24 שנים עברו מאז החליטו דוד וחדווה סינבלה - שבארה"ב נקראים דיוויד והתר, לנסוע ולנסות את מזלם מעבר לים, בארצות הברית הרחוקה. כיום, השניים, הורים לארבעה ילדים, מנהלים עסק נדל"ן מצליח שבסיסו בפורט לוטרדייל, פלורידה.
היא ודיוויד מגיעים לביקור בישראל פעמיים-שלוש בשנה, בין היתר גם לצרכי עסקים. ילדיהם מצטרפים אליהם אחת לשנה." מבחינה אישית, אני מרגישה איך אני מפתחת את הקריירה שלי", אומרת התר רגע לפני שהזוג עלה על מטוס בחזרה לארה"ב לאחר חופשה בארץ, "עברתי לעבוד מחוץ לבית יותר שעות, אני מחזיקה אומנת בבית שמנקה ומקבלת את הילדים אחרי בית ספר. אני נוסעת המון. אנחנו טסים המון. כל חודש", היא אומרת, "הכל עולה כסף. אין לנו שם משפחה שיכולה לבוא ולתת יד. רק אנחנו ואלוהים".
מאז צילומי התכנית עבר זמן מה. התאומים של בני הזוג כבר בני עשר. הגדולה, שון, בת 21, נמצאת שנה לפני סיום אוניברסיטה והבן שמתחיל עכשיו אוניברסיטה עוד מעט בן 19. עם משפחת רוזנבוים ממושב שריגים שבמטה יהודה, עמה התחלפה המשפחה, לא נשארו בקשר. "אנחנו חברים בפייסבוק", היא אומרת, "הגבתי להם כשהבת קיבלה דרגה בצבא".
למרות שנקשרה לילדי המשפחה והסתדרה היטב עם אבי רוזנבוים, הוא וחבריו לא עשו לה חיים קלים על החלטתה לעזוב את הארץ.
כשהשתתפת בקומזיץ עם החברים של אבי הם די עשו לך שם אמבוש ציוני.
"זה קצת הצחיק אותי כי ידעתי שזה יקרה. ידעתי שזה יגיע. שיגידו לי שאני לא ציונית ולא ישראלית. היה קטע שהתחלתי לשיר אז הם שאלו אותי 'מה, את מכירה את השירים האלה?'. אני נולדתי פה וגדלתי ושירתי בצבא ונתתי הכל. עד החתונה. אחר כך רציתי לפתוח לי עוד דלת".
לא נכנסת למצוקה מזה, את מול כולם?
"כל דבר בטלוויזיה מקבל נפח שונה. אבל אני לא ילדה קטנה. אני ילדה גדולה. לא עבדתי על עצמי, אם אני אוהבת את הארץ או לא. מה שיש בפנים זה מה שיש בחוץ. כנראה שיש איזושהי בורות או קנאה. כל אחד אוהב להגיד לשני מה הוא צריך לעשות. אבל אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. ניסו ללחוץ אותי לקיר. האמת שלי היא שגם אם אני מחליטה לעזוב את ארה"ב ולטוס לאוסטרליה - אני אעשה את זה. ואם אני חושבת שהדבר הכי טוב זה לחזור לארץ – אני לא עושה חשבון לאף אחד. קמה ועושה את זה".
התר ודיוויד סינבלה בביתם בפורט לוטרדייל
שר האוצר, יאיר לפיד אמר על היורדים לפני כמה שבועות שהם "מוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר".
"אז הוא אמר", מפתיעה סינבלה, "אני דווקא מאוד אוהבת אותו. אני כל כך גאה שהוא אומר מה שהוא חושב ולא שומר בבטן. הוא חי בארץ. חווה את הכאב של הרבה אנשים. אנחנו בני אדם והרגש עבד באותו רגע והתפרץ. אני דווקא גאה בו מאוד".
"אנחנו מדברים עברית בחוץ כל הזמן"
בכל 24 השנים שהם גרים בנכר, הישראליות של בני הזוג סינבלה לא עוזבת אותם לרגע. "בארה"ב צולבים אותנו גם כן", היא אומרת, "למה אנחנו לא מחזירים את מה שלא שלנו - שבעיניי הוא כן שלנו, למה אנחנו מרשים לעצמנו לתקוף. אני עונה להם שמותר לנו לשמור על מה ששלנו ושאנחנו בסך הכל מגנים על עצמנו ועל המעט מאוד שיש לנו. אנחנו פוגשים שם סינים, איטלקים, צרפתים ומי שאת לא רוצה. אני מציעה להם לנסוע לבקר בישראל, אז הם מתרצים ואומרים 'אנחנו מפחדים. יורים שם כל היום ברחוב'. זה הכל עניין של בורות".
למרות העימותים האלה, אף אחד מבני המשפחה לא חשב לרגע להסתיר את מוצאו. "אנחנו מדברים עברית בחוץ כל הזמן. הבת שלי, שהולכת להיות מהנדסת ביולוגית, לומדת באוניברסיטה עם המון מצרים ואני תמיד מדברת איתה עברית כשאני מגיעה לבקר. הלוואי והמדינות היו מתייחסות אחת לשנייה כמו שהתלמידים מתייחסים אחד לשני".
עד כמה הילדים מחוברים למה שקורה בישראל?
"הילדים יודעים הכל. הטלוויזיה דלוקה כל הזמן על התחנה הישראלית. רואים חדשות. תמיד. שישי בערב רק טלוויזיה ישראלית. הוא עדיין שומר חסד נעורים למכבי נתניה והוא עדיין הולך למשחקים כשאנחנו מגיעים לביקור. אנחנו רק גאוגרפית לא בארץ. בפנים אנחנו מאוד ישראלים".
בן, בנם בן ה-18 של הזוג, החל השנה את לימודיו בקולג'. בניגוד לרוב בני גילו בישראל, על השירות הצבאי הוא ויתר בשלב זה. "לפני שהוא הלך לאוניברסיטה ישבנו ודיברנו והוא אמר: 'יודעת מה? אם לא הייתי נכנס למסלול מהנדסים באוניברסיטה, אני חושב שהייתי עושה צבא וחוזר'. והוא עוד לא שולל את זה לגמרי".
מי שקצת הורידו לו את המוטיבציה, היו דווקא החיילים בעצמם. "כשבאנו לבקר פה, היו לנו המון בני משפחה חיילים – הם אמרו לו 'למה?' הלוואי ולא היינו צריכים לעשות צבא והלוואי שיכולנו לגור באמריקה'. זה די הוריד לו את החשק כי הם סיפרו על כל מיני מפקדים שמתייחסים לא יפה".
במהלך הפרק נחשפים היחסים המורכבים בין התר לאמה, שכעסה מאוד על בתה לאחר שזו לא חזרה לארץ. כיום, היחסים בין השתיים נמצאים במקום חיובי בהרבה. "לאמא שלי היה מאוד קשה", היא מודה, "מי רוצה שהילד שלו יעזוב? אבל בביקור הזה לדוגמה היא אפילו לא שאלה 'מתי תחזרו?'. להפך, היא אמרה 'כיף לך שאת שם. אני רואה אותך מספיק פעמים'. אחי גר לידה והיא אומרת שבממוצע היא רואה אותי יותר שעות מאשר אותו". שגרת הביקור שלה כשהיא בארץ, כוללת תמיד את ירושלים. "חובה", היא מצהירה, "הרובע היהודי. הכותל. מחנה יהודה".
בפרק הצטייר שמאוד חשוב לכם לשמור שהילדים לא ייצאו עם לא יהודים. מה יקרה כשהם יגיעו לגיל בו הם כבר מחליטים בעצמם. איך תגיבו למשהו כזה?"
"אם הבן שלי יבוא עם מישהי לא יהודיה זה יכאב לי. כמו כדור בלב. זה יהרוס לי. אבל בסך הכל, הבן שלי יודע מה יותר טוב בשבילו. אני לא יכולה להכריח אף אחד. אני יכולה לייעץ. אני חינכתי את הילדים לבית מאוד מסורתי. אנחנו הולכים לבתי כנסת ונמצאים בקשר אדוק אתם. תורמים כספית ופיזית. הילדים שלי מאוד מעורבים. הבת שלי היא נשיאת בית כנסת חב"ד באוניברסיטת מיאמי. אם אחרי כל זה היא תחליט שטוב לה עם לא יהודי - מה אני יכולה לעשות".
יש הרבה אנשים שחושבים לעזוב את ישראל ומפחדים מהתגובות מסביב. מה היית אומרת להם?
"אנחנו עזבנו כי רצינו לטעום עוד משהו, להתפתח. אני אומרת, 'מה שאתה מרגיש - תעשה. אל תעצור את עצמך כי אתה אף פעם לא יודע לאן תגיע. אפשר לתרץ תירוצים ולמכור לעצמך סיפורים - אם אתה רוצה משהו קום ותעשה. או שתעשה או תשתוק. ותפסיק להיות מרוגז על כל מי שכן הצליח".
התר מדליקה נרות שבת בביתה
"עליי לא יהיה מקובל חתן או כלה לא יהודיים"
דייויד, בעלה של התר, שעד עכשיו הקשיב לשיחה מהצד, מרגיש שהוא חייב להשמיע גם את הצד שלו. במהלך צילומי התכנית התפתח עימות בינו לבין יעל, האמא המחליפה, שבמהלכו הטיחה בו "אל תקרא לעצמך ישראלי".
"אנשים נוסעים מכל מיני סיבות", הוא אומר. "אנחנו היינו צעירים ודי מיצינו את עצמנו עסקית וחברתית, מבחינת צמיחה עצמית - הייתה לנו הזדמנות. זה לא תמיד קל. הקשיים יכולים להיות גדולים. אבל לא התפשרנו וזה מה שאנחנו עושים עד היום". כדי לחזק את דבריו הוא מביא דוגמה מוכרת: "קחי לדוגמה ספורטאי מצטיין או זמר או שחקן קולנוע – כשיש לו הזדמנות באמריקה הוא הולך על זה. אם הוא נשאר בתור שחקן מקצוען - הוא נחשב יורד? לנו הייתה הזדמנות בתחומים שלנו וניצלנו את זה".
הביקורת שחטף מיעל במהלך התכנית עדיין בוערת בו. "בתכנית אמרתי: 'אנחנו כאן כמו שגרירים. כל מה שקורה עכשיו בין ישראל לאמריקה שזה לא שיא השיאים, משפיע מאוד גם על דעת הקהל וגם על הנבחרים. מה היה קורה אם לא היו באמריקה יהודים וישראלים?!".
יש הרבה מאוד עיסוק בפוליטיקה, על מה היה ומה קרה?
"הסביבה שלנו היא מאוד יהודית. מרגישים את זה. שואלים לדעתנו. אני חושב שחלק מהמחשבה בתכנית הייתה שאנחנו פה בשביל כסף וזה כל מה שחשוב לנו. אנשים לא מעודכנים. אנחנו עושים ותורמים ולא הכל חייב להיות חשוף. אנחנו מחוברים לכל האתרים. רואים טלוויזיה ישראלית יותר מאמריקאית".
בסוגיית ההתבוללות, דיוויד מציג עמדה קשוחה יותר מזו של אשתו. "הילדים שלי, מגיל צעיר חונכו עם זיקה ליהדות. עליי לא יהיה מקובל חתן או כלה לא יהודיים. אנחנו לא יודעים מה תהיה התגובה. אבל הם יודעים את זה טוב מאוד".
גם הוא, כמו אשתו, לא מתרגש מדבריו של יאיר לפיד על היורדים וממשיך לפרגן לו: "זה עלה בדיוק לפני הנסיעה לארץ. הוא גם כבר הספיק לרכך את מה שהוא אמר בפעם הראשונה. אני כן אוהב אותו וסומך עליו. הוא אמיץ מאוד. הרבה שנים לא עשו את מה שהוא עושה. אם זה דעתו זה בסדר.
"איזה הורה רוצה שהילד שלו יעזוב"
אבל הוא לא אדם פרטי, הוא שר האוצר
זו עדיין דעתו האישית. וזה בסדר.
בדיוק כמו התר, דיוויד בטוח מאוד בבחירה שלו ושל משפחתו: "יש הרבה מאוד שהיו מוכנים להיות איפה שאנחנו, הם רק לא מוכנים לקחת את הסיכון ולעבור את הקשיים לעשות את זה. אבל הם כן שמחים לבוא לבקר באמריקה. אנשים שבאים לפה - כל אחד מגיע מסיבות אחרות, לאו דווקא כסף. חלק מחפשים יותר סובלנות, חלק מחפשים יושר, חלק לא רוצים עין צרה, אולי מחפשים חינוך אחר לילדים, יותר שוויון. אני תומך בצעדים האלה.
"זה לא מדויק שנוח לעזוב ולברוח. באמריקה לא קוטפים כסף מהעצים. לא מובטחת הצלחה. זה סיפור ישן ולא נכון. גם אנחנו עברנו שם קשיים בדרך כדי להגיע למטרה שלנו. אני לא אגיד שאין לי את הזכות להגיד מה אני חושב על מה שקורה בארץ. כשמסתכלים מבחוץ, אין ברירה אלא לעשות את הצעדים שיאיר לפיד עושה בארץ כרגע. ימים יגידו".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן