16.10.17 – יום שני
18:00 - ידיעה קצרה באתרים משכה את תשומת ליבנו במערכת "עובדה". אישה צעירה בת 44, נפצעה במהלך טיול בגיאורגיה, ובאותו ערב נקבע מותה. טלפון קצר לבירור מגלה לנו שלאישה קוראים אורית גור, ושהיא נפצעה לאחר שנפלה מסוס. היא איבדה הכרה והוטסה לארץ, לבית החולים "שיבא", כשהיא מורדמת ומונשמת. אורית לא התאוששה מהתאונה. בשעות הקרובות, עד חצות, התבקשה משפחתה להחליט האם יהיו מוכנים לתרום את איבריה.
אז עוד לא הבנתי לאיזה מסע מטורף תיקח אותי שיחת הטלפון הזאת. מסע שיתפרש על פני שנה וחצי, בין שני בתי חולים ובין שלוש משפחות מדהימות. אבל באותם רגעים, הלילה הארוך בחיי משפחות גור, שמעוני וביגל – רק מתחיל.
20:00 - אני מגיעה לבית החולים "שיבא", ופוגשת לראשונה את ליאור גור, בעלה של אורית. הוא מספר לי בדמעות על אישתו האהובה. שיש לה דופק, והיא נראית חיה, אבל למעשה היא כבר איננה. הוא מספר לי שהוא נחוש לתרום את איבריה. שגם הוא וגם אורית היו חתומים על כרטיס אדי, ושלא פעם דיברו ביניהם על מה יעשו אם יקרה לאחד מהם הנורא מכל. אבל הוא לא האמין שהרגע הזה יגיע.
ואז גם שמעתי בפעם הראשונה על משה. אבא של אורית. כבר שלוש שנים וחצי הוא זקוק לתרומת כליה, ותרומת כליה מאורית בתו הייתה עשויה להציל את חייו. בלילה אחד הוא הבין שיאבד את הדבר הכי יקר לו, אבל גם יש לו סיכוי להרוויח את החיים. מסוג הסיפורים האלה שאי אפשר להאמין שהם אמיתיים – עד שהחיים כותבים אותם.
21:00 - נסעתי עם צוות צילום לבית של משה באזור. אלו היו שעות מורטות עצבים עבורו, וגם עבורנו – הצוות שליווה אותו. הוא סירב לקבל את הכלייה מאורית, אבל גם חיכה לשיחת הטלפון הגורלית שתקבע אם היא בכלל מתאימה לו. ואז מצלצל הטלפון, ומתאמת ההשתלות מבקשת ממנו להגיע עוד הלילה לבית החולים "בילינסון". משה מנתק את השיחה ופורץ בבכי. "זה לא רגע שמח", הוא אומר לי. הוא מספר לי על אורית, בתו הבכורה. היא מתגוררת מולו כבר מעל עשרים שנה. הוא בנה עבורה את הבית בו היא גרה עם בעלה ושני ילדיה. "היינו יותר מאבא ומבת", הוא אומר. "לא היה עובר יום בו לא היינו מדברים. הייתי קורא לה מהחלון כשהייתי רואה אותה מטאטאת את הבית והיא הייתה מחייכת ומזמינה אותי לשתות קפה". משה התבשר כבר שלוש פעמים שנמצאה עבורו כליה, אך כל פעם התאכזב בשל חוסר התאמה. אורית בעצמה רצתה לתרום לו את אחת מכליותיה, אך הוא לא הסכים לקבל אותה בשום אופן. "לא הייתי מוכן", הוא מסביר. "רציתי את הטוב ביותר עבורה".
זמן קצר אחר כך מצלצל הטלפון גם בבית של אישה אחת, שבזכות אורית תקבל עכשיו את חיייה במתנה. קוראים לה יעל ביגל, ואי אפשר שלא שלא להתאהב בה. היא רק בת 50, אבל הלב הדרום אמריקאי שלה כבר קרס כמעט לגמרי. הוא עמד על תפקוד של 3% והרופאים העריכו שנותרו לה ימים ספורים לחיות. אבל צלצול הטלפון בישר אחרת: "פתאום הפרופסור מתקשר להגיד לי 'יעל, מצאנו לך לב. תתארגני ותבואי".
00:00 - אנחנו מלווים את משה ואת בנו יניב בדרכם לבית החולים. יניב מתגורר עם משפחתו באוסטרליה בשנים האחרונות, אך כששמע שאורית עברה תאונה, הוא שב מיד לארץ. מאז הוא כאן. בבית החולים משה מתכונן ללכת לישון ויניב נפרד ממנו בחיבוק ארוך.
17.10.17 – יום שלישי
06:00 - משה מתעורר בבית החולים, ואנחנו איתו. הוא נרגש ובקושי מצליח לדבר. באותו בוקר התחוור לו שברגעים בהם הוא ישכב בחדר הניתוח, אורית תיטמן באדמה לעד. "אני לא מאמין שאני לא אהיה בהלוויה שלה", הוא אומר ומשתתק.
08:00 - משה נכנס לחדר ניתוח. פרופ' איתן מור - מנהל מחלקת השתלות בבית החולים בילינסון – מכין אותו ואותנו לניתוח ארוך ומורכב, שייקח שעות ארוכות. בסופו, כולם מקווים, משה יתעורר עם כלייה חדשה - ומתפקדת. אבל לא רק משה ייזכה עכשיו מחדש בחיים. באותו זמן בבית החולים "שיבא" משתילים את הלב של אורית בגופה של יעל. בחדר ההמתנה יושבת בתה דנה (17) – שלא עזבה את אמא שלה לרגע אחד בשנים האחרונות – ומחכה שאמא שלה תצא מחדר ניתוח, עם לב חדש.
12:00 - ילדיו של משה, יניב וערן, ואמא שלהם אתי. יושבים מחוץ לחדר הניתוח. הם מתפללים שהניתוח יצליח, ועוד לא מעכלים שבעוד כמה שעות ילוו את אורית בדרכה האחרונה.
14:00 - בבית של אורית וליאור באזור, אני מוצאת את ליאור יושב בסלון. זיפים מכסים את פניו, והוא מכונס בתוך עצמו. הוא מנסה לקרוא את ההספד שכתב אך נשבר פעם אחר פעם ולא מצליח לקרוא יותר משני משפטים. מסע ההלוויה של אורית יוצא לדרך, אבל אבא שלה בזמן הזה בחדר הניתוח, נלחם להישאר בחיים – בזכותה.
16:00 - ילדיו של משה, יניב וערן חוזרים לבית החולים, בדיוק כשהרופאים מוציאים אותו מחדר הניתוח. הוא בהתאוששות, ופרופ' מור מבשר להם שהניתוח עבר בהצלחה – אך שיידעו אם הכלייה של אורית נקלטה בהצלחה בגופו רק בעוד שבוע.
18.10.17 – יום רביעי
10:00 - שעות ארוכות ומורטות עצבים עוברות עד שמשה מתעורר, ביום שלמחרת. הוא פוקח את עיניו ורואה את בנו יניב לצד מיטתו. יניב מחזיק לו את היד ומשה מיד פורץ בבכי. "אחרי כל ניתוח שעברתי היא תמיד הייתה הדבר הראשון שראיתי לצד המיטה", הוא אומר בדמעות. רק כעבור כמה ימים הכליה מתחילה לתפקד. משה משתחרר מבית החולים, וחוזר הביתה. הימים חולפים והוא מתקשה להסתגל לחייו החדשים ללא בתו. הוא עדיין מחכה מידי יום לשמוע את צעדיה על השביל שמפריד בין ביתו לביתה, ומיד לאחר מכן דפיקתה בדלת, ולשיחות הממושכות שלהם בהן הם יספרו זה לזו על מאורעות היום. "לפעמים אני מלטף את הבטן", הוא אומר לנו, "ואני יודע שאני מלטף את הבת שלי. וזה נותן לי קצת נחמה".
חשבנו שבסיפור הזה כל המעגלים כבר נסגרו. אבל אז ליאור, בעלה של אורית, קיבל הודעה. "זאת יעל עם הלב של אוריתוש". אז הבנתי, שמשהו חדש מתחיל. שנה וחצי ליווינו אותם, שי גל ואני, ולא האמנו באיזה מסע מטורף נהיה איתם. היינו שם עם מצלמות "עובדה" בעצב הגדול וברגעי החרדה – אבל גם ברגעים עוצרי נשימה ומעוררי השראה. עם משה שזכה בחיים מחדש אבל איבד את היקר לו מכל, עם יעל שכמעט וויתרה אבל ברגע האחרון חזרה לחיות מחדש, ועם ליאור, שאיבד את אורית – אבל הלב שלה נשאר איתו.
