קשה לומר שזו היתה הפתעה. מעולם לא פקפקנו בכך שסנדור קלגיין – שרק בשבוע שעבר כיכב כאן ברשימת ה"חיים או מתים" של "משחקי הכס" על תקן שאלה מכשילה – ישוב לחיינו. בעולם שבו גם חצי תריסר דקירות בבטן לא מבטיחות את מותך, ברור שסצנה מעורפלת שבסופה אתה נותר לגסוס בייסורים לא מסמנת את הקץ. ובמובן זה, שובו של כלב הציד האהוב הוא לא רק קאמבק משמח, אלא גם צפירת הרגעה לכל מי שחושש לגורלה של גיבורה אחרת שסיימה את הפרק מדממת; אריה סטארק, תנוח דעתכם, לא הולכת לשום מקום. כמו סנדור במה שנדמו כרגעיו האחרונים, כשהוא מבקש את רחמיה של אריה (במקרה שלו, "רחמים" פירושו "תהרגי אותי!"), כך גם אריה מחפשת כעת רחמים בעיניהם החשדניות של הבאסטיונרים בבראבוס. וכמו שסנדור שרד – גם אריה תשרוד. אל תשכחו את מה שאמרה אריה לסנדור רגע לפני שנטשה אותו, רגע אחרי שהטיח בה שלא תחזיק מעמד לבדה: "אני אשרוד יותר זמן ממך". לילדה יש מילה.
סנדור (קשה להאמין שעברה רק עונה בלעדיו) הוא אחת מהדמויות המרתקות ב"משחקי הכס": אדם וכלב ציד, גיבור ואנטי-גיבור, נבל ואנטי-נבל. לכאורה, מדובר בבחור הכי קשוח בשבע הממלכות: בריון אלים, מיזנתרופ אדוק וציניקן מוחלט. אבל שוב ושוב מתברר שמתחת לשריון המחוספס מסתתר לב אנושי. לסנדור יש שני פרצופים - ושתי פנים. בסצנת הגסיסה בעונה הרביעית התגרה סנדור באריה במטרה שתהרוג אותו, אך ברור היה שאמירותיו הבוטות ("הייתי פושט את עורך בשביל כוס יין") מסתירות את מה שכולנו כבר ידענו: הוא מחבב את הילדה. סנדור הוא אחד האנשים הכי אמיתיים בווסטרוז – כזה שלא יסלף את מאורעות הקרב שכמעט הביא למותו ויספר שהובס בידי אישה בודדה – אבל הוא גם אדם שמסתיר היטב את הרגישות והחמלה שבו. בקיצור – הוא גבר.
האכזריות שסנדור תמיד מדבר בשמה ("אני נהנה להרוג בני אדם", אמר פעם לסאנסה) היא האכזריות שמניעה אותו שוב ושוב לפעולה - מאז האירוע המכונן שבו נכווה באש על ידי אחיו גרגור (ההר), דרך האופן שבו התקומם מול ג'ופרי והגן על סאנסה ועל אריה, ועד לפריים האחרון של הפרק, שממנו ודאי יצא לנקום בשם הקהילה הטבוחה שאימצה אותו. סנדור לא מרחם על אכזרים; הוא מתאכזר אליהם פי כמה.
זו דמות מורכבת, שלמרבה המזל נפלה בידי אחד השחקנים המוכשרים על הסט - רורי מק'קאן הסקוטי. אני לא מרבה לציין את השחקנים ב"משחקי הכס", אבל מק'קאן ראוי לאזכור. הבחירה שלו לגלם את סנדור כגבר עם מבט אחד בעיניים וטון אחד בקול עומדת בניגוד מוחלט למורכבות של הדמות, והאופן שבו הפך את סנדור לדמות מרתקת כל כך למרות המגבלות הללו מגלה כישרון גדול. ולפעמים – כמו בסצנת הגסיסה המופלאה, כשהוא עושה שימוש רק בקולו ובפניו – זו כבר תצוגת משחק מופתית.
האלימות היא כרסום יסוד התיאוקרטיה
"משחקי הכס" בוחרת העונה שוב ושוב להוליד את גיבוריה מחדש (עניין מעט אירוני בסדרה שהפכה את המוות חסר ההבחנה לסמלה המסחרי ואת "כל הגברים צריכים למות" למוטו). לפעמים זה קורה הלכה למעשה (ג'ון סנואו שחצה את הגבול אל השאול ובחזרה); לפעמים זה סמלי (דאינריז שיצאה עירומה מתוך הלהבות); לפעמים מטאפורי (בראן הפך מילד נכה לעורב שטס בזמן, ת'יאון הפך משחצן יומרני לסריס דיכאוני); ולפעמים זה פשוט קאמבק של דמות שהגולל כבר כמעט נסתם עליה (בנג'ן סטארק). סנדור נולד מחדש גם כדמות שכמעט חזרה מן המתים וגם כאדם שחווה מהפך אישיותי – מלוחם עם חרב לפועל עם גרזן, חבר בקהילת הפציפיסטים של האח ריי (בגילומו הנהדר של איאן מקשיין). ריי, כמו חניכו, היה בעברו חרב בשירותם של אחרים, אך לאחר שראה את האור – אפילו הוא עצמו לא בטוח באיזה אור מדובר, כל כך הרבה אלים מתרוצצים בשמי ווסטרוז – הפך לספטון עם עדת מאמינים, נאומים מעוררי השראה, ורשימת מטלות שהיתה שוברת גם את צוות העובדים של שרה נתניהו. כזה הוא ריי: אוהב את המלאכה ושונא את הרבנות. הוא הדרור התחתון, הכוהן הגדול של דת העבודה, א. ד. גורדון של הגבעות. שאלוהים ישמור את כולנו: אל סוורנג'ן חזר בתשובה.
אבל ברור שאדם כזה לא יכול לשרוד לאורך זמן ב"משחקי הכס", אפילו אם איאן מקשיין מגלם אותו (ואולי במיוחד אם מקשיין מגלם אותו – אחרי מקס פון סידוב שהיה העורב בעל שלוש העיניים ושלושת הפרקים, ברור שווסטרוז היא לא ארץ לכוכבים). וכך, ריי מוצא את עצמו, בתוך 50 דקות, נופל קרבן בידיה של האחווה ללא דגלים. סנדור, שכבר נפל פעם בידי האחווה (ופדה את עצמו בדו-קרב), יודע עם מי יש לו עסק, אבל ריי לא שועה לאזהרותיו. הסיום, שמגלה את ריי משתלשל מהפיגומים, מלמד אותנו שווסטרוז פועלת לפי התובנה של בנימין נתניהו: אם הרעים יניחו את נשקם, לא תהיה עוד מלחמה; אם אנשים כמו סנדור קלגיין יניחו את נשקם, לא יהיה עוד האח ריי.
וכך – ממש כמו המייקאובר הכושל של אריה בבראבוס – גם המהפך של האח סנדור נכשל. הוא כבר מזמן לא שכיר חרב של אף אחד מלבד של עצמו ושל מצפונו. האחווה תהיה הראשונה שתקפל את הדגלים שאין לה; ההר, אם אפשר לנחש, יהיה האחרון. כי אלימות, כפי שאומר ריי, היא מחלה. הוא רק שכח עד כמה קשה להציל את מי שכבר נדבק בה.
הצפון זוכר יותר מדי
אם יש משהו שאריה היתה אמורה ללמוד מסנדור קלגיין זה לא להאמין בבני אדם. לא ברור אם מקור השוטטות שלה בשווקי בראבוס באומץ אופייני או בטיפשות אקראית, אבל להסתובב בעיר אחרי שלא מילאת את משימתך כלפי מסדר של רוצחים שכירים שיכולים להיראות כמו פחות-או-יותר-כל-אחד - זה לא המהלך הכי מבריק בספר. התוצאה: עוד סטארקית עם סימני דקירה בבטן. למזלה, כמו בהתנקשות בג'ון סנואו, גם המתנקשת האסופית לא נשארת מספיק זמן בשטח כדי לוודא הריגה, וכך לאריה יש הזדמנות להינצל. האם גם כאן יהיה מעורב אל האור? האם לא לחינם הזכיר סנדור את המת-החי בריק דונדריין? האם האל מרובה הפנים ייתן עוד הזדמנות לילדה עם השם? והאם אפשר כבר לנטוש את קו העלילה הזה ולהחזיר את אריה למתוח קווים על רשימת החיסול שלה?
אריה סירבה לוותר על שמה. את סאנסה, לעומת זאת, אף אחד לא ממש שאל. פתאום היא מגלה שהשם שבו התגאתה כבר לא לגמרי שייך לה, והיא בעצם סאנסה סטארק-לאניסטר-בולטון, וכמו ג'ודי שלום-ניר-מוזס, היא שווה בדיוק כמו הבעל האחרון שלה. מסע הגיוס של ג'ון ושלה, אם כך, הוא גם המסע לשיקום שם משפחתה; "בית סטארק מת", מכריז לורד גלובר. הצפון זוכר, כפי שאומר הפתגם, אבל הוא זוכר הכל; גם את ההברזות של רוב, את בריתות הנישואין של סאנסה ואת הרומנים הפראיים של ג'ון. כן, סאנסה, הצפון זה כמו פייסבוק, ולכי תמחקי עכשיו אלבום תמונות מביך מחורף 2015 בווינטרפל.
אחוזי הגיוס של הסטארקים היו מביישים גם לשכת גיוס צה"לית במאה שערים. חוץ מאלפיים פראים וענק אחד שעדיין מתרשמים מנאומי אחדות העם של ג'ון, צבא הסטארקים מונה רק כמה מאות לוחמים מבתים זניחים, ועוד 62 חיילים בדיוק שהם מצליחים לגרד מליידי ליאנה מורמונט הצעירה, האסרטיבית וקצרת הרוח – התפוח שנפל מהעצים של הדוד ג'יאור (פטרונו של ג'ון במשמר הלילה) ובן הדוד ג'ורה (שטיחונה של דאינריז בפמליית הדרקונים). דאבוס אמנם מוכיח שהוא עדיין יודע לשכנע ילדות למלא את מבוקשו (זה לא רע כמו שזה נשמע), אבל זה לא מה שיגרום לסאנסה לישון בשקט בלילה.
אחרי שכבר שלחה את בריאן בחשאי לבלאקפיש טאלי, סאנסה שוב פועלת מאחורי גבו של ג'ון וכותבת מכתב – מן הסתם, כזה הממוען לאצבעון שהבטיח לה את צבא הבקעה.לכל אורך מסע הגיוס עומדת סאנסה בשורה שמאחורי ג'ון, מיישרת קו עם דאבוס, כמו היתה לא יותר מיועצת בקמפיין. אבל היא זו שהוציאה את ג'ון למלחמה, היא זו שנושאת את השם סטארק, וחשוב מכל – היא זו שצריכה לסגור חשבון עם רמזי בולטון. במיוחד עכשיו, כשאפילו את שם המשפחה שלו היא לא מצליחה לסלק מעליה.
עד שבלאקפיש יחליט אם להצטרף לצבא סטארק, יש לו טרדות אחרות לטפל בהן. המצור המביך של משפחת פריי על נהרן מחליף ידיים כשג'יימי (וברון!) מגיע למקום בתזמון מושלם: בדיוק כשהאחים פריי "עומדים להוציא להורג" את אדמור טאלי לנגד עיניו האדישות של דודו. ג'יימי משתלט בנקל על המצור – היז דה קפטן נאו, כפי שהוא מבהיר לטאלי - אבל מול החוסן המקפיא של בלאקפיש הוא נראה חסר אונים כמו סאנסה מול גלובר. ללורד טאלי יש שנתיים להתבצר בנהרן, ושנתיים זה יותר מדי זמן בשביל ג'יימי, שלא מסוגל להישאר במקום אחד ליותר משלושה פרקים. זה נראה כמו מבוי סתום, ומה שדרוש כדי לחלץ אותו הוא אקס פקטור שיכול לדבר גם עם ברנדין טאלי וגם עם ג'יימי לאניסטר. ובכן, נחשו מי רוכבת לנהרן ברגעים אלה ממש.
מלכת השושנים
ובין הלידות המחודשות המוצלחות לכושלות נמצאת מרג'רי טיירל. מרג'רי משטה בנו כבר תקופה ארוכה כאילו נולדה מחדש בחסותם של שבעת האלים - תצוגת חזרה בתשובה כזאת משכנעת אפילו יאיר לפיד לא יכול היה להרים - אבל אנחנו לא הדרור העליון. אנחנו יודעים מיהי מרג'רי. אנחנו לא מאמינים לאף מילה שהיא מדקלמת מספרי התפילה, כי אנחנו יודעים שהמילה שלה שווה אפילו פחות ממילה של ליברמן. אנחנו יודעים מאילו חומרים היא קורצה, כמה מלכים היא כבר קברה בחייה הקצרים, ואיזו סבתא בישלה לה דייסה. היא אפילו יותר מתוחכמת ממה שחשבנו, אפילו יותר מתוחכמת ממה שחשבה סבתה; ארגז הכלים המניפולטיביים שלה גדוש, והיא מיומנת בכל מה שיש לו להציע: ללקק את האגו של ג'ופרי, ללטף את היצר המיני של טומן, לעקוץ את הכבוד העצמי של סרסיי ולהתרפס בפני האידיאולוגיה של הדרור.
לא לידה מחדש עוברת מרג'רי, כי אם רסטורציה. היא לא מכפרת על חטאיה; סביר יותר להניח שהיא תשחזר אותם. זו מרג'רי, ודי בשרבוט על פתק שנמסר בחשאי לאולנה – ציור של ורד, רמז לסמלו של בית טיירל – כדי לדעת שזו עדיין אותה מרג'רי. כמו המכתב הסודי של סאנסה, גם הפתק הסודי של מרג'רי הוא מסר חשאי שמגייס כוחות לקראת מלחמה מחודשת על הכתר. מרג'רי לא מתכוונת, כפי שמכוון אותה הדרור, להיות רק הרחם שיוליד את המלך. היא עדיין מתכננת להיות ה-מלכה.
אלה לא בשורות טובות לדרור העליון. הוא נראה תמיד כמי ששולט בעניינים בדרכו הדידקטית והמתישה, אבל מרג'רי היא כבר הניסיון הכושל השני שלו לבצע המרת אמת בקרב כופרים. עם כל הכבוד למצעד הבושה של סרסיי, גם היום היא מאמינה בשבעת האלים כמו שאובמה מאמין לביבי. הדרור עמד פעם אחת בפני הברית של הלאניסטרים וטיירלים, אבל עכשיו, כשמרג'רי מתפקדת כחפרפרת במקדש, לא בטוח שהוא יעמוד בפניה פעם נוספת. גם הקוצים ששולחת אולנה בסרסיי הם חלק מהמשחק המתוחכם של הטיירליות; הנקמה של סרסיי, כבר אמרנו, מתבשלת לאט, אבל משפחת טיירל כאן כדי להגביר את האש.
האלים של "משחקי הכס" כבר ידעו רגעים יפים יותר העונה: התחייה של ג'ון סנואו, המדורה של דאינריז. "האיש השבור", לעומת זאת, לא היה פרק טוב עבורם: ריי המאמין הוצא להורג, סנדור האתאיסט שרד, האחווה של אל האור תשלם כנראה על מעשיה, מרג'רי משתמשת בשבעת האלים כתכנית מילוט וכיבוש, ומסתמן שגם אריה תצא בשלום מעוד מרד באל מרובה הפנים. כמו ההאונד, גם אני לא ממש מבין את האלים של "משחקי הכס": איך אפשר להתחנף אליהם בלי שזה יהיה כרוך בקרבן אדם, עד מתי בולטונים יעלוזו, ואיפה הם היו בחתונה האדומה. נסתרות הן דרכי האלים.
עוד "משחקי הכס" ב-mako תרבות:
- בשבוע שעבר: המהפך של משפחת לאניסטר
- דירוג העוצמה: מי הדמות הכי חזקה ב"משחקי הכס"?
- משחקים בכס: החידונים שיעבירו לכם את הזמן בין הפרקים
- לכל טורי "הצופה על החומה"
ועוד על הפרק:
* למול כל הילדים הבלתי נסבלים של ווסטרוז - מריקון דרך רובין ועד טומן - ומולן דמויות כמו אריה בילדותה, שירין באראת'יאון המנוחה וליידי מורמונט תבדל"א, ברור שיוצרי "משחקי הכס" צריכים להתמקד בדמויות של ילדות.
* זה לא השלג שניצח את סטאניס, סר דאבוס. זה חוסר הכריזמה.
* ת'יאון ויארה גרייג'וי נמצאים בדרך למירין כדי להתחנף לדאינריז. כזכור, גם הדוד יורון מתכנן ברית עם הטארגאריינית, והוא לא יתן לאחייניתו הלסבית לנצח בקרב על ליבה של אם הדרקונים. ובל נשכח שטיריון רוצה להפוך את דאני למלכה, ג'ורה רוצה לשאת אותה לאישה, ודאריו רוצה להשכיב אותה במיטה. נשמע לי כמו פורמט טלוויזיוני מנצח; "קחי אותי חאליסי" הוא שעשועון השידוכים שכולנו רצינו.
ומה יקרה בפרק הבא?