המוטו:
נשען על הרציונל של "חיה ותן לחיות". הרבה כבוד, מקום וחופש לכל אחד. אווירה מאוד לא הישגית ולא תחרותית (ישנה רק הישגיות אישית). הילדים מחונכים לעצמאות המחייבת אחריות אישית, בגרות והנעה עצמית. מתבטא ביחס שלנו המבוגרים זה לזה, ביחס שלנו לילדים, בקביעת סדר היום, בבחירות החוגים, בשיחות המשפחתיות, בראיית צרכיהם של הילדים. במידת היותם של הילדים שותפים לחלק מההחלטות,
ומכאן נגזר תפקיד האמא בבית:
עידן בני אומר: "לנגב את הדמעות".
ואני אומרת: לאהוב, לחבק, לנתב, לכוון, לחזק – לנהל. תפקיד חינוכי, ניהולי, תחזוקתי ולעיתים גם תפקידי שיטור בילוש ומשמעת. רב כישוריות ואמנות אחזקת המקל והגזר.
מי מבני המשפחה יזם את ההשתתפות?
היוזמה לקחת חלק בהפקה הינה חיצונית. אישית, נטיתי מיד להסכים ואצתי לשתף את בן זוגי ברעיון. מיד עם העלאתו, עזרי הסתייג והקשה בנימוק ש"מי צריך את זה ולמה צריך את זה". עידן, בני השני, שתק. כעבור יומיים, לאחר שמלאו עיניו דמעות, ניגש אלי ושאל אותי אם אני באמת חושבת שיש לי תחליף. שאלתו של עידן עוררה דיון מעמיק על תפקיד האמא במשפחה, משמעות ההחלפה, משמעות ההשתתפות בתוכנית והשלכותיה. לאחר תקופת המתנה, אותה ניצלנו לחשיבה אישית ומשותפת, החלטנו להרים את הכפפה ולהצטרף לחוויה.
למה הסכמת להשתתף בתוכנית?
ראיתי בהשתתפותנו בתוכנית אתגר של הישרדות רגשית, חוויה משפחתית ייחודית ואולי חד פעמית שיש בה מידה לא מבוטלת של שבירת השגרה. יציאה מהקונספט המחשבתי המקובל והיום יומי ובעיקר, הרפתקאה משותפת. ביתנו מעודד מפגש עם עמימות, עם אי וודאות. אני כאמא, מעודדת העזה, התנסויות חדשות, לא לחשוש מהלא נודע, ליהנות מתהליכים ובעיקר להיפתח על מנת לקבל, להטען וללמוד לחוות רגשות חדשים. ראיתי בעצם ההשתתפות הזדמנות פז ליישם, הלכה למעשה, סדר יום חינוכי זה ולחוות אותו במשותף. ילדי, כמו מרבית הילדים, סוגדים לתוכניות ריאליטי. חשתי את ההזדמנות החינוכית הנקרית בדרכנו. על דרך ההיפוך, באמצעות ההשתתפות בתוכנית, נוכל לחוות את אותם תהליכים מואצים, את אותה מציאות מעוותת, את אותה ההתכוונות ליצירת תכנים מדומים ואטרקטיביים, נתוודע לתהליך התהוותם ונכירם טוב יותר.
איזה חלק של ההחלפה היה המהנה ביותר עבורך?
יום הנסיעה, ההגעה וההפתעה. ההתרגשות, רגעי הגילוי והחשיפה. הרי נלקחתי מביתי והוסעתי ליעד בלתי ידוע, למשפחה בלתי ידועה. הכל עמום, מעורפל וחדש. היציאה למסע אל מחוזות בלתי ידועים, וההכרח להתמסר לתהליך לבטוח בעצמי ובסביבה להיפתח ולאפשר.
במהלך כל שמונת ימי הצילומים לא נתקלתי בחוויות קשות. להיפך. לרגע לא הפסקתי לצחוק. צחוק רם, מתגלגל, מענג, משחרר וחוויתי. הקושי היחיד והאמיתי היה בהתמודדות עם כאב הגעגוע לילדי, לבן זוגי ולחיי הקודמים והאמיתיים.
כיצד משפחתך התמודדה עם ההחלפה?
שני ילדי, ניצן ועידן, חלו במהלך הצילומים. פיתחו חום גבוה. הם בד"כ ילדים מאוד בריאים. עידן לקח אחריות על האם המחליפה, הזדהה עם בדידותה במשפחה זרה ואיפשר לה להתקרב אליו. נעתר לחיבוקיה, התמסר ליחסה החם ומסר את עצמו לתהליך 'ציפה' בן שמונה ימים, עד יעבור זעם. ניצן, הקטנה יותר מכולם, בחרה לעשות את אשר על ליבה. חיה את חייה, נהנתה מחוויות הצילום ולא חסה על איש פרט על נפשה. מתן, בני הבכור, הגיב בדרכו הפעלתנית והמתריסה לצד היותו מוחצן יותר, וורבלי מאוד, דעתן ואסרטיבי. מתן הגיב בדומיננטיות יתרה המאפיינת אותו, נקט עמדה וביצע מעשה. בשל כישוריו הטכניים והאירגוניים הבולטים, לקח חלק אקטיבי מאוד גם בתהליכי ההפקה ופרח. עזרי, בן זוגי, השתלב. התחבר רק אל יתרונותיה של האם המחליפה, זרם עם סדר היום ובעיקר השתדל לשמור על מסגרת משפחתית שפויה ומאוזנת.
אני חייבת לציין שלהליך היציאה מהבית קדמה פעילות מטרימה אותה יזמתי. השתתפותנו הוקבלה למשחק. ראינו את המקבילות והחלטנו שיוצאים לדרך ומשחקים לפי כללי המשחק הידועים לנו. בנוסף, ציידתי את הילדים, כל אחד בנפרד, במחברת מהודרת. המחברת הוגדרה כמחברת החוויות והרגשות. יומן מסע רגשי. ביקשתי מהילדים לכתוב את חוויותיהם, תחושותיהם, רצונותיהם. הכתיבה החלה מספר ימים לפני יציאתנו להרפתקה. תיעוד החוויה, השיתוף, שיקוף הרגשות, המללתן, העלאתן על הכתב ושֶיוּמן מיקד את הילדים, סייע להם 'לאסוף' את עצמם וגם אולי לשמור איתי על קשר. מרחוק.
האם חל בך או בדעותיך שינוי כלשהו בעקבות התוכנית?
קיבלתי חיזוקים חד משמעיים לתפישתי החינוכית. חשתי עד כמה נכונה דרכי, עד כמה חשובה העקביות, היציבות, הובלת המשפחה, ניתובה, הצבת הגבולות הברורים וההגיוניים ובעיקר עד כמה חשוב לראות ולהקשיב לצרכיהם האישיים והרגשיים של כל אחד מהילדים ושל בן זוגי. הבנתי עוד יותר עד כמה חשובה הדרך החינוכית וההליכה בה וגם כמובן, עד כמה חשוב לפנות לעצמי מקום וזמן לעיסוקי, להנאותיי ולהתפתחותי האישית .
האם יחסך לבני משפחתך השתנה כתוצאה מהתוכנית? האם הקשר ביניכם השתנה?
ילדי עברו 'סדרת חינוך' מרוכזת וממוקדת. נחסכו ממני חודשים ארוכים של הטפות, הסברים, ויכוחים, נימוקים ו'חפירות'. הם חוו דרך חינוכית מנוגדת לשלי. דרכה החינוכית של אלה, האם המחליפה, אופן התנהלותה, הדגשים שלה, סדרי העדיפויות חידדו להם שוב ושוב ועל דרך ההתנסות והחוויה, את חשיבותם של חוקים, גבולות, הגבלות, סדר יום ומחוייבות. ילדי למדו להעריך את חשיבותה ונחיצותה של מסגרת, של התנהלות יום יומית בעלת מאפיינים קבועים החוזרים על עצמם בעקביות. הם הרי מתנגדים ובועטים בהם כל כך. העדר החוקים, ההכרח להתנהל בתוך רִיק אין סופי, לא מוגדר ונטול כללים, בלבל אותם, ערער את בטחונם, יצר אי שקט ובעיקר, מנע מהם לעסוק באותם עיסוקים האהובים והחשובים להם. במהלך ימי הכלת חוקיה החדשים של האם המחליפה, ילדיי שיוועו למסגרת, לגבולות, לחוקים. ציפו ממנה שתיקח את תפקיד ההובלה ותתפקד כמבוגר אחראי. חלחלה בהם התובנה העמוקה למה לא ניתן ואי אפשר אחרת.
חווית ההשתתפות הוסיפה מימד חדש להצפת האיכויות האישיות של כל אחד מבני המשפחה. פתאום, ברגעי המבחן, הרגשיים והקטנים, התחדדו ובאו לידי ביטוי כל היכולות האישיות. אני יכולה להגיד זאת חד משמעית על עזרי, בן זוגי, הידוע בחומרים האיכותיים מהם נוצק. זומנה לאותם חומרים האפשרות לצוץ ולבלוט. ולכל יחד לחזק את נימי הקשר.
האם היית עושה זאת שוב?
ללא כל ספק. רק שעכשיו על האתגרים הרגשיים להיות עוצמתיים יותר ומטלטלים יותר.