לא בשביל זה אנחנו רואים את "משחקי הכס". לא אני, בכל אופן. אני רואה את "משחקי הכס" בשביל משחקי הכס. אני רואה אותה בגלל המאבקים הכוחניים סביב כס הברזל, בגלל האופן שבו תככים פוליטיים והתנהגויות ברבריות מתנגשים בה, בגלל העולם המרתק שהיא בוראת והנדבכים שהיא מוסיפה עליו כמעט מדי פרק, בגלל גלריית הדמויות הכי עשירה ומרתקת שאפשר למצוא היום על המסך. ובכל זאת, כשמגיע פרק כמו "הארדהום", על 30 דקות סיקוונס הקרב הכי מרשים שנראה עד היום בשבע הממלכות, לא תמצאו אותי מתלונן.
כבר ראינו סצנות קרב מרשימות ב"משחקי הכס": הקרב במפרץ בלאקווטר בעונה השנייה, הקרב על החומה בעונה הרביעית. אולם הקרב בהארדהום – כפר החוף הפראי – היה קרב בקנה מידה אפי. זה היה קרב שמעלה בזיכרון לא את הקרב על החומה ב"משחקי הכס", אלא את הקרב בנקרת הלם ב"שר הטבעות". זה קרה בעיקר משום שבעוד בקרבות הקודמים ראינו קרבות אדם באדם (מקסימום אדם בגמד ואדם בענק), הפעם קיבלנו אויב אחר, האויב הדמוני ביותר שיש ל"משחקי הכס" להציע – ההלכים הלבנים.
אל יקל הדבר בעיניכם. בניגוד ל"שר הטבעות" ולרוב יצירות הפנטזיה הקולנועיות והטלוויזיוניות, "משחקי הכס" עושה לאורך העונות שימוש קפוץ-יד באלמנטים פנטסטיים. כן, יש דרקונים, אבל כמה כבר ראיתם אותם בפעולה? יש מאגיה שחורה שקשורה לאל האור, אבל כמה קיבלנו מזה? יש את היכולות הרב-מגיות שלומד בראן, אבל מי זוכר אותו בכלל? מה שיש לנו מרבית הזמן הם אנשים בשר ודם, ערימות מהלכות של חולשות אנושיות שמולכות בידי תאוות כוח. את המעשים החמורים, האלימים והאכזריים ביותר ב"משחקי הכס" לא עושים שדים, מפלצות ומכשפות; אלו מעשים ידי אדם.
בתוך כל הקרבות הפוליטיים שותתי הדם הללו בין הסטארקים ללאניסטרים לבאראת'יאונים לטארגאריינים, עם הבלחות של מועמדים עצמאיים כמו פטיר בייליש או הדרור העליון, אפשר היה לרגע (או לחמש עונות) לשכוח מי באמת הכוח הכי מסוכן בווסטרוז. "ראיתי את ההלכים הלבנים", אומר סאם טארלי לנער אולי, "והם באים נגד כולנו, נגד כל החיים". ההלכים הלבנים לא מבחינים בין עורב לפרא, בין גבר לאישה, בין צאצא חוקי לממזר. כשתגיע השעה (אל האור, עשה שתגיע השעה), הם לא יבחינו גם בין סרסיי לדאני לסאנסה לסטאניס.
האתוס של ההלכים הלבנים מנוגד בתכלית למה שמניע את כל הדמויות האחרות ב"משחקי הכס". הם לא מכירים במאבקי כוח שאינם פשוטם כמשמעם. הברית היא כלי הנשק החזק ביותר בווסטרוז, אבל זה חוק שתקף רק לגבי בני אדם. ההלכים הלבנים לא מכירים בבריתות. הם האנטיתזה לתזה השלטת בסדרה. סרסיי מערימה על מרג'רי, הדרור העליון מערים על סרסיי, בייליש מערים על כולם; דאני מנהלת ישיבות קבינט מתישות רק כדי לשלוט במירין; וההלכים הלבנים? הם פשוט רצים קדימה עם חרב שלופה. "הרג ופוליטיקה הם לא תמיד אותו הדבר", אומר טיריון לדאינריז. המהלכים הלבנים הם ההוכחה החיה (או המתה) לכך שהרג יכול לעבוד ולשגשג גם בלי פוליטיקה. הכוח הדמוני שלהם חזק מכל המניפולציות האנושיות שמניעות את כל הדמויות האחרות בסדרה. הם כוח מסוג אחר; כוח מסוג שספק אם יש היום בסדרה מישהו שיודע איך להתמודד איתו.
המלך מת, יחי המלך
לזכות ג'ון סנואו ייאמר שהוא לפחות מנסה. הבחור הספק-אמיץ ספק-מעורער-בנפשו הוא הבן של נד סטארק, גם אם בסיום הסדרה נגלה שהוא הבן של גרנד מאסטר פייסל. שחרורו של טורמונד מכבליו היה צעד נועז. המסע שלו מעבר לחומה, בניגוד לדעת כמעט כל משמר הלילה, היה נועז. העימות שלו עם מנהיגי הפראים במסגרת פורום משפחות שכולות בהארדהום, כולל לקיחת האחריות המטופשת על מותו של מאנס ריידר, היה נועז. הקרב שלו מול הלך לבן אימתני – טוב, זה כבר ממש נועז. תודו שלרגע חששתם (או קיוויתם) שיוצרי הסדרה איבדו את זה לגמרי, והם הולכים לקבור את ג'ון סנואו בשלג.
אם הקרב הזה הוכיח לנו משהו, הרי זה שג'ון סנואו – ההוא שלא יודע כלום לכאורה – צודק. הפראים עוד הטילו בו ספק. רבים מהם בחרו להישאר בהארדהום. הם יבואו כשיבינו שאין מה לאכול, הבטיח טורמונד, אבל לא עברו שתי דקות בטרם כל הפראים שינו את דעתם אגב צרחות היסטריות. מה שלא עושה ההיגיון, עושה הפחד. הנה שיעור שג'ון סנואו יכול היה לקבל מבנימין נתניהו.
צריך לתת את הקרדיט ליוצרי "משחקי הכס" על עיצובם של ההלכים הלבנים. גרסת הזומבים של הסדרה שונה מאלו של "המתים המהלכים", למשל, ושל מרבית סרטי הזומבים שאנחנו מכירים. ההלכים הלבנים מתנהלים, פיזית, כמעט כמו בני אדם. הם לא משרכים רגליים, לא מחרחרים. בקיצור, הם לא מתנהגים כמו זומבים. הזומבים של "המתים המהלכים" נראים לי תמיד מגוחכים משהו. אם אלה הזומבים שאני עתיד להיתקל בהם לאחר המגיפה – איטיים, קולניים ומסורבלים – תביאו את האפוקליפסה עכשיו. ההלכים הלבנים, לעומת זאת, הם כמו צבא לוחמים אנושי – רק כזה שבמקום לספור את חלליו בתום הקרב, הוא סופר מתגייסים חדשים.
הקרב המפואר הזה עמד בסטנדרט הקולנועי המחמיר ביותר (רק תארו לעצמכם לחוות אותו על המסך הענק הראוי לו). בניגוד לקרבות הקודמים, אותם ביים ניל מרשל, הפעם היה זה מיגל ספוצ'ניק הבריטי (שביים גם את הפרק הקודם, המצוין והשונה בתכלית) שקיבל את המושכות, ויצר סיטואציית קרב כאוטית שבה פלישה מפתיעה ורצחנית של ההלכים הלבנים (איזו בנייה נפלאה של רגע הופעתם) נתקלת במנוסה היסטרית של הפראים. בתוך חצי שעה קיבלנו ברדק של מלחמה לצד רגעים מדויקים של דרמה: מותו של איש הת'ן המתועב, מותה של מנהיגת הפראים המרשימה (בירגיט היורט סורנסן הנפלאה מ"בורגן" ו"פיץ' פרפקט 2"), הילדים הזומבים, הענק הרומס הלכים בהליכתו, טורמונד שמשווה בתוך דקות את שיא החיסולים של ברון, דו-קרב החרבות בין ג'ון להלך הלבן, דו-קרב המבטים בין מלך העורבים למלך הלילה.
לדו-קרב הזה לבדו ניתנו כמעט שתי דקות – שתי דקות טלוויזיוניות שמשמעותן נצח. בסיומן, מלך הלילה (זוכרים אותו עם התינוק של קראסטר בעונה הרביעית?) הקים לתחייה את חייליו החדשים. בזמן שבני אנוש בכל ממלכות האדם נופלים לפי חרב, צבא המתים רק הולך ומתעצם. וכך, שבוע אחרי עלייתו המדהימה לצמרת של הדרור העליון, יש לנו שוב טוען חדש לכתר. תכירו את מלך הלילה. הראשון לשמו.
איך שגלגל מתנפץ לו
כמה דקות לפני שהופיע מלך הלילה, דאינריז סיפקה את נאום הגלגל המדובר, שבו היא מבטיחה לא לעצור את גלגל השמות שמתגלגל על כס הברזל, אלא לנתץ אותו. אפשר להבין מכך שבניגוד ליריביה, היא לא מתכוונת לכרות עוד בריתות והסכמי חסות. היא מתכוונת להשמיד את כולם. נראה שעכשיו יש בשתי היבשות של "משחקי הכס" מלכים שקצו במשחקי הכס. לאחת יש דרקונים, בלתי טמאים וטיריון לאניסטר; לשני יש צבא עם נתוני גיוס של חטיבת גולני אחרי מבצע בעזה. אני לא יודע מי ישבור את הגלגל, אבל זה הולך להיות אגדי.
אם יש כוח אחד ב"משחקי הכס" שמרחף תמיד מעל כולם, זהו המוות. הוא אורב לכולם, לטובים לרעים, לגברים ולנשים, ללוחם במשמרתו ולחתן בחופתו. החורף שמגיע הוא המוות שמגיע. וכל הגברים צריכים למות. ובעולם הזה, אין יותר מוות מצבא המתים. הם ההתגלמות העל-טבעית של הכוח הכי טבעי בעולם. ואפילו הם לא חסינים מפניו.
והיו, בכל זאת, עוד כמה עניינים על הפרק:
- ברכות ל"משחקי הכס" ששברה שיא חדש בחיסול דמויות אהובות, והצליחה בתוך פחות מפרק אחד לחבב עלינו את מנהיגת הפראים ולהרוג אותה. זה היה יותר אכזרי מהקטע ההוא בפרק 6.
- חיכיתם מאז הטריילר לשובו של אדון העצמות? יופי, כי אחרי דקה טורמונד הרג אותו במכות.
- זוכרים את הענק ששיחרר את טיריון בפרק הקודם? אז הוא נראה קצת מביך ביחס לענק של הפראים.
- הי, הנה להקת מסטודון!
Another shot from Game of Thrones! Photo credit: Helen Sloan/HBO
Posted by Mastodon on ראשון 31 מאי 2015 - טיריון ודאני, זוכרים? המפגש הגדול של הפרק הקודם? ובכן, שני הגיבורים הכי גדולים של הסדרה עמדו בצל הקרב בהארדהום, אבל מה שחשוב קרה – הם שוחחו, הגיעו מהר מאוד להסכמות, והמינוי של טיריון ליועצה של דאינריז הפך לרשמי. טיריון לאניסטר ודאינריז טארגאריין. ביחד. סוף סוף. זה כמו שראובן אדלר יריץ את בר רפאלי לראשות הממשלה. כמו שג'רי סיינפלד ולואי סי. קיי. יכתבו סדרה ביחד. כמו שמוריניו יאמן את מסי. כוח בלתי עציר. זה היה ממש מרשים אותנו אם לא היה מחכה להם צבא של מתים בקצה השני של העולם.
"ועכשיו הוא התחיל לנג'ס לי גם בפייס" | צילום: מתוך "משחקי הכס": עונה 5 פרק 8, yes דוקו - ואיפה ואריז באמת? מה הוא עושה כבר חצי עונה בוולאנטיס?
- וסר ג'ורה, כרגיל, נשאר בפרנדזון, אפילו כשהמתמודד מולו הוא ננס, ואפילו כשזה עושה לו שיימינג ליד המלכה. כשטיריון אמר לדאני "אני חושב שהוא מאוהב בך", לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה בשביל האביר. אבל ג'ורה, כרגיל, שמר על ההבעה היחידה שיש לו: גאווה מיוסרת. כלומר, אם אפשר לקרוא לקראש המביך שלו "גאווה".
- פרנדזון או לא, סר ג'ורה הוא נחום-תקום. ככל שישפילוהו, כן ירבה ויפרוץ. זורקים אותו מהדלת הקדמית, והוא חוזר מבור הלחימה. משליכים אותו מהארמון, והוא חוזר, ובכן, שוב מבור הלחימה. פי 1000 יותר תסמונת האישה המוכה. בשם שבעת האלים, ג'ורה, היא ל-א רו-צה או-תך. מה אתה צריך, שיאייתו לך את זה בדם של דרקונים על הפירמידות של מירין? קצת פאסון, בנאדם.
you give love a bad name | צילום: מתוך "משחקי הכס": עונה 5 פרק 8, yes דוקו - הי, הנה אריה עם התסרוקת הכי מוזרה מאז הנסיכה ליה ועם השם הכי סקסי מאז לאנה דל ריי. כמה הכנות בשביל משימת התנקשות פשוטה? שם חדש, תסרוקת חדשה, סיפור חיים מטופש (אבל אותו פרצוף). מה קרה לימים שבהם כשהיה צריך להרוג מישהו בווסטרוז היו פשוט מתיזים את ראשו בברוטליות?
"אני לא מבינה מילה מהג'אקן הזה, אז אני פשוט הולכת להרוג מישהו" | צילום: מתוך "משחקי הכס": עונה 5 פרק 8, yes דוקו - לאט לאט סאנסה מגלה שרוב אחיה, שכבר חשבה שמתו מזמן, עודם בחיים. מי אמר שרק מתעללים בה כל הזמן?
- אגב, הנה עוד משהו שעבר בסדרה כלאחר יד – מותם של שני נערי חווה על ידי ת'יאון. אם אלה היו בראן וריקון, זעקות השבר של הצופים היו נשמעות עד ווינטרפל. בעצם לא, למי אכפת מבראן ומריקון.
- עוד בגזרת הסיפורים שלא התקדמו הפעם: סרסיי עומדת בסירובה להתוודות על חטאיה ומלקקת מים מהרצפה. עדיין פחות משפיל מלהיות ג'ורה מורמונט.
"מגיעה לי שיחת טלפון לדורן!" | צילום: מתוך "משחקי הכס": עונה 5 פרק 8, yes דוקו