"אני אספר לך מקרה בנאלי", אומר ד"ר חן שפטר שמעכשיו יכונה לבקשתו פשוט "חן". "הוצאתי פעם למטופלת בלוטה מבית השחי. זה ישב עמוק, היא דיממה כהוגן ואני ניסיתי לעצור את הדימום. אז אני דוחף פדים, אחר כך תופר את הווריד ובסוף מצליח איכשהו לעצור את הדם. אחרי יומיים אותה מטפלת מגיעה למיון עם חום גבוה. אני שולח אותה מהר לבדיקת סי.טי ורואה שם שהשארתי בטעות את הפד בפנים. ניגשתי אליה ואמרתי: 'עשיתי טעות, השארתי לך פד בניתוח. אני מצטער שאני מתנפל עלייך אבל חייבים לנתח אותך עכשיו'. את יודעת מה היא עשתה? היא חיבקה אותי. וזה קורה מלא: אתה אומר את האמת, מודה בטעות שלך והמטופל מרגיע אותך, אומר לך: 'לא נורא, קורה', ואחר כך כשהוא משתחרר, מביא לך פירות, שוקולדים ויין. בני אדם הם זן מאוד מיוחד. לא הייתה פעם אחת שלא הודיתי בטעות ולא קיבלתי חיבוק בצירוף מכתבי תודה והוקרה. כשאף אחד לא מודה בטעות – אז באות התביעות".
מה עם מוות בניתוח, איך מתמודדים עם זה?
"אלו מקרים נדירים מאוד וכשהם קורים, זה יותר במחלקת טראומה – תאונת דרכים, ירייה, דקירה. לעומת זאת, מוות אחרי הניתוח בגלל טיפול לא נכון זה דבר שכיח. תראי, יש מקרים שאתה יודע שעשית טעות וזה מאוד קשה, ואז אני אומר לעצמי שאני שרלטן, שזה לא המקצוע בשבילי, שעליי לרדת מהעץ עליו טיפסתי ושאני חייב לעזוב".
הדיג'יי של חדר הניתוח
השיחה מתרחשת בסלון ביתו של שפטר בן ה-39. המנתח המתמחה עלה על המסך לראשונה השבוע, ב"המתמחים", סדרה דוקומנטרית של קשת שעוקבת אחרי חמישה רופאים ורופאות בתחילת דרכם המקצועית (הפרק השני ישודר הערב ב-21:40, בערוץ 2, אחרי "צומת מילר"). יושבת לצדנו גם רוני, אשתו, דוקטור ומתמחה במחלקה האונקולוגית בתל השומר שממש כמוהו, עומדת גם לסיים בקרוב את ההתמחות. בחדר אחר ישנה בתם גלי בת השנה וחצי.
הם גרים בבניין טיפוסי לשכונת הרופאים הנמצאת בתוך בית החולים תל השומר – ישן, מתפורר ומאכלס בעיקר משפחות של אנשי הצוות הרפואי. בקומה הרביעית והאחרונה, בדירה קטנה עמוסת ספרים וצעצועים, מתגוררים השפטרים, האנשים עם מספר שעות השינה המועט ביותר כנראה בעולם המערבי. השעה היא שעת ערב ובחוץ שָקט. שפטר עצמו פחות. הוא נעדר כל פאתוס או חשיבות עצמית והכנות שלו כובשת. אחד שמבטיח לפציינט לפני שהוא הולך לפתוח לו את הבטן שיעשה "חיתוך סקסי"; מכריז "רוקנ'רול!" לפני הכניסה לחדר ניתוח; ומשמיע למטופל בן 4 במהלך בדיקת סי.טי. את השיר "שנה טובה" דרך הסלולארי. הבוס שלו, פרופ' יורם קליין, ראש יחידת הטראומה בתל השומר, מספר עליו שהוא "דילג על שלב הפוליטיקלי קורקט" עם המטופלים – ואכן, הכינויים "חמוד שלי" ו"מתוק שלי" עפים באוויר במנות שוות כלפי אנשים מבוגרים וכלפי פעוטות – אבל מצד שני שגם אף פעם לא ראה מתמחה כזה, "איש שהולך עד הסוף ומסור למטופליו יותר ממה שפעיל סורי מסור לדעא"ש".
אלא שבמהלך פרק הבכורה אנחנו מגלים ביחד עם חן גם את החסרונות הטמונים בתכונות האלה. המסירות הגדולה לעבודה מתבטאת לפעמים בביקורת עצמית מוגזמת, הדיבור הישיר עלול להידרדר לבוטוּת מיותרת, והחום האנושי שקורן ממנו – לפיוז שרוף. באחת הסצנות הדרמטיות בפרק הבכורה מגיע לשפטר ילד בן ארבע עם כאבי בטן קשים שמתקשה לשבת או לדבר. בדיקה מגלה שיש לו אפנדיציט (דלקת בתוספתן) וד"ר חן מחליט לנתח במהירות. אלא שכאן מתגלה אחת הסוגיות הבעייתיות שאיתה נאלצים להתמודד אנשי הצוות הרפואי בבתי חולים – ההיררכיה. ויותר ספציפית, העובדה שמעל כל רופא יש ממונה שעשוי להפוך את ההחלטות שלו על פיהן. הממונים על שפטר מחליטים שהניתוח של הילד יכול לחכות, ואותו זה מטריף. הוא מנהל עם הבוסים שיחה צפופה בטלפון, מסנן לאחריה קללה ובאופן כללי נראה כמי שאוכל כאפות. לאחר מכן, כשהמתמחה הצעירה ממנו, ענבל שרון, מביעה את התסכול שלה מההחלטה לא לנתח, הוא מסביר לה שכירורגיה היא כמו צבא: המפקד צודק גם כשהוא לא צודק.
"יש דברים שמוציאים אותי מדעתי", מודה שפטר, "למשל: כשאני רואה שהמטופל לא מקבל את הטיפול הנכון. העבודה שלנו מייצרת חפיפה בין הרבה אנשי מקצוע וכשהם לא רואים עין בעין, הווליום עולה. ואם אתה מרגיש שזה לא טובת המטופל שמעניינת אותם, אלא טובת עצמם – שלא בא להם לעשות בדיקה בלילה, נניח – זה מטריף אותי".
רוני, היו דברים שהפתיעו אותך בחן כשראית אותו על המסך?
"הפתיע אותי עד כמה מה שראיתי שם הוא מה שאני מכירה מהחיים", היא עונה, "ממש אחד לאחד, עד רמת הבעות הפנים".
"אבל איתך אני לא מתבהם", עונה לה חן, "איתך אני אחר".
נורמלי כבר לא גר כאן יותר
אבל לחן שפטר יש עוד תכונה אחת חשובה, מודעות עצמית, ובגללה כמעט שפספסנו אותו. "אני מכיר את עצמי ולדעתי אני אובר-ססגוני", הוא אומר, "לכן לא רציתי להשתתף בסדרה. אבל הבוס שלי לחץ, כי זה טוב ליחסי הציבור של בית החולים, וההפקה לחצה, והם היו כל כך מתוקים, ישבו מתחת לבניין וחיכו לי – אז הסכמנו שננסה יום צילום אחד. בהתחלה הקולגות לא קיבלו אותו טוב, הם חשבו שאני מנסה לייצר דרמות בגלל המצלמות, אז שוב אמרתי למפיקים 'לא'. אבל בסוף, כפי שאת יודעת, הסכמתי".
ממה חששת? מה פחדת שיקרה?
"אני בעיקר חושש מהתגובה של המשפחה של רוני", הוא אומר ומביט בה כמבקש אישור. "רוני היא הפרח שלהם, היא הכי מוערצת, היהלום שבכתר. הם לא דמיינו שבסוף היא תתחתן עם יצור כמוני, יצרי, מתלהם, ווקאלי. רוני, ההורים שלך הזדעזעו ממני?".
"הם דווקא התלהבו, זה ריגש אותם", אומרת רוני.
עד כדי כך מזגו הסוער של ד"ר שפטר מייסר אותו, שלא פעם חשב שעם אופי כזה לא כדאי לו להמשיך בעסק. "הייתה פעם אחת ספציפית שהתחרפנתי על מתמחה שביקשה ייעוץ. פתחתי עליה ג'ורה. זה היה נורא ולא הגיע לה, וכעסתי על עצמי שדיברתי ככה. כשתפסתי את עצמי, הרגשתי שהעבודה והסטרס דוחפים אותי לנקודות שאני לא אוהב בעצמי".
ומה עשית?
"התקשרתי לרוני והיא הרגיעה אותי. היא אמרה: 'אתה לא האישיו כאן, אלא הבן אדם שצעקת עליו, מגיעה לה התנצלות'. רוני תמיד מרגיעה אותי, היא המצפן והכוח המרסן שלי".
ניסית להיעזר בטיפול פסיכולוגי?
"פעם, לפני שהתחתנו הלכנו לטיפול זוגי. היינו רבים המון, בעיקר בגלל רוני".
"זה נכון. רבתי איתו המון כי הרגשתי שהוא לוקח את העבודה למקום שלא מאפשר לו חיים נורמליים", היא אומרת.
"המילה 'נורמלי' הייתה שגורה הרבה על הלשון שלך באותה התקופה", הוא מסכים.
"אבל אני כבר לא משתמשת בה", אומרת רוני, "כי ככל שעובר הזמן אני מרגישה שגם אני במקום שהוא לא נורמלי".
מתחבר ל-30 אחוז מהחולים
שפטר הוא יליד חיפה. בשנים הראשונות ללימודיו עבד במקביל כשומר ואחר כך בגוריה של חתולים. עדות לכך מגרגרת ומתפנקת כרגע בפינת החדר – חתול לבן ועיוור בשם עוז ששפטר הציל לפני כשמונה שנים, כשהיה גור בן חודש. בתקופה ההיא גם צייר לא מעט ונראה שחוץ מקריאת ספרים זה הדבר שהכי חסר לו. ככה זה כשהתורנויות שלך נמשכות 30 שעות – תחביבים הופכים למילה גסה. על המדף נחים מספר ספרי ילדים ברוסית. שפטר הקדיש את הקיץ הקודם ללימוד השפה אחרי שנוכח בשיעורים הגבוהים של עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר בקרב המטופלים, וכדי להראות את הבקיאות בה, הוא שולף אחד מהם ומקריא מספר שורות בקול.
"עם רוסית הלך לי ממש טוב, וגם ערבית למדתי, שלוש פעמים ניסיתי, אבל היה לי קשה מדי. עשיתי את זה מאותה הסיבה שבגללה למדתי רוסית, בגלל המטופלים, אבל גם כי זה מתאים להשקפות הפוליטיות שלי. אני קומוניסט, מאמין בשוויון בין בני אדם ולכן גם מתנגד מאוד לרפואה פרטית, אבל מצד שני אני יודע שהיא נחוצה במדינה שלנו. אם יש עומס בתור והמטופל יכול לקדם את עצמו ולהקל על הסבל שלו באמצעות הרפואה הפרטית, אני לא יכול לקחת את זה ממנו - גם אם זה מתועב בעיניי, כי זה איפה ואיפה".
אתה תמיד מחובר לחולים שלך?
"לא, זה בלתי אפשרי, אולי ל-30 אחוז מהם. אני חושב שכשאתה מצליח להכיל רגשית את המטופל, אתה רופא טוב יותר. רוב הרופאים לא מסכימים איתי, הם אפילו כועסים על הגישה הזאת. הפילוסופיה שלהם אומרת שהרפואה צריכה להיות קרה ומחושבת".
מתי אתה לא מצליח להתחבר לחולים?
"אנשים שצועקים על אימא שלהם, פושעים שאתה יודע מה הם עשו, ולפעמים גם מטופלים שהגיעו אליי בגלל טיפשות – עברו באור אדום, נהגו שיכורים, כזה. כמובן שאני אטפל בהם הכי טוב שאפשר, אבל אני כן כועס. הכירורגים האחרים אומרים לי שאני מפגר, שמה פתאום להכניס רגשות לדבר הזה, לאהוב, לכעוס? אבל אני חושב שכך אני מטפל יותר טוב".
כדי להסביר עד כמה שפטר חורג מהדימוי שיש לרובנו על רופא בית החולים הטיפוסי, זה שמחלק לנו הוראות בעודו עומד על פסגת האולימפוס, אפשר להסתפק בציון העובדה הבאה: האיש נותן את מספר הטלפון שלו לכל מטופליו. והם מתקשרים. בכל שעה, בכל יום. והוא לא מתלונן: "כמעט שלא קורה שמתקשרים סתם. יש שעות משונות שבהן מתקשרים אליי, אבל זה לא מפריע לי. אני דוגל בדלת פתוחה במחלקה, מילולית, כך שהמטופל או המשפחה שלו יוכלו תמיד להיכנס. זה משגע אותי כשזה סגור".
ומה דעתך על ההילה האלוהית כמעט שיש לרופאים?
"אני מתנגד לזה מאוד. הבוס שלי כועס עליי על זה שאני מציג את עצמי כחן ולא כד"ר שפטר. הוא מהדור הישן, ולי זה לא חשוב. אני לא אוהב את הדיסטנס הזה בין הרופא למטופל. הרי גם ככה יש משהו פטרוני בלהיות רופא. אבל הילה אין ובטח שלא גבורה – רוב המטופלים יותר חכמים ממני, ובעלי יותר ניסיון ושנות חיים ממני. מה אני? כולה אבא לילדה בת שנה וחצי".
איזה חולה הוא החולה הישראלי?
"הישראלים שונים במיון ובמחלקה. במיון, ההתנהגות שלהם מכעיסה מאוד. חסרי סבלנות, כועסים על הרופא שעובד מאוד קשה, באים בטענות. הייתי רוצה שהם יכילו את הקושי שלי ואת העבודה הרבה והזיעה שלי, כפי שאני מכיל את הכאב שלהם. במחלקות, לעומת זאת, זה אחרת, כי נוצר קשר, אתה יודע מי המטופל, במה הוא עובד, מכיר את המשפחה שלו. ושם הישראלים הם עם הלב הכי רחב שיש".
"אני לא חושב שהשכר שלנו בעייתי. הוא הממוצע במשק"
אז מה הלאה? שפטר מספר שהציעו לו לאחרונה לעשות תת התמחות בכירורגיה של כלי דם – "תחום שנחשב פעם לאליטה של הכירורגיה", לדבריו – ושהוא שוקל את ההצעה בחיוב. "אני רוצה להיות ממש טוב בזה, למצוא את הנישה שלי ולהתחיל ליהנות מהתחום הזה". בשנים האחרונות התגלו ממצאים חריגים בנוגע לשיעור התחלואה בסרטן הלבלב של רופאים ומנתחים במחלקה של חן. רק בחודש שעבר רופא צעיר מהמחלקה של חן לקה במחלה – המקרה השביעי באותו הבניין בתוך שלוש שנים. ועדה שהייתה אמורה לבדוק את הנושא טרם פרסמה את ממצאיה.
שפטר לא שש לדבר על הנושא, אבל כשאני שואלת אותו לגבי הבריאות שלו עצמו, הוא מסכים להודות שהיא לא במיטבה. "אני נשאב לעבודה ולא שומר על עצמי. אין לך זמן לדאוג לעצמך, לאכול נכון, להתאמן. אתה שרוי בלחץ כל הזמן, אתה כל הזמן אומר לעצמך שתיכף, תיכף תוכל לנשום, אבל הרגע הזה אף פעם לא מגיע וזה אחד הריבים שהיו ביני לבין רוני".
רוני: "זה נכון גם לגבי. אם אני בוחנת את מהלך חיי מימי כסטודנטית ועד היום, אני רואה כיצד משנה לשנה אני פחות שמה לב לעצמי. כי גם כשאת מסיימת לעבוד, את לא באמת סיימת: את מלאת מחשבות על מה היה צריך לעשות ולא הספקת. מה שהכי חסר לי הוא היכולת לרבוץ מדי פעם בלי להיות מוטרדת מהעבודה".
זאת לא הקרבה גדולה מדי עבור מערכת בעייתית מדי? השעות המטורפות, השכר המגוחך – העומס עליכם שווים את זה?
חן: "אני לא חושב שהשכר שלנו בעייתי. הוא הממוצע במשק".
ובכל זאת, אתם צריכים לעבוד שעות מטורפות כדי להגיע לשכר סביר.
"המצב הרבה יותר טוב עכשיו כשמשלמים לפי שעות ולא שכר גלובלי כמו פעם", אומרת רוני, "ולגבי השעות הרבות, זה קשה, אבל עם הזמן למדתי שזה לא עובד אם הרופאים היו מתחלפים כל שמונה שעות. זה המחיר שאתה צריך לשלם, אתה עובד שעות קשות מתוך הכרה אבסורדית שזאת הדרך הנכונה".
תסבירו.
חן: "האחיות מחליפות משמרות שלוש פעמים ביום. לעתים קרובות כשהן עושות את זה בין אחת לשנייה מידע נשמט והחולה יקבל טיפול לא נכון, למשל. אנחנו לא יותר טובים מהאחיות מבחינה הזאת וטוב שאנחנו נמצאים במשמרות הארוכות האלה, זה לטובת המטופלים. אם יקצצו שעות הפאשלות יקרו כל הזמן".
אז העבודה היא החיים?
"העבודה היא החיים. אני אדם דכאוני וכשאני בעבודה, זה לא נותן לי את האפשרות ללכת למקומות האלה. ובכלל, זה לא שאני מסיים לעבוד ואז מתחילים החיים. רציתי להיות רופא מילדות. להעביר את החיים בלעזור לזולת – זאת נראית לי אופציה מדהימה. חוץ מזה, המקצוע הזה מדליק חבל על הזמן. תחשבי מה זה לנתח מישהו, אתה חותך לו דברים, מוציא לו דברים".