"זה מתסכל, כי את באה להגיד על הילד שלך 'הוא היה ככה וככה', וכולם אומרים את זה", אומר בגילוי לב ירון, אביו של ברקאי שור ז"ל שנהרג במבצע צוק איתן, בתקרית שבה חדרו חמושים פלסטינים מרצועת עזה דרך מנהרה לנחל עוז ב-28 ביולי. "כאילו, 'הוא תמיד הסתובב עם חיוך על השפתיים' – שמעתי את זה על כולם", הוא אומר וצוחק, "גם אם הולכים ברחוב כל החיים עם פרצוף חמוץ, אחרי שהם מתים – פתאום כל מה שמדברים עליו זה החיוך על השפתיים. כאילו, בחייכם, הבנאדם לא חייך כל החיים שלו, תגידו את האמת". ואז הוא מפסיק לצחוק ונאנח: "אבל באמת, אי אפשר למצוא תמונות של ברקאי מהשנים האחרונות שהוא לא מחייך בהן".
לא רק הקלישאה הזאת מסתמנת כנכונה במקרה של ברקאי ז"ל. ב-21 וחצי שנותיו הוא הספיק לעזור ליותר אנשים משרובנו נספיק בחיים שלמים. מגיל צעיר הוא התנדב במגן דוד אדום ובארגונים נוספים, והמשיך בכך גם כשהמשמעות הייתה לצאת לחמשוש מהצבא ולעלות מיד על האמבולנס. "ברגע שמישהו היה צריך משהו אז הוא פשוט היה הולך לעשות", מספר ירון, "אם היינו מוחים הוא היה אומר, 'אבל הוא צריך'. היינו עונים, 'אבל גם אתה צריך רגע!', והוא היה מתעקש, 'אני יכול לדחות לאחר כך'".
גם מחוץ להתנדבויות הרשמיות, ברקאי נהג לעזור לכל מי שנזקק, באופן קצת קיצוני. "הוא היה משוגע על טרמפים", צוחק ירון, "יש סיפורים משוגעים עליו עם טרמפים. הוא תמיד היה לוקח את כולם ממש עד הבית, גם אם זה היה ממש לא בכיוון שלו". "האמת שלא על הכל ידענו", מודה רבקה, אמו של ברקאי, "הוא היה ילד נורא שתקן. אנחנו עדיין נדהמים מהסיפורים. הרב נודע לנו בשבעה ואחר כך. איך שנודע על מותו התחילו לצוץ הסיפורים".
"באה לפה בחורה, בוכה כולה", מספר ירון, "שאלתי, 'מי את בשבילו?' אז היא אמרה שפרסמה סטטוס בפייסבוק שהיא צריכה לעבור דירה, ותוך כמה דקות קבלה סמס שאומר: 'אני גומר משמרת מדא בבוקר ובא אליך עם אוטו של המשפחה'. אוטו טרנטה, שנת 93. האוטו והילד מאותה שנה", הוא שוב מליץ. "אז על הבוקר הוא הגיע אליה, סחב את כל הארגזים הכבדים לאוטו, העמיס, הסיע, אמר שלום ונעלם. ואז היא באה לפה ובכתה וספרה", אומר ירון, שנראה עדיין המום מהסיפור בעצמו.
"פשוט עזר להן ונעלם", ירון מניד בראשו, "ולפי התמונה הן זיהו שזה ברקאי. את לא יכולה לגלות סיפורים כאלה בזמן החיים, כי הבנאדם – גם עם צבת לא היית מוציאה ממנו סיפורים כאלה". ככה, בשקט בשקט, בלי לבקש דבר בחזרה, ברקאי עזר לעוד ועוד אנשים במהלך חייו. ואז, יום בהיר אחד, הם ראו את התמונה שלו בעיתון.
"שכל אחד יעשה מעשה טוב אחד לזכר ברקאי"
מה שבאמת יוצא דופן בסיפור של ברקאי הוא האופן שבו הוא המשיך להניע אנשים לעזור לאחרים גם אחרי מותו. איך זה אפשרי בכלל, בעצם? הכל התחיל מההספד שכתב אביו.
"אני כותב הספדים מקצועי. עוד לפני שאנשים היו מתים, אני כבר הייתי כותב הספדים", ירון מתבדח. אבל הוא מספר שכתיבת ההספד לבנו היתה קשה במיוחד. "ברקאי היה בורח כפייתי מפרסום. הוא לא רצה שיחגגו לו יומולדת, לא שיכתבו עליו, תמיד עמד מאחורה. לספר עליו מה הוא היה וכמה היה – זה לא מה שהוא היה רוצה. אם היה יודע הוא היה אומר, 'תעזוב אותי בשקט, תן לי לזחול בשקט לקבר ותשחרר את כל הנוכחים'. המחשבה שיעמדו 5,000 איש ליד הקבר ויקשיבו לדברי שבח עליו – זה לבד היה הורג אותו". הוא עוצר ונאנח, "זה עדיין קשה לי".
"אבל אמרתי", הוא נושם עמוק וממשיך, "אם יש דבר אחד שהייתי יכול להגיד לו, שבגללו בכל זאת חשוב להגיד דברים טובים, זה – אם נגיד איך היית מתנדב, אם נספר מה עשית, אולי אחרים ילכו בעקבותיך. בשביל עוד מעשה טוב קטן אחד שמישהו אחד יעשה – כבר שווה להגיד עליך את הדברים הטובים. אז החלטתי שזה מה שאגיד בסוף ההספד. שאם ההספד הזה היה בשביל משהו, זה כדי להגיד לאנשים – תעשו מעשה קטן אחד טוב, לזכרו של ברקאי".
"שלושה חיילים שמשרתים באותה יחידה, שאחת מהם, הילה, הכירה את ברקאי מבני עקיבא, ישבו ודברו, והיא אמרה לשני האחרים, רועי ויצחק, שהיא רוצה לעשות משהו עם מעשים טובים לזכר ברקאי, כמו באתגר דלי הקרח של ה-ALS", מספר ירון, "לעשות משהו מיוחד ולצלם את עצמך". השלושה החליטו שהמשהו הזה יהיה אבו-יויו. למי שלא מכיר, אבו-יויו זה ירושלמית לשק-קמח. "הם רצו להגיד שזה מבצע של לסחוב את החבר שלך על הכתפיים. לעזור", מסביר ירון.
"שלושת הצעירים שהרימו את המבצע מאפס נעזרו בעמותת 'רוח טובה' של שרי אריסון", ממשיכה רבקה, "ששימשה כגיבוי אליו יכלו לפנות מי שרצו להתנדב ולא ידעו איפה. בעמותה הציעו להפוך את זה לשבוע מרוכז – שבוע מעשים טובים. אחרי יום יומיים התקשרו אלינו ואמרו 'אנחנו מוצפים, אנחנו חייבים עוד מתנדבים שיבואו לענות על טלפונים'. הם לא היו מוכנים לכמות הפניות שהגיעו. ובסופו של דבר המבצע הגיע ל-15 אלף איש. וזה רק אלה שצילמו את עצמם והעלו. אנחנו יודעים על קבוצות שלמות, למשל בצופים, ובישיבות ואולפנות של בני עקיבא, שהתנדבו ובכלל לא העלו את עצמם לאתר. ויש הרבה שממשיכים, אני יודעת על כיתות שהתחילו בשבוע הזה איזושהי התנדבות והחליטו להמשיך לאורך כל השנה. אני תמיד אומרת לירון, 'אתה שומע את כל הדברים ואתה אומר, וואו, אנחנו לא עשינו כלום'. הדברים מתגלגלים ואני אומרת לעצמי שזו כנראה באמת זכות גדולה שלו, שהצליח להזיז משהו טוב בעולם".
חברים יקרים ושותפים לדרך: באיחור קל, קבלו את סרטון הסיכום המרגש של "מבצע אבו יויו" - בו השתתפו למעלה מ-15,000 איש שיצאו להתנדב לזכרו של ברקאי. אנחנו התרגשנו, בטוחים שגם אתם.שלכם,צוות "אבו יויו"
Posted by מבצע אבו-יויו on Sunday, December 21, 2014
(מתוך עמוד הפייסבוק של "מבצע אבו-יויו")
כשרבקה אומרת 'בעולם' היא מתכוונת לזה – היא וירון מספרים שגל המעשים הטובים שהתחיל מברקאי הגיע עד לטאיוואן, שם שִין-גִ'י פֶּרְנְג, שהתגורר בעבר בישראל וקרא על ברקאי באינטרנט, מעודד למעשים טובים לזכרו. "אני חושבת שחלק מהעניין זה הקטע שאלה דברים פשוטים שכל אחד יכול לעשות", מנסה רבקה להסביר, "הרעיון של קצת תשומת לב, קצת חיוך, קצת לראות איפה קשה לשני, וזה באמת משנה עולמות. זה מה שכל כך קל לתפוס. נראה שאנשים היו מוכנים, כאילו רק חיכו שמישהו יגיד כדי להתניע איזשהו מהלך. וכנראה שאנשים טובים בבסיס, כי הרבה אנשים שלא הכירו אותו נרתמו. המדהים הוא שהעוצמה של זה. שזה הגיע לטייוואן. ואנחנו שומעים המון מאנשים שעד היום ממשיכים לתת טרמפים לזכרו. הם מעלים מישהו והם אומרים, 'זה בזכות ברקאי'".
"זו בסך הכל השאיפה של כולם", אומר ירון, "שהחברה תהיה טובה יותר, שהחברה תהיה צודקת יותר. ברקאי היה סוציאליסט במובן הכי טהור של המילה. הוא לא הבין למה אם לאדם אחד יש הוא לא מחלק את זה עם אחרים. גם העניין של הטרמפים. זה תפיסה מאד בסיסית שאומרת שצריך לחלוק".
"אם הוא היה כל כך טוב, למה הוא לא נשאר"
"אני לא יודע אם אפשר להתכונן לדבר כזה", אומר ירון על המוות של בנו, "אנחנו אמנם שולחים אותם לצבא, אבל אנחנו לא חושבים שזה יקרה. אדם שעולה על המכונית, הוא לעולם לא חושב מה יקרה אם לא אחזור היום הביתה כי תהיה תאונת דרכים ואני אמות. לא חושבים על זה. אז שולחים אותו לצבא. אומרים, בסדר, אבל הוא לא יקרה לו כלום. הוא יטפל בכל האחרים".
"זה נעים לחשוב שהוא כנראה היה משהו נורא מיוחד שכל כך הרבה דברים טובים קורים בעקבותיו", מודה רבקה, "אבל בזה זה נגמר. זה ממש לא מנחם. לפעמים זה אפילו יותר קשה. להגיד, אז אם הוא היה כל כך טוב, אז למה הוא לא נשאר להמשיך את זה? אבל מהצד הלא אישי, אני חושבת שזה מדהים. באמת זו תחושה של התרגשות עצומה כל פעם שמישהו שאתה מכיר או לא מכיר אומר לך, בעקבותיו אני עושה. זה גורם לך לחשוב שאולי העולם יכול להיות עולם טוב יותר".
"זה אולי אפילו מעצים את תחושת האובדן", מוסיף ירון, "התחושה של הגלגל שחסר בעגלה. אנחנו ממשיכים להתגלגל קדימה אבל העגלה קצת מקרטעת. אבל החיים ממשיכים, ואנחנו מנסים לפחות להרבות טוב בעולם כמו שהוא היה רוצה שיעשו".
"זה באמת לוקח הרבה כוח", אומר ירון על ההתמודדות עם האובדן, "אני בהחלט מרגיש שכמו שכתוב בספרים, אחרי שלב ההלם בשבעה, מתחילה הירידה. מבטיחים לך שאחרי הירידה עוד תהיה עליה. אבל אף אחד לא יודע מתי תהיה העליה. אז אומרים אוקי, כבר הגענו לעומקים כאלה, בטח נגמרה הירידה – ואז את מגלה שיש עוד ירידה. אבל תהיה עליה בסוף. כולם אומרים לך. אנחנו רק מקווים שלא ייקח לה יותר מדי זמן. אנחנו מקווים שאנחנו יכולים לעזור לעליה הזאת להתרחש".
"האמת היא שמרב ההתרחשויות בשנה הזו", מתוודה רבקה, "אני קצת בתחושה שאני לא עם המקום שלי עצמי עם ברקאי. אני אחרי היום הראשון של השבעה אמרתי שאני לא אשרוד את הדבר הזה. הכמויות, ההמונים, זה היה לי נורא קשה, ואמרתי, זה מה שיהיה פה כל השבעה, אני את השבעה שלי אתחיל כשזה ייגמר. ואז זה נגמר, אבל זה לא נגמר באמת. אז אמרתי שהשבעה שלי נדחה. כל הזמן יש אירועים לזכרו, החברים המדהימים שלו שבאים כמעט כל יום שישי ויושבים איתנו, וחברים שלנו, והמשפחה. כדי להגיע להיות עם עצמי ואיתו, אני חושבת שיש עוד תהליך שאני צריכה לעבור". ירון מהנהן ומוסיף, "האבל כרגע הוא האבל הציבורי, עוד לא הגענו לשלב האבל הפרטי".
"אבל אנחנו נהיה משפחה מאושרת, נכון?"
"הוא היה ילד עקשן בצורה בלתי רגילה", מספר ירון, "מי שמכיר את ברקאי יודע שכל הסיפורים עליו הם לא הגזמות. ככה היה הבנאדם. טוטאלי בכל מה שהוא עשה, מאמין שכל דבר צריך לעשות עד הסוף. המפקד סיפר שברגע שהם הותקפו, כשאמר 'קדימה הסתער', הם הסתערו קדימה, לא היה צריך לחשוב פעמיים. הם הותקלו באופן פתאומי, לא ציפו לזה, אבל מיד יצאו למתקפה. לרוע המזל היה שם מחבל שעמד בצד וברקאי חטף כדור אחד שנכנס בצד של האפוד. בתחילת ההסתערות על המחבלים שתקפו. היה שם קרב קצר, מאד קשה, כל מי שהיה למטה חטף – אחד נפצע וחמישה נהרגו. והמוות שלו היה בדרך שהוא חי – טוטאלי כזה".
"הכל אחר עכשיו", אומרת רבקה, "זה כאילו, לפני ואחרי. זה בכלל לא דומה. אני מניחה שזה לא משנה מי הדמות. ברגע שמישהו איננו אז זה עושה חיים חדשים, שפשוט צריך להחליט איך לחיות אותם. שום דבר לא מובן מאליו, שום דבר לא כמו שהיה".
"הודיעו לנו את ההודעה הזאת, מה שנקרא הסיוט של כל הורה בישראל, שאני לא חושב שבעולם מכירים אותו", מספר ירון, "דופקים לך בדלת, ונכנסים שלושה קצינים. ואתה, עולמך חרב בשנייה. אתה אומר 'לא יכול להיות. זה לא הוא'. ואז ראם, הבן הקטן שלנו, יורד לסלון ואומר, 'אבל אנחנו נשאר משפחה מאושרת, נכון?'"
"שרים בכיכר" - כיכר רבין, ערב יום הזיכרון (שלישי), 21:00
שידור חי בערוץ 2 ובאפליקציית makoTV