זה היה מהלך ג'-ר-ר מרטיני במידה מסוימת. לא אכזרי, מבריק ושומט לסתות כמו רימוני ההלם שמרטין יידה בקוראי ובצופי משחקי הכס בתחילת הדרך, אבל חכם, מקורי ושובר קונבנציות. המסע האפי שבו הובילו יוצרי הסדרה את גיבוריה אל הכס הסתיים בסילוקו - המעשי והמטאפורי - של הכס. התשובה לשאלה המכוננת של משחקי הכס - מי ישב על כס הברזל - היא "אף אחד". אין יותר כס ברזל.
כס הברזל - יצירת האמנות האקסטרווגנטית של אאיגון טארגאריין הראשון שנבנתה מאלף חרבות אויביו - לא היה עוד כיסא מלכותי. זה היה סמל לשלטון שהושג בכוח ובדם. הסמל הזה עלה הלילה באש בחמת זעם של דרקון יתום, בסיום פואטי לכס שחושל באש דרקון וגם הותך בה.
ומה קיבלנו במקום כס הברזל? כיסא גלגלים. ואולי גם זה סמל: כס מפואר, יצירת מופת דרקונית, מוחלף בכיסא פשוט מעשה ידי אדם; מושב קבע שנראה כאילו בקע בהנפת חרבות מתוך האדמה מוחלף בכיסא נייד, בר תיקון והחלפה בכל סניף של יד שרה. זמן קצר לאחר חיסול כס הברזל, טיריון מסדר את כיסאות הקבינט לקראת ישיבת הממשלה הראשונה. משחקי הכס הומרו במשחקי כיסאות.
עם סופו של כס הברזל הסתיים גם עידן בווסטרוז. הגלגל נשבר, כפי שקובע טיריון. אחרי שמונה עונות, היבשת עוברת משלטון שושלות רצחני למונרכיה נבחרת. לראשונה בעידן החדש, השליט לא כובש את הכס או מתחתן איתו, אלא נבחר לשבת עליו. נכון, זו עדיין לא הדמוקרטיה שעליה חולם סאם טארלי המקדים את זמנו - בכל זאת, מדובר בפנטזיה המרפררת לימי הביניים - אבל זה צעד בכיוון הנכון. משחקי הכס הוקעה לא פעם כאופרת סבון עם דרקונים. אם היא היתה ממשיכה לעונה נוספת, זה היה נראה פחות כמו "שושלת" ויותר כמו "בית הקלפים".
להחליף את הגלגל
דאני היתה אמורה להיות - לפחות בעיני עצמה - זו שתהפוך את סדרי השלטון. היא ראתה בשושלות המתחלפות גלגל שתחתיו נרמסים האנשים הקטנים, והבטיחה להיות זו שתרסק אותו. אבל היא לא היתה יכולה לעשות את זה. דאני היתה הרבה דברים - מגינת הממלכות, משחררת העבדים, מיניקת הדרקונים, רוצחת ההמונים - אבל לא שוברת הגלגל. הניצוץ הטארגארייני שהבעיר את מעלה מלך הבהיר שהיא עומדת להיות רק עוד חישור בו.
נאום הניצחון המטורף של דאני מול חייליה (מיד לאחר שוט מרהיב שלה עם כנפי דרקון), שהציג יכולות ווקאליות על-טבעיות (מדובר כנראה באישה עם אמפליפייר בגרון), הבהיר שמבחינתה המלחמה לא הסתיימה. ממלכות כמו הצפון ואיי הברזל סומנו כיעדים לשחרור מעריצות נעלמת. דאני ראתה בפיאודלים של ווסטרוז איום על תושביה, שלטון שנכפה על האזרחים מכוח שושלות עתיקות - אבל היא עצמה סירבה להביט במראה, שם היתה מוצאת בדיוק את אותו הדבר. אבל דאני לא יכולה היתה לראות זאת, מכיוון שהיא כבר לא רואה בעיניים. מנתצת השלשלות נשבתה בתודעה כוזבת שטיריון היטיב לנסח: "היא תמשיך לשחרר עד שכל האנשים בעולם יהיו חופשיים - והיא שולטת בכולם".
שש עונות היתה צריכה דאינריז כדי להגיע לווסטרוז, שמונה כדי להגיע לכס הברזל - וכמה שעות כדי לאבד אותו ואת חייה. נדמה שגם זה - כמו גם השמדת מעלה מלך - סמלי לאופן שבו משחקי הכס התנהלה בעונה האחרונה, מחריבה בנשיפת דרקון מבצרים עלילתיים שנבנו בעמל. כמו סרסיי לפניה, גם דאני זכתה למוות אינטימי בזרועות אהובה - ובעצם, אהובה לשעבר, שהרי החובה היא מותה של האהבה. ג'ון, ששמע את גרסתו ההפוכה של המשפט מאאימון טארגאריין, נזכר בזה רק עכשיו; עבור דאני נדמה שזה תמיד היה כך. היא רצתה שג'ון יוביל איתה את המהפכה - אבל לא שקלה לרגע לפנות לו את המקום.
דאני תמיד האמינה שגורלה מייעד אותה לכס הברזל. "נולדתי לשלוט בשבע הממלכות", אמרה פעם לג'ון. היא טעתה - אבל רק באופן חלקי. "היא מאמינה שגורלה לבנות עולם טוב יותר", אומר טיריון. אם זה היה גורלה, נדמה שהיא מילאה אותו. היא פשוט נאלצה לשלם על כך בחייה. "נבואות הן דבר מסוכן", אמרה לה מליסנדרה בדרגונסטון, "אבל יש לך תפקיד למלא. וגם למישהו נוסף: ג'ון סנואו".
ג'ון היקר
ג'ון סנואו המסכן. הנפילה שלו ממעמד של מלך בפוטנציה לנסיך גולה היתה אפילו יותר מהירה וכואבת מההתקף הפסיכוטי של דאני. התחזית שניתנה כאן בשבוע שעבר, ולפיה תפקידו ההיסטורי כמגן ממלכות האדם ומחויבותו האובססיבית לעשיית הדבר הנכון יובילו אותו להתנקשות בדאני, התגשמה במונולוג ההסתה לרצח של טיריון (שלא בחל באף כלי רטורי, מהטיעון המוסרי של "הדבר הנכון לעשות" ועד טקטיקת ההפחדה "תמיד תהיה איום עליה"). אבל המחיר של המעשה היה פטאלי.
דרוגון - מכונת ג'נוסייד בימים כתיקונם - גילה מידה מפתיעה של רחמים (אולי בגלל שגם ג'ון הוא טארגאריין, אולי בגלל שהוא לא מספיק חכם כדי לעשות את ההיקש הפלילי המתבקש בין ג'ון לרצח, אולי בגלל שזה מה שנכתב לו בתסריט); טיריון הצליח לחלץ אותו מגזר דין מוות, או לפחות ממאסר עולם ללא אפשרות גילוח; וג'ון, שכבר ביקר פעם בעולם הבא, הוא האחרון שיזלזל בחיים. אבל חיים בגלות הצפון, ללא יכולת להחזיק אדמות ולהקים משפחה, זה גורל אכזרי למדי למי שסומן בעונות האחרונות כגיבור הצפוי והמתבקש של משחקי הכס בדרכה לקתרזיס. ג'ון עמד כפסע מכס הברזל, פשוטו כמשמעו - ולא הספיק אפילו לגעת בו.
ג'ון גורש לטירת שחור - אבל לא נעצר שם. אחרי איחוד מרגש עם גוסט, שכמו נכתב לאור לפידי הלינץ' של המעריצים אחרי הפרידה המעליבה בפרק הרביעי, ג'ון עולה על הסוס ומצטרף לשבטי הפראים (שמשום מה חיכו במשך שבועות בטירה, כאילו הגיע עורב מהוליווד ועדכן אותם במגעים לשחרורו של ג'ון). משמר הלילה הקודר והסגפני תמיד הלם את דמותו המיוסרת של ג'ון, האיש שבחר הלילה בחובה לפני אהבה. אבל הבחירה שלו ללכת עם הפראים מלמדת שג'ון מבקש להשתחרר מהעול העצום שרובץ על כתפיו מאז שמליסנדרה ראתה בו נסיך שהובטח, שהאצילים הכריזו עליו כמלך בצפון, שסאם בישר לו שהוא אאיגון טארגאריין, שדאני העלתה אותו על דרקון, שטיריון דחק בו להפוך לקוטל המלכה. כמו דאני, גם ג'ון מילא את תפקידו - וכמוה, התפקיד הזה לא כלל פתק "שמור" על כס הברזל. אבל ג'ון, בניגוד לדאני או לגיבור של רודיארד קיפלינג, הוא האיש שלא רצה להיות מלך.
אבל ג'ון גם לא רוצה להיות נתין. האנושות מגלה אותה אל הקצה שלה - והוא רוכב אל מעבר לו. הוא מוותר על השירות במשמר הלילה - אולי המסגרת הנוקשה ביותר בווסטרוז מאז נפילת מסדר הדרורים - ומצטרף למי שמכונים "האנשים החופשיים". ההצטרפות לפראים היא פריקת עול מלכות במלוא מובן המילה. כפי שמאנס ריידר אמר לו פעם: "אנחנו לא כורעים ברך בפני אף אחד מעבר לחומה".
אף אחד לא מדבר על צדק
זה לא היה סיום אפי לקריירה של ג'ון, וכמו פיתולי עלילה רבים במשחקי הכס זה גם לא היה סיום אמין במיוחד; המלך החדש, שהוא פאקינג אחיו, יכול היה לחון אותו, או לפחות להעניק לו מקלט מדיני בארמון. נדמה שהסטארקים מיהרו להפנות עורף לבן הדודה הטארגארייני (אם כי אי אפשר להאשים אותם; זו לא אופיים וטבעם, זה הגורל שנגזר עליהם בחדר הכותבים). שלא לדבר על הנסיבות התמוהות שבהן ג'ון נלקח בשבי, בעוון רצח אבל ללא גופה, על ידי הבלתי טמאים שדקות קודם לכן שחטו חיילים אלמוניים בחוצות העיר אבל חמלו על המתנקש.
אבל באופן אירוני (אפשר שבזכות מי שאולי תכנן אותו - מרטין), זה היה סיום מפתיע, דווקא משום נימתו נעדרת האפיות - וסיום מעניין באמירתו התמטית. ג'ון סנואו היה אביר הצדק של ווסטרוז, המוסר שהתגלם בבשר. זה לא היה הצדק הסימטרי, העיוור וחסר הרחמים של דאני, אלא צדק הומניסטי, חומל ואמיץ. טיריון הציב בפני ג'ון את המראה הכפולה שבה נשקפים הוא ודאינריז, שני מנהיגים שהבטיחו לתקן את העולם - אבל עם ארגזי כלים שונים בתכלית. זה לא מקרי שג'ון אוחז בחרב, שפיץ חד של הרג, בעוד דאני רוכבת על נשק להשמדה המונית. דאני היתה מוכנה להמית אפילו חפים מפשע כדי לעשות את הדבר הנכון; ג'ון היה מוכן למות למענו. ועם סיומה של משחקי הכס, האחת מתה והשני הוציא עצמו מגבולות הציביליזציה.
העולם הזה, אנושי ומורכב שכמותו, לא יכול להתמודד עם הצדק הדורסני של דאינריז - וגם לא עם הצדק האידיאליסטי של ג'ון. אחרי שהדיחה כמעט את כל לוחמי החרב (אפילו ברון עבר לשוק הפיננסי), משחקי הכס נפרדה גם מלוחמי הצדק והותירה את ניהול העסק למועצת חכמים. בווסטרוז אל תהיה צודק; תהיה חכם.
שבור, אבל לפניך
ובאמת, מי חכם יותר מבראן - האיש ששכנע את ראשי הבתים שהוא האדם המתאים ביותר למלוכה מבלי שאפילו רמז לכך. הקייס של בראן לכתר הוא בעצם קייס שבנה בעצמו. הוא הכריז על עצמו ככרטיס הזיכרון של המין האנושי - ובאופן מבריק, ההצהרה הזאת הופכת אותו לקנדידט המועדף מבלי שאיש בחבר האלקטורטים הנרפה יערער עליה (למה ציפיתם מרכיכות כמו אדמיור טאלי ורובין ארין?), וכל מה שנותר לו זה לקבל בהכנעה (כלומר, ביהירות בלתי נסבלת) את דין התנועה. אם משחקי הכס היתה באמת נועזת היא היתה מסתיימת בסגנון "החשוד המיידי", עם בראן בתפקיד הנכה שמתרחק בהליכה מזירת הפשע.
זו לא אשמתו של בראן. הדהרה העלילתית אל הסיום ריסקה גם את עץ הסוכך שעליו נבנתה בסבלנות לאורך השנים המיתולוגיה של העורב בעל שלוש העיניים, ובראן נאלץ בעונות האחרונות לחלוק מידע פנימי כמו הזאב מוול סטריט. הוא הפך למכשיר עלילתי, מקצר דרכים בשירות התסריטאים, מפציץ טקטי שמטיל על סובביו פצצות נראטיביות כי "אין זמן לזה". וכמו שמעולם לא זכינו לשמוע את סיפורו המלא של מלך הלילה, כך לעולם לא נזכה להבין מה הם בדיוק כוחותיו של העורב ועד כמה הוא חוזה את העתיד בסולם שבין מרטי מקפליי לפאנליסט ב"זמן מיסטיקה". התחושה היא שבראן רואה את העתיד פשוט ככל שהתסריט מאפשר לו.
אבל עזבו אתכם מהעתיד – בראן, יותר מכולם, הבין את הקביעה העל-זמנית של ואריז: "הכוח נמצא היכן שאנשים חושבים שהוא נמצא". ואריז אמר את זה לטיריון, והוסיף ש"אדם קטן מאוד יכול להטיל צל גדול מאוד". אולי הוא בכלל התכוון לנער צנום בן 17 בכיסא גלגלים.
את המועמדות של בראן השבור מעלה טיריון, ללא מצמוץ אחד של פקפוק אתי (לבחור באיש שאמור לגזור את דינך? מה אתה, ביבי?). זה נראה דווקא כפינאלה מוצלח עבור טיריון, הנסיך הקטן והקורבן הגדול של העידן הפוסט-ספרותי במשחקי הכס, מי שהפך מהאיש ש"שותה ויודע דברים" לזה ששותה כדי להטביע יגון ויודע פחות מג'ון סנואו. שחרורו של ג'יימי היה, לכאורה, אקט ההתאבדות שלו - והרגע שבו השליך את סיכת ימין המלכה נענה בשוט נפלא שבו אפילו הכידונים המסונכרנים של הבלתי טמאים יוצאים מהקצב מרוב תדהמה. אבל אם יש משהו שטיריון תמיד הצטיין בו זה היחלצות מצרות - והנה הוא ניצל בפעם השלישית מגזר דין מוות. כאות תודה, ואחרי שתי עונות שבהן תיפקד כיועץ הכי גרוע מאז מי שהציע לנפתלי בנט לעזוב את הבית היהודי, טיריון גם מספק עצה שמוציאה את ווסטרוז לדרך חדשה.
דווקא בראן
לטיריון היה לילה ארוך עם בראן בלילה הארוך בווינטרפל, שבמהלכו הצליח לשרוד באורח פלא את הקול הכי מונוטוני בעולם ולשמוע את הביוגרפיה הבראנית במלואה. זה אכן סיפור מרשים ורב תפניות - הוא שייך לתקופה הטובה של משחקי הכס - ודי בו כדי לשכנע את טיריון, בתום שבועות ארוכים במאסר, שבראן ראוי לכתר.
אני לא יודע מה עבר על טיריון בצינוק, אבל הוא יצא משם עם הקמפיין הפוליטי הכי מגוחך שראיתי מאז שעלה ירוק התאחדו עם ניצולי השואה. ברשימת המעלות של בראן המכשירות אותו לתפקיד הכי חשוב בווסטרוז הוא מציין, למשל, אל-הורות (כאילו צריך מלך עקר כדי לשלול את הורשת הכתר) ומאה בהיסטוריה. נדמה שכותב הנאומים של טיריון התאהב בטיעונים פואטיים על שליט ש"הוא הזיכרון שלנו", על שומר העבר שראוי להוביל אל העתיד, וקצת שכח שנאום בחירות צריך לשכנע את הבוחרים. למזלו, מדובר בעונה השמינית של משחקי הכס, וכל מה שצריך בשביל לשכנע את הבוחרים הוא להצביע על השעון ולהראות להם שנותרה חצי שעה עד הסיום.
את הטיעון החלש מכולם זורק טיריון כבר בפתיחה האובר-דרמטית למונולוג שלו - ונדמה שהטיעון הזה לא מיועד לראשי הבתים אלא לכותבי ריקאפים: סיפור הוא מה שמאחד אנשים ושום דבר לא מנצח סיפור טוב. זה יפה, זה נכון, זה משפט שיוצרי משחקי הכס היו רוצים לראות בכותרות מאמרים ובמידה רבה הם גם ראויים לו - אבל אין אף אלקטור בעולם שהיה מקבל את זה בתור טיעון למלוכה. לפי ההיגיון הזה, ראש ממשלת ישראל היה יוסי אלפי.
ובכל זאת, הטיעון הזה הולם את הבחירה בבראן. לקראת כניסתה לעולם החדש והטוב התנערה משחקי הכס לאורך העונה מהמסורות הישנות, פירקה שושלות וחיסלה בתי אצולה. זה בלט יותר מכל במתח בין ג'ון ודאני הטארגאריינים: ג'ון נהנה מהמקום הראשון בתור, אבל משחקי הכס הבהירה שהוא שליט ראוי לשמו ולא שליט הראוי בזכות לשמו. אבל גם לג'ון היה את השם הנכון. הכתרתו היתה עדיין המשכו של העידן הקודם, של העברת השלטון מכוח הירושה. בניגוד לכל הטוענים לכתר, כל מה שיש לבראן הוא סיפור טוב – ושום דבר לא מנצח סיפור טוב. הנה, נפלתי למלכודת של טיריון.
האליטות החדשות
משחקי הכס תמיד היתה סדרה על כוח. זו היתה משמעותו האמיתית של הקרב של כס הברזל ושל כל המאבקים שסבבו לו. כולם רצו לזכות בכוח האבסולוטי שהציע הכס – ואובדנו מציע למעשה את חלוקת הכוח מחדש. די להביט בחבורת ראשי הבתים שמתכנסת במעלה מלך כדי להבין שדברים השתנו בווסטרוז. לאסופה הרגילה של אצילים נפוחים מחשיבות עצמית (הי, אדמיור) הוזרם דם כחול חדש כמו סאנסה וסאם, שמסוגלים לטלטל את הקיבעון המחשבתי של הגווארדיה העבשה, לצד נערי אשפתות בדימוס כמו גנדרי ודאבוס ואייקון פמיניסטי כבריאן. המהפך השלטוני הותיר את המושכות בידי האריסטוקרטיה, אבל הביא לעלייתן של אליטות חדשות כמו אדון המטבעות ברון, אדון הספינות דאבוס והאדון לעצמו תולע אפור. ווסטרוז לא באמת שברה את הגלגל – אבל יש סיכוי לא רע שהפעם הוא לא ידרוס אותה.
סיום משחקי הכס החזיר אותה לכאורה לטריטוריות הלא-נחשבות של סדרות פנטזיה. משחקי הכס תמיד היתה דרמה אנושית עם אלמנטים פנטסטיים – יותר שייקספיר מטולקין – והנה היא מסתיימת עם דרקון ששורף את כס הברזל ונער עם יכולות על-טבעיות שמוכתר למלך. אבל למעשה אקורד הסיום רק מחזק את מה שהסדרה היתה תמיד, את מה שסימנה כשביכרה את המלחמה על הכס על פני המלחמה מול המתים. דרוגון נעלם כמו ציפי לבני אחרי הפרישה, בראן לא מתעכב ליותר מדקה בשולחן המועצה הקטנה לפני שהוא מתפנה לשחק בווארג עם הדרקון, משאיר את ניהול הממלכה בידיהם של בני התמותה הפשוטים וכפולי העיניים. בראן הוא המלך, דרוגון הוא הספקטקל – אבל משחקי הכס היא לא סדרה על פראנורמלים ודרקונים. זו סדרה על בני אדם.
בעוד שאחדים מהגיבורים זכו עם סיום הסדרה למה שנראה כתחילתה של שגרה משמימה - ויכוחים על תקציב המדינה או חורף מפוהק בווינטרפל (סיום הולם אך חסר השראה לסאנסה - אולי הדמות המרתקת ביותר בסדרה) - אחרים סיימו אותה עם מה שבנסיבות אחרות היה מחזיק בשנה הקרובה פורומים של מעריצים בציפייה לעונה התשיעית ולגורלם של ג'ון מעבר לחומה ודרוגון בטיול במזרח. יותר מאשר בחירה אמנותית, זה נראה כמו החלטה מסחרית להשאיר את האופק פתוח לספין-אופים. משחקי הכס היא הצלחה טלוויזיונית שלא היתה כמותה, ואף אחד לא שש לערוף את ראש הדרקון המטיל ביצי זהב. ובואו נודה באמת: עזבו אתכם מפריקוולים, תנו לנו סדרת מסעות קולומבוסיאנית עם אריה ואנחנו מרוצים. מה נמצא ממערב לווסטרוז? אולי התיקון שמגיע לכולנו.
אלו לא היו ימיה היפים של משחקי הכס. היא דרסה את גיבוריה, איבדה כל היגיון פנימי ורצה חסרת נשימה אל קו הסיום. זקנתה הביכה את נעוריה.
עוד נדון בכל זה. בסוף השבוע נסכם את דרכה. ניתן למשחקי הכס את מה שהיא לא העניקה לאחדים מגיבוריה: פרידה ראויה, אלגיה מכובדת, טקס אשכבה מלא. אבל בינתיים הריקאפ הזה, שנולד כאן לפני ארבע שנים, נגמר.
תודה שקראתם. המשמרת שלי הסתיימה.
כל העונות של משחקי הכס וגם עונות 1-3 של הכלה מאיסטנבול זמינות לצפייה בסלקום tv