרוץ, הוא ממזר
הו, כן. עם כל הכבוד לנס הראייה של ז'אקן, זה עדיין לא מתעלה לדרגת הנס שחוללה מליסנדרה, ואין דין עיניה הרואות של אריה כעיניו הפקוחות של ג'ון סנואו. כיאה להתפתחות הדרמטית (גם אם צפויה), ג'ון זוכה להתייחסות הרחבה ביותר בפרק – כלומר, ארבע סצנות בדוחק, אבל כאלו שדי בהן כדי להבהיר את מעמדו החדש והמיתולוגי כאיש ששב מן המתים בעיני משמר הלילה, כאל בעיני הפראים, כנסיך המובטח בעיני מליסנדרה, וכבעל זין קטן בעיני ת'ורמונד ג'איינטסביין.
זה היה אמור להיות רגע גדול עבור ג'ון סנואו. מליסנדרה ודאבוס לצידו, משמר הלילה ירא מפניו, הפראים מביטים בו בהערצה. מי לא יסור למרותו של אדם שניצח את המוות? אבל רגע אחרי שהוא מוציא להורג את ארבעת הבוגדים, ג'ון מסיר מעליו את גלימת הסרסור המרשימה ומודיע שהוא עוזב את טירת שחור. המשמרת שלו הסתיימה. למה? אולי בגלל שסאנסה בדרך לטירה (ואולי רמזי ביחד עם ריקון), והחוקים הלא כתובים של "משחקי הכס" אומרים שסטארקים לא יכולים להיפגש עד שיגיעו לכס הברזל.
אז אולי שובר הנדר שהפרק נושא את שמו הוא בכלל ג'ון סנואו, האיש שמפר את השבועה המקודשת של משמר הלילה ונוטש את משמרתו. ג'ון סנואו שלפני המוות הלך רחוק כדי לא להפר את השבועה: הוא סירב לאקטים הפתייניים של מליסנדרה, הוא דחה את העסקה החלומית שהציע סטאניס. הכל היה "פור דה ווץ'". ועכשיו הוא משליך את השבועה מאחוריו כמו אדרת פרווה הדורה שפתאום מכבידה על הכתפיים.
העיניים אותן עיניים, אומר אד, אבל גם הוא מבין שזה ג'ון סנואו אחר. אולי ג'ון יהיה נוקם ונוטר. אולי הוא יתגלה כפציפיסט יפה נפש. אולי הוא יצא למסע לגילוי הוריו האמיתיים ולגאולת המבקרים מעיסוק מרומז ומתחמק בתיאוריית המעריצים המדוברת. אולי הוא יתגלה ככישלון מתגלגל, כפי שאיחל דאבוס. אולי הוא יידע משהו, כפי שקיוותה ייגריט. ואולי הוא פשוט יהיה מעניין. זה יהיה טוויסט נהדר בעלילה.
עוד "משחקי הכס" ב-mako תרבות:
- בשבוע שעבר: הרגע המדהים של "משחקי הכס" לא היה מדהים בכלל
- האם רמזי בולטון הוא הדמות הכי רעה בטלוויזיה?
- דירוג העוצמה: מי הדמות הכי חזקה ב"משחקי הכס"?
- משחקים בכס: החידונים שיעבירו לכם את הזמן בין הפרקים
- לכל טורי "הצופה על החומה"
עוד כמה דברים על הפרק
* כך תדעו שהשחקן נהיה כוכב: הוא לא נצפה יותר בסצנות עירום. פתאום ב"משחקי הכס" חותכים את אמיליה קלארק (דאינריז) בקו החזה, וקית הרינגטון (ג'ון סנואו) קם ממיתתו ברגל כפופה שמסתירה היטב את מבושיו. בסדר, יש על הסט מספיק שחקני משנה שיחשפו את מערומיהם כדי להתקדם.
* אולי שוברת הנדר היא בכלל דאינריז? היא מגיעה למקדש דוש ח'אלין ומגלה שהיא עשויה לשלם על כך שלא הצטרפה לאחוות האלמנות הקריפית מיד עם מותו של ח'אל דרוגו. איך היא תשלם? אני מניח שהאלמנה-האם תזמין אותה למשחק ברידג' עד המוות.
* מסתבר שמאחורי המרד בשלטון במירין לא מסתתרת אידיאולוגיה פוליטית או דתית, אלא – כמו תמיד – כסף. הטייקונים מהערים החופשיות מממנים את מחאת בני ההרפיה ממש כמו שנתניהו ובנט מימנו פעם את מחאת המילואימניקים. במילים אחרות: רוצים שינוי? תמצאו מי שיממן אותו.
* הדרור העליון הוא כנראה הדמות הכי משכנעת בשבע הממלכות. הוא יכול לשכנע גם את טומי לפיד להאמין בשבעת האלים. אבל אחרי שהקים את ג'ון סנואו לתחייה, כל מי שלא מאמין באל האור הוא דביל גמור.
* כשואריז הסריס העסיק חבורת ילדים בתמורה לממתקים, זה היה נסבל. כשקייבורן עושה את זה, זה גורם לתזוזות של אי נחת על הספה.
* כשכל דמות בפרק זוכה ללא יותר משתי סצנות, מפתיע לגלות שהסצנה של טיריון כוללת ברובה ניסיונות כושלים לפתח שיחה ו/או משחק שתייה עם תולע אפור ומיסנדיי. ל"משחקי הכס" אין סצנות לבזבז, אבל אם כבר לא לקדם את העלילה – שזה יהיה עם אתנחתא קומית של פיטר דינקלג'.
* אמרתם אתנחתא קומית – אמרתם גרנדמייסטר פייסל. קצת יותר מסורבל מטיריון, הרבה פחות חד, אבל עדיין הדמות הכי חביבה במועצת המלך. נשמח לראות רומן מאוחר בינו לבין אולנה טיירל.
* איפה בייליש?!
בפרק הבא ב"משחקי הכס":