את הסיפור של בצלאל ויברמן צריך להתחיל דווקא מהאמצע, בשנת 2014, מבצע צוק איתן. ויברמן לוחם בעורב גבעתי ונמצא בתוך רצועת עזה. "אני יורה במא"ג חי"ר לכיוון מחבלים שקופצים מפתחי מנהרות, מחלונות של בתים. טירוף מוחלט, ואנחנו סופגים אש מכל הכיוונים. הכוח פועל על בסיס נגמ"שים וסופג אש כבדה של מקלעים, צלפים וגם מטולי RPG ומטענים. כאוס של מלחמה", הוא משחזר. "ואז, בגלל כמות הכדורים שיריתי מהמקלע, צריך להחליף קנה. אני צועק לחבר'ה שבנגמ"ש 'תביאו לי קנה, תביאו לי קנה' - וכלום. אני מסתכל לתוך הנגמ"ש ורואה את הסיטואציה הכי הזויה שאפשר לראות רק במלחמה. בזמן שבחוץ יש אש מטורפת, כל מי שבנגמ"ש ישן או מתעפץ. הזוי. אחד מהחבר'ה מעביר לי קנה ופשוט חוזר להתעפץ. אני חוזר לירות, ואז עוברת לי בראש המחשבה שאני מגן על החברים שלי. כאילו אני מגן על תינוק שישן".
הסיפור של ויברמן, לכאורה עוד מור"ק צה"לי על מבצע צוק איתן, על לחימה במחבלים. אבל בסיפור הזה אין שום דבר שגרתי, ויברמן בכלל לא היה צריך להיות שם, לא כלוחם בגבעתי ובטח שלא ביחידה המובחרת עורב גבעתי. הוא עצמו מעיד שהיה אמור להיות ב"מקום רע מאוד". רק שנתיים קודם לכן, הוא היה התינוק שצריך לשמור עליו, להחזיר אותו לדרך הישר ולבסוף זה קרה בזכות נפש חזקה שאולי הייתה פצועה, והרבה מאוד כוח רצון. לא פחות מזה, הוא היה שם בזכות החברים שלו ליחידה. אחוות לוחמים שהצילה את חייו ממקומות מאוד אפלים.
בראשון הקרוב ב-21:00 תשודר בקשת 12 בהקרנת בכורה טלוויזיונית סדרת הדרמה "בשבילה גיבורים עפים" שגם בה אחוות הלוחמים הזו בולטת. ארבעה חברי צוות מגולני, שחווים יחד אירוע טראומתי במלחמת לבנון השנייה, מתאחדים כעבור 10 שנים מאותו מאורע ויוצאים למסע על אדמת קולומביה בעקבות חברתם, יעלי (נינט טייב) שהוכרזה כמתה. בקטעים מתוך הסדרה חוזר המשפט "היינו כמו אגרוף", שמתאר את הגיבוש והערבות ההדדית המאפיינת חברויות שנרקמות בשירות הצבאי. לקראת עליית הסדרה, ביקשנו מחיילים ולוחמים לשעבר לשתף בסיפורים האישיים שלהם מהקשר המיוחד הזה.
השועלים הסגולים
ההתגייסות הזו למען החברים לצוות מוכרת גם לאריאל מרנס, לוחם גם כן בעורב גבעתי וכיום סמנכ"ל עמותת "השועל". במקור העמותה הוקמה כדי לאחד את יוצאי גדס"ר גבעתי תחת קורת גג אחת. "כל המהות של העמותה היא לדאוג לרווחתם, בין אם במלגות לימודים, סיוע במציאת מקומות עבודה, דרך חיבור לבוגרים אחרים של היחידה, פעילות ימי זיכרון", הוא מסביר. הליווי הזה של העמותה עובר מאוד מהר מהסיוע לשגרת החיים, לחיים עצמם.
סיפורי האחווה של מרנס, ששירת בעורב גבעתי בשנים 2011 עד 2014, נורים בצרורות - סיטואציות וחברויות שנרקמות רק ביחידות של לוחמים. "לפני שלושה חודשים", מספר מרנס, "יצאנו במבצע לגיוס 50 אלף שקלים לטובת לוחם בסיירת שנפצע בשתי תאונות דרכים. איבד כושר עבודה וגם היה צריך לממן את כל הטיפולים. הוא נכנס לחובות מול ביטוח לאומי, והתגייסנו למענו, הסרנו את העיקולים וגם פרסנו את החובות מול הבנק. ילד בן 22 לא יכול לצאת מחובות כאלה".
"היחידה הופכת לבית חם, וזה כל המהות שלנו, בגלל זה קמה העמותה שנותנת לנו את הפלטפורמה לסייע", הוא מסביר וממשיך לגולל סיפורים שממחישים בדיוק את זה. "קובי בורנשטיין ז"ל, שעלה לארץ כחייל בודד והתגייס לסיירת שם הוא היה לחופ"ל אהוב. אחרי הצבא הוא נהרג בתאונת דרכים. עכשיו אין לו משפחה בארץ, והצוות נרתם בקטע מפחיד כדי להנציח את זכרו בארץ. כל שנה יש ריצת ניווט לזכרו, פשוט להנציח את הקיום שלו בארץ. אנחנו צבא ומתישהו הקשר מתנתק, אבל באיזה מקום לא ברור כולם עוצרים את החיים שלהם כדי לסייע ולהנציח". בעקבות קובי ומשפחת גדס"ר גבעתי עלו גם שני אחיו והתגייסו ליחידה.
כשעוז לוי נפל ממפל בטיול שחרור בסאפה ויאטנם, שם טייל עם כמה חברים לצוות, אלו הגיעו להיות איתו בבית החולים בהאנוי ושהו איתו שבוע בבית חולים. הוא נפטר בטיסה חזרה לארץ. "החברים לצוות עשו קעקוע לזכרו, הצוות בקשר הדוק עם המשפחה", מספר מרנס. במקרה אחר שהוא מתאר בו במהלך טיול לוחם לשעבר החליק מקרחון, חבר מהצוות ירד להיות איתו אחרי ששבר את האגן והשני רץ בתנאים לא פשוטים, השיג עזרה בדרך לא ברורה ואפילו הביא מסוק וניווט אותו לקרחון בערפל. לגמרי יכולת שנרכשת בצבא. החבר'ה לא זזו מהמיטה שלו כשהיה בבית חולים וזכינו כולם להיות איתו גם כשהתחתן".
"היו לי מפקדים שהחזיקו אותי"
את הסיפור של ויברמן, ששמר על חבריו לצוות כעל תינוקות, מרנס מכיר היטב. "הייתי הסמל שלו. הוא היה ילד שהיו לא הרבה מאוד בעיות קשות, וגם נקלע לחובות. בן אדם עם רקע קשה, משכונה לא סימפטית שפשוט נכנס לי ללב". הטרגדיה של ויברמן, חוץ מהשכונה בה גדל, מתחילה בטרגדיה לאומית שהתרחשה עוד כשהיה ילד. בגיל 9 הוא היה עד לפיגוע בקו 32 א' כשהיה בדרכו לבית הספר, וראה מול העיניים גופות מפורקות.
"נעצרתי והיו הרבה מאוד סרטים וקשיי הסתגלות. הייתי אבוד בעולם בלי חברים, משפחה והרבה מאוד חובות מה שהביא לי פטור מגיוס", מספר ויברמן שלמרות הקשיים נלחם והצליח להתגייס לצבא כלוחם ולא פחות מזה, הדהים את כולם כשעבר את הגיבוש והתקבל ליחידת העורב של גבעתי. אבל גם שם העבר כמו מראות הילדות רדפו אותו. רק שבניגוד למערכת החינוך והרווחה, הפעם הנפש הפצועה שלו לא נפלה בין הכיסאות וחברי הצוות לא ויתרו על החבר שלהם.
"עשיתי המון פדיחות בצבא, אבל היו לי הרבה מאוד מפקדים טובים שהחזיקו אותי, בהם מרנס", משחזר ויברמן. "היה מקרה, חודש לפני סוף מסלול שאני רודף אחרי קצין עם סכין מול כל היחידה. היה לי ברור שהסיפור שלי נגמר. אבל המג"ד בעצמו, היום אל"מ אליעד מאור, החליט לתת לי עוד צ'אנס. הוא שלח אותי לשבועיים בכלא והוריד אותי מחזור, ושם בכלא קבלתי את ההחלטה להשתנות, להיגמל ממה שצריך ודי. קבלתי הזדמנות ואסור לי לפספס אותה".
"החיבור מגיע מהסכנה שאתה חש"
אותו תהליך שעבר ויברמן הוביל אותו להעביר את זה הלאה. אחרי שיצא מהכלא נשלח להיות אפסנאי במשך ארבעה חודשים עד שניתנה לו האפשרות להיכנס לצוות. בזמן הזה הוא החליט להקים לעזור לאחרים. "הקמנו קבוצה עם ארבעה חברה שקראו לה מכין קמ"ש. שום דבר מקצועי, פשוט מתזז חבר'ה כמוני ששברתי להם את הצורה והכנתי אותם לצבא. היה לי ברור שאני גם צריך להחזיר טובה למה שנתנו לי, ומאוד מהר הקבוצה גדלה ל-17 חבר'ה שהראשונים שבהם גם סיימו קורס קצינים. עכשיו כבר פתחנו מחזור של 19 אנשים וכל היחידה שלי התגייסה להעביר להם אימונים והכנה לצבא. אני יכול להגיד שברגע שבקשתי מאנשים ביחידה לעזור, לא הייתה שאלה. המג"ד בכבודו ובעצמו הגיע".
כולם התגייסו לעזור לויברמן, מראשון הלוחמים ועד אחרון הקצינים. אולם נראה שאפילו הוא לא הבין עד כמה הוא השתנה לטובה בזכות אותם אנשים שליוו אותו. ההבנה הזו הגיע דווקא במהלך מעצר של מבוקש. "זה היה מעצר מורכב שמסוק מנחית אותך בלילה ליד היעד ואתה הולך ברגל עם מסכות על הפנים", הוא מספר. "אני רואה את המתחקר מעליו, וליד אישתו עם תינוק ושני הילדים הקטנים שלו בוכים וסביב כולם עם מסיכות על הפנים וכלבים גדולים של עוקץ. היה לי בווסט סוכריות שתמיד לקחתי כדי לנשנש. מיד לקחתי את הילדים לחדר צדדי, הורדתי את המסיכה והקסדה, נתתי להם מהסוכריות והצחקתי אותם והרגעתי אותם. היה לי ברור שילד זה ילד, ואף ילד לא צריך להיות בסיטואציה הזו".
הבחירה הזו באותו אירוע הצליח להפתיע את החברים והמפקדים וגם אותו עצמו. "פתאום נכנס לחדר המפקד שלי, והיה בהלם וממש שפשף את העיניים שזה דווקא אני. אחרי המעצר כשעשינו תחקיר הוא עצר הכל ואז סיפר את מה שקרה, ואז אמר תגובתך בעניין. אמרתי שילד כילד לא צריך לחוות בנפש שלו דברים כאלה. כולם הסתכלו עלי, אתה אומר דברים כאלה. פתאום חשבתי לעצמי, וואלה בצלאל משהו עובר עליך, משהו בך משתנה".
השינוי האישי הזה שקרה לוויברמן הוא רק דוגמא אחת לכוח של האחווה המיוחדת הזו שנרקמת בין חברים בשירות הצבאי. "בסוף הלוחמים הם אחוז קטן בצה"ל. והחיבור הזה לא מגיע מהסכנה שאתה פוגש כמו שאתה חש אותה", מסביר מרנס. "זה הכשרה ארוכה שקורעים לך את הצורה, ואם אתה פישלת כל החברים שלך משלמים את המחיר. לא משנה מה עשית, זה משפיע על כולם. גם אם זה רק כמה טיפות של מים שהיו חסרים לך במימייה כי היית עצלן. ואז אם מישהו צריך עזרה אז כולם יתגייסו, ומי שטוב במשהו מסייע לכולם במה שהוא טוב. וזה ממשיך לסיור שאתם עושים יחד ומשם לקרב. זה השורשים שצומחים לעץ של כל החיים".
בראשון גיבורים עפים: "בשבילה גיבורים עפים", סדרת הדרמה זוכת פסטיבל קאן לסדרות תשודר בבכורה טלוויזיוניות בראשון הקרוב ב-21:00 בקשת, ערוץ 12
