פגשתי את מוסא עטיף קבאשי לפני 4 שנים, כשהיה בן 10. זה היה ל"ג בעומר. כל בני הכיתה שלו, כיתה ד' בבית הספר רמת אביב ג', אספו עצים ושיחקו מסביב, ומוסא עמד מול המדורה ולא הסיט את המבט מהאש. הייתה לו סקרנות בעיניים, ופחד, ומיליון שאלות נשאלו לו בין הריסים. הילדים סיפרו שאיפשהו במהלך כיתה א' הוא הפסיק לדבר. ככה סתם. ומאז הפנים שלו מחפות על המילים. הוא מדבר עם האצבעות, ומהנהן, ויש לו אלף פרצופים. אנחנו מבינים אותו גם ככה, הם אמרו. המצלמה נסגרה לו על המבט והתקרבה, והתאהבה, ואספה מאז ובמשך שנתיים וחצי את כל ההבעות והשמחות והפחדים בעיניים החומות והטובות שלו, את כל המילים שלא אמר. רפרטואר שלם של רגש. ניואנסים של חיוך, זיק של תעלול, ומבוכה, ואכזבה ושעמום.
הוא הפך לילד השותק. 4 שנים שהוא שותק ואיש לא שואל מה קרה, אם קרה. איש לא מנסה לטפל, לעזור לו למצוא חזרה את המילים. ההורים עסוקים, חלשים, חיים את קשיי הקיום ופחד הגירוש. השאר עושים כמיטב יכולתם, לא יותר. "הצבא שלי בגרון לא חזק מספיק", הוא כתב.
שנתיים וחצי ליווינו את החיים שלו כאן בישראל, והתוצאה הסופית היא הסרט "בלי לומר מילה" (ראשון הקרוב בשעה 22:00 בקשת, ערוץ 2). היינו שם איתו בדרך מבית הספר בשכונה הצפון תל אביבית, לדירת החדר שבה הוא גר עם הוריו בתחנה המרכזית הישנה. אמו נולדה באתיופיה, אביו בדארפור. הם הגיעו לכאן דרך מצרים כשהיה בן חמש. ליווינו את ההליכה המהירה והמבט המושפל, שלא לראות את הזונות והמסוממים, את הלכלוך ואת כמה שעצוב שם. הוא היה מגיע הביתה, ילד בן עשר, ומחכה שמישהו יחזור. הדירה קטנטנה, חם נורא, ושלושה מאווררים מזיזים את החום מצד לצד. מיטה זוגית ולידה מיטת יחיד קטנה נושקת לכיור המטבח.
ממש בצמוד אליה, מעבר לכרית שלו, עומד בלון גז. בן יחיד, לשחק בחוץ אסור לו, הטלוויזיה ישנה ודפוקה. אבא עובד בבניין וחוזר מאוחר, אמא חדרנית בבית מלון. כשהיא תחזור היא תלך לישון ולא תקום עד הערב. בשנים קודמות עוד הוזמן לבתים של החברים שלו לכיתה. ככל שעובר הזמן ומתגברת השתיקה שלו, יש אליו פחות ופחות סבלנות. גם אין מי שייקח לחבר, או יחזיר. ככה יישב שעות מול הפייסבוק, יקפוץ על המיטה או יסתכל למטה דרך החלון, עד שמישהו יגיע.
מה חשוב יותר – הסרט או החיים?
במהלך השנים ליווינו את הקשר המיוחד שנרקם בינו ובין המורה שלו אנה - מורה שעלתה מרוסיה לפני כמה שנים, ופצע הזרות שלה עוד פתוח. ליווינו אותו בהסעה לבית הספר. 10 ילדים בכיתות א' עד ו', מהשכונה בדרום תל אביב, מחליפים פוגים ובליידים, צועקים, צוחקים, סופרים קלפים. כל כמה חודשים מישהו מהם מגורש. הבאים בתור יישבו בהסעה ויספרו אחד אחד מי כבר איננו. לאבינה. תומס. מוזס. חסן. כמו שספרו קודם קלפים. משחק מזל כזה.
אלה עוד ברי המזל: קבוצה של ילדים בני עובדים זרים שלוקחים חלק בפרויקט אינטגרציה של עיריית תל אביב. יום יום מסיעים אותם לבית הספר ברמת אביב ג'. ילדים שקיבלו הזדמנות לחינוך באחת השכונות הטובות בעיר, הזדמנות ליישר קו עם ילדים ישראלים. ילדים שנבחרו להיות חלק מפרויקט שקושר את חייהם העלובים עם חייהם של ילדים עשירים יותר, שווים יותר, לבנים יותר. ילד שחור אחד בכל כיתה של לבנים, שחוזר לבית ריק, קטן, שאין בו ארוחת צהריים, ואין בו עתיד. הייתי חוזרת הביתה מימי צילום לילדים שלי, ברי המזל. יש להם מיטה ומצעים נקיים. הם בני העם הזה, דוברי השפה הזאת, והם בצבע הנכון. מנומשים ותכולי עיניים.
הכניסה לחייו ולנפשו של ילד כמו מוסא העמידה אותי בקונפליקט מאוד מוכר ליוצרים דוקומנטריים: עד כמה מותר ועד כמה נכון להתערב. החל מלדאוג לכיריים במטבח ולקנות נעליים חדשות וטרנדיות כמו שיש לחברים שלו בכיתה, דרך הניסיון לטפל באילמות שהחיל על עצמו, ועד היכולת לשנות את מסלול חייו. הרי הסיפור שלו הוא סיפורם של בני פליטים אחרים, שאחריהם אין מצלמה שעוקבת, ואין אדם בעולם שאכפת לו אם יאכלו ארוחה חמה או יצאו מהבית אחרי בית הספר לשחק בחוץ, יישארו כאן או יילכו. האם חובה לעמוד מנגד ולספר את סיפורם של הילדים האלה כפי שהוא, אמיתי, אכזר, וסופו ידוע מראש, או שהחובה היא כלפי הילד הזה האחד וחייו, ולעזאזל האמת, ולעזאזל הסרט.
לפני כמה שנים ראיתי את הסרט hoop dreams שמלווה שני ילדים אפרו-אמריקנים במשך 3 שנים בדרכם להפוך לשחקני כדורסל בקולג'. אייזיאה תומס הגדול עשה את זה לפניהם, וכרטיס היציאה שלהם משכונת העוני שהם חיים בה, מהפשע ומהעליבות נמצא לקראת סופו של הסרט, במרחק של כמה מאות דולרים שחסרים לאחד מהם כדי להחזיר חוב זניח לקולג' ולעשות את זה. כמה מאות דולרים זה כסף קטן להפקה של סרט, אבל היוצר לא מתערב, ונותן לסיפור, שהוא סיפורם של אין ספור ילדים שחורים אמריקניים שחולמים להיות אייזיאה תומס - לספר את עצמו, ולחלומות הגדולים להיגמר במקום שבו הם נגמרים בדרך כלל, עבור כל הילדים כמעט. אפשר לתת כיריים, ואפשר לקנות לו את הנעליים שהוא אוהב, ולעזור לאמא שלו למצוא עבודה, אפשר לשחרר בערבות את האבא שלו, ולהזמין אותו לישון ערב אחרי ערב במיטה המוצעת של הילדים שלי. אפשר גם לדבר עם שר הפנים או עם אנשי משרדו ולבקש רחמים, להסביר שזה לא נראה טוב לגרש ילד כזה שעושים עליו סרט. ואפשר לא.
ומי בכלל יודע מה טוב עבורו? עבור ילד שבוחר לשתוק 4 שנים, שחי במקום בו לעולם יהיה חלש יותר, שחור יותר, אחר. שאמנם מקבל חינוך מצוין, ומחובר לאינטרנט ומצ'וטט בפייסבוק, אבל גם רואה מהצד בכל יום את החיים שילדים אחרים חיים כאן. את השפע, את יכולת הבחירה, את האבא שאוסף מבית הספר והאמא שמגיעה למסיבת הסיום והיא לא עייפה אחרי יום עבודה ארוך והיא לא מפחדת לצאת מהבית כי המשטרה בחוץ מחפשת עובדים זרים ללא ויזה. ילד שכל יום מישהו יכול להחליט שאמא שלו לא תוכל לעבוד כאן, שאבא שלו יישלח למתקן כליאה, ושזאת לא המדינה שלו. ואולי דווקא במקום בו אין חשמל קבוע, אין מים זורמים וחלומות גדולים אבל יש חופש וכולם שווים בפני המעט שמצפה להם, אולי שם הוא יחזור לדבר?
