את מה שאני כותבת עכשיו לא סיפרתי מעולם – אף אחד מהחברים שלי לא יודע, ואני חושבת שהבנות שלי ישמעו על זה בפעם הראשונה. זה קרה לפני 25 שנה. הייתי בקושי שנה בתחום הדוגמנות, ונקלעתי לסט צילומים שבו פתאום דרשו ממני להצטלם בעירום חלקי.

ישבתי שם, ילדה בת 18 בעירום על סט הצילום, ורציתי למות. בקושי ידעתי אנגלית, ידעתי שאני עושה משהו שאסור לי לעשות, משהו שאני לא רוצה לעשות, משהו שאני אתבייש בו. אבל הייתי נערה, ולא היה לי את הכוח להגיד להם לא. יום לפני בסוכנות אמרו לי: "וואו איזו עבודה קיבלת שבוע אחרי שהגעת לפריז ועוד עם אחד הצלמים הכי טובים שם". ועשיתי את זה ובכיתי בלב. אני יודעת בוודאות שאם הייתי מלווה בהורים זה לא היה קורה. זה אירוע כל כך קשה בשבילי שהוא כאילו לא קיים בביוגרפיה שלי, ואני יודעת היום בוודאות: לא הייתי עושה את זה שוב.

לבד, בלי גבולות וללא הגנות

בחודשים האחרונים ליוויתי מסע של נערות, ילדות צעירות שעוברות דברים לא קלים, שרוצות להיות דוגמניות ולהשתלב בתעשייה בלי לראות בעיניים. הן רואות רק את ההצלחה ופחות את הדרך – ובדרך יש מחיר מאוד כבר, בעיקר אם עושים את בלי הורה תומך שיודע להשגיח ולתפוס ברגע הנכון. הבנות האלה יוצאות לעולם הזה לבד, כשלא פעם עומדת מול עיניהן לא רק ההצלחה אלא גם התקווה שיצליחו לפרנס את עצמן ולעזור למשפחה. בדרך כלל במקרים האלה ההורים פחות יכולים לבוא ולהיות חלק מהדרך הזאת. 

בסרט "אמא אני רוצה להיות דוגמנית" ששודר בקשת אני מספרת את הסיפור של אותן בנות, ושל התעשייה הזו. בתור מי שהייתה שם בעצמה בגיל 17, אני מכירה את הסיפור הזה היטב. בגיל הזה הייתי מפותחת רגשית ונפשית כמו ילדות בנות 14 היום, כלומר נכנסתי לאיזשהו עולם שהוא של מבוגרים, של גדולים, שבו הייתי צריכה לשים לעצמי גבולות והיה לי קשה להגיד לא. כאמא לבנות שרוצות להיכנס לתעשייה הזאת, שזה מה שהן מכירות כשהן באות איתי לימי צילום, חשוב לי להראות שיש עוד צדדים למטבע. על זה בעצם הסרט.

התעשייה כל פעם מצליחה להפתיע, והמקרים של שימוש בבנות יותר ויותר צעירות מדהימים אותי כל פעם מחדש. הטריגר שלי לצאת למסע היה סיפורה של סופי: נערה בת 14 בלבד, שנבחרה להיות הפרזנטורית של אחד מבתי האופנה הגדולים בעולם ומצאה את עצמה הולכת על המסלול בשמלה שקופה. הרגע הזה עורר דיון בארץ ובעולם על הגיל שבו אפשר להתחיל לעבוד בעולם הדוגמנות – עולם ללא חוקים, לפחות ברוב המדינות. יש מעט מאוד סיפורי סינדרלות ואני יודעת מה קורה כשזה פחות מצליח, כשהולכים לאודישנים בלי סוף ומקבלים כל הזמן את התשובה לא. הלא הזה מרעיד את עולמן של הבנות שמנסות כל כך להצליח. אז איך הן יסרבו כשמגיע הכן?

חייבים בקרה וחקיקה בתעשייה הזאת

לכל אחת מהבנות שלי יש שאיפות משלה ואני מלווה אותן כל הזמן. אבל לא כולם יכולים ללוות – וזו גם הביקורת של הסרט הזה. למה צריך השגחה בתעשייה כזו אם יכולה להיות חקיקה ובקרה? כשאני התחלתי ביום הראשון שלי בתחום הייתי לבד. טסתי לבד והלכתי לאודישנים לבד. נסעתי באוטובוסים כל יום לאודישנים בתל אביב וקיבלתי את ה'לא' ואז פתאום את ה'כן'. בסוף היום כולם מסתכלים על הקריירה שלי או של דוגמניות אחרות ואמרים "איזו הצלחה מטאורית". אבל ההצלחה היא לא ביום ולא בדקה, וקיבלתי הרבה 'לא' עד שהגעתי למקום שאני נמצאת בו היום. זה היה לי מאוד קשה, והיו לי ימים נוראיים שבהם שאלתי את עצמי מה אני עושה שם. וכל זה בלי ליווי לרגע של הורים. 

בדור שלי אף אחד לא בא עם ההורים לשום מקום, זה לא היה מקובל שטסים לחו"ל עם אמא. היום זה כבר אחרת, יש יותר מודעות למקרים של הטרדות מיניות או שימוש בסמים, אבל עדיין, תמיד יהיו את הבנות שצריכות להסתדר לבד. כשאמא צריכה לקום בבוקר לפרנס משפחה חד הורית, כמו במקרה של אחת הבנות שאחריהן עקבנו בסרט, אין מקום להיצמד לילדה שלך לאודישנים. צריך לעבוד כדי לשלם שכירות ולהביא אוכל הביתה. החלום של הילדה במקרה הזה הוא באמת להוציא את האמא מהמעגל הזה ולהיות הסינדרלה הבאה. היום אני שואלת את עצמי – איך טסתי לבד? בגיל 18 הייתי לבד בפריז הפעם הראשונה בחיים שלי שבכלל עליתי על מטוס, לא היה אז טלפונים או וואטסאפ והתקשרתי להורים פעם בארבעה ימים לדקה בשביל להגיד להם שאני בכלל חיה. איך בכלל עשיתי את זה?

אף אחת לא צריכה לעשות את זה. הבקרה על התעשייה הזאת חייבת להשתנות, כדי שילדות בנות 15 לא יצטרכו לעמוד על סט הצילומים, עירומות מבגדים ומתמיכה, בלי יד מנחה וחיבוק אוהב, ובלי הכוח להגיד לא.

לצפייה בסרט "אמא, אני רוצה להיות דוגמנית" ב-makoTV