מרים איתן זוכרת היטב את הרגע, לפני 29 שנה, בו הבין בעלה רפי איתן, האיש שגייס את ג'ונתן פולארד לרגל עבור ישראל בארצות הברית, שהאמריקאים עלו על החפרפרת שהשתיל במודיעין של הצי האמריקאי ועוד רגע יעצרו אותו.
"הטלפון הראשון של רפי היה לשמעון פרס ולרבין", היא משחזרת, "וכל המערכת מתחילה לפעול בצורה פראית. אחד אחד מגיעים הנה הפליטים שבורחים מארצות הברית. אני רואה את ההתרגשות, אני רואה את השמחה כאשר יוסי יגור (המפעיל של פולארד) מצליח להימלט בעור שיניו ומגיע ארצה, אני רואה את השמחה כאשר אביאם סלע (המפעיל השני) מגיע הנה. ואני רואה את החרדה מה הולך לקרות עם פולארד, למה הוא לא מסלק את עצמו. למה הוא עושה את השטויות האלה. אני רואה את החרדה העצומה כשפולארד מתפרץ לתוך השגרירות עם המכונית. הם פה, עוקבים אחרי כל צעד שלו. שלושה ימים ולילות יושבים פה ומחכים לדעת מה קורה עם האיש הזה. מערכת שלמה של אנשי מבצעים ועורכי דין נמצאים פה בבית, למטה, יום ולילה, עם טלפון לכל העולם. צריך לסגור את כל הפרצות".
לכולם ברור שזו קטסטרופה?
בוודאי, מהרגע הראשון. ורפי מציע מיד ברגע הראשון את התפטרותו ומיד לוקח על עצמו את כל האחריות. את כל האחריות, כלפי מטה, כלפי מעלה, להוציא מהתמונה כל מי שלא מוכרח להיות שם. אני הרבה פעמים כותבת ביומן שלי כמה רפי מתגלה בכל קטנותו. ופה אני כותבת שברגע כזה לא ראיתי אותו. כאן, אני כותבת ביומן, "רפי מתגלה בכל גודל רוחו".
ואת?
אני מגישה קפה.
כבר 54 שנה היא שם. שותקת ומחייכת. כשבאים אורחים מגישה קפה. שניים סוכר לגנרל הלבנוני, תה עם נענע לראש המודיעין האפריקאי. מרים, אשתו של רפי איתן, המרגל מספר אחת של ישראל, רגילה לשתוק עוד מהימים הראשונים, כשרפי חטף את אייכמן. היא שתקה כשבעלה תדרך את שירותי המודיעין המרוקאיים באיזה יער בפריז לקבור את מתנגד המשטר שרצחו, היא שתקה כשבעלה השאיר אותה ואת הילדים לבד בבית והלך להפעיל רשת סוכנים בכל אירופה, היא שתקה כשהוא ניהל מצוד אחר מדעני טילים גרמנים ושתקה כשהוא נעלם ללילות שלמים בלבנון והקים שם ארגון שיעי לוחם, שלימים יהפוך לחיזבאללה. היא שתקה גם כשהתפוצצה פרשת פולארד, ורפי ישב בסלון והורה בטלפון האדום לזרוק את הסוכן הכי חשוב של ישראל באמריקה ואת אשתו מפתח שגרירות ישראל בוושינגטון, היישר לידי האף-בי-איי.
גם כשהגענו לצלם את רפי איתן לכתבתם של בן שני ושרית מגן, שתשודר ביום שני הקרוב ב"עובדה", המצלמות פעלו, רפי דיבר והיא שתקה. ופתאום משהו השתנה. מרים ניגשה לאחד החדרים בקומה העליונה והוציאה יומן. במסמך נדיר, בכתב יד צפוף, מטלטל בכנותו, היא מתעדת שם במשך שנים, בזמן אמת, מה חשבה והרגישה כשההיסטוריה הסודית של מדינת ישראל נרקמה לה בסלון.
כשמרים איתן התחילה לקרוא על החיים עם מי שחי "בעולם החושך", כהגדרתה, התברר שדבר לא עבר לידה. בעוד שרפי איתן צלח בלי שמץ של חרטה את השערוריות הביטחוניות האפלות והקשות של מדינת ישראל, מרים היא זו שצולקה. הוא אולי לא יכול היה להרשות לעצמו ייסורי מצפון, אבל היא לא יכלה לחיות כמעט יום בלעדיהם.
עין אחת לי, אחת לו
אחרי לבטים רבים הרשתה לנו מרים להביא שני קטעים מיומנה הסודי. האחד, אולי הקטע הרומנטי ביותר בכל היומן, נכתב בקיץ 1985, שלושה חודשים לפני התפוצצות פרשת פולארד. רפי איתן עובר ניתוח עיניים מסובך, שעלול להוביל לאיבוד מאור עיניו. בחודשים אלה הוא עדיין מפעיל את פולארד ואף פוגש אותו במהלך אשפוזו פעם אחת במרתף בית החולים. בשלב הזה איש אינו יכול לדעת כי בתוך זמן קצר ייעצר הסוכן הבכיר ויחד אתו תחוסל הקריירה הביטחונית המודיעינית של איתן.
מתוך היומן: "ואז בא הניתוח של רפי. תשעה שבועות בבית החולים, עוד למעלה מחודש בבית... בשעות החרדה של החודש הראשון, כשעין שמאל טרם חידשה ראייתה ועין ימין נראתה כאבודה, כשאת מספר חוגת הטלפון מישש וחייג ולקרוא לא היה מסוגל, מצאתי את עצמי להפתעתי מאוד קרובה אליו. באותו בוקר נורא, כשלא ידע אם עיניו מכוסות לאחר שישבתי לידו כל הלילה, נסעתי לשעה קלה הביתה להתרחץ, להחליף בגדים. לא מצאתי לי מקום. הסתובבתי בגינה, משקה את הפרחים וחושבת ששוב לא יראה אותם לעולם. שהוא לא יראה צבעים. שמעתה יראה רק דרכי. חשבתי אם אוכל להמשיך ולטפח אותם בידיעה שלגביו הם אינם קיימים. מצאתי את עצמי חושבת שאני מוכנה לתת לו עין אחת. אחת לי, אחת לו... רק בשעתו הקשה גיליתי עד כמה אני קשורה אליו. לא סיפרתי לאיש, אף לו לא. הרגשתי שעניין זה חייב להישאר סוד רק שלי. שעצם הידיעה הזו, הסוד הזה מעשיר אותי, מעין מצבר של כוח בתוכי שאני יכולה לבנות עליו".
הייאוש האינטליגנטי
את הקטע הבא, הנוקב ביותר מבין קטעי היומן, כתבה מרים איתן לא בעקבות דבר שעשה בעלה, אלא דווקא בעקבות אמירה שלו לתקשורת. השנה היא 1988. רפי איתן כבר מוגלה מהמערכת הביטחונית בעקבות פרשת פולארד. הימים הם ימי ההפגנות הסוערות של האינתיפאדה הראשונה. שר הביטחון יצחק רבין מורה לצה"ל לשבור את הידיים והרגליים של המפגינים, ואז מגיע רפי איתן לראיון אצל העיתונאי רם עברון בתכנית הטלוויזיה "זה הזמן" ושוטח רעיון חדש: לשסות בכלבי תקיפה במפגינים הפלסטינים כדי לפזר אותם. הרושם הקשה שהדברים מעוררים, האסוציאציה המיידית לשואה, הם נחלת רבים, ובכללם גם מרים איתן. הטקסט שהיא כותבת שופט את רפי איתן לחומרה, אבל לא פחות מכך שופט גם אותה עצמה ואת כל השותקים באשר הם. וכך היא כותבת ביומנה:
"דבריו של רפי אתמול ב'זה הזמן', כאילו מחקו באחת את כל תהליך הבנייה שהיה בינינו, את כל התקרבותי אליו. מחדש התייצבו אל מול עיניי, בזו אחר זו, ברצף כאילו כרונולוגי, מקבץ של כל רגעי ההתנגדות שלי לדמותו... המאיים לא היה בעצם הדבר. המאיים הוא בשינוי הפרופורציות בתוכי. פתאום, בבת אחת, לא הייתי מסוגלת לקבל את כל אלה כחולשות נלוות, שאתה מקבל בדמות שאתה מכבד או אוהב. פתאום כל אלה הם שהיוו את דמותו, ואני הצטיירתי בעיני עצמי כלכודה בין אי רצוני לפגוע... ביופי אשר יצרנו יחד, לבין אי יכולתי לחזור ולראות אותו, כפי שראיתיו שעה אחת קודם. רצון אחד השתלט עליי- להיעלם. להסתגר. לברוח.
"יובלי היה בבית, הוא נדהם מתגובתי. 'אמא, מה שמרגיז אותי , זה שאם את כועסת למה את שותקת?' מה יכולתי לומר ?במשך שעתיים אחר כך הסתובבנו בבית, אל המסך המרצד וממנו, אל השטויות שבטלוויזיה וממנה, הטלפונים צלצלו, היו אנשים שעודדו, היו אנשים שביקרו, רפי למראה תגובתי התבצר בעמדתו, ויובלי שוב ושוב - 'אמא צאי מזה, תפסיקי להיות כל כך מדוכאת. זה רק עוד פעם קצת רעש, האם כל כך אכפת לך שכך אבא חושב או אכפת לך מה יגידו עליו. ואני עניתי, נדמה לי, 'אינני יודעת להפריד, זה גם זה וגם זה', כי הרגשתי שאני לא רוצה לראות בן אדם ולא לדבר עם איש, אז כנראה שקיים גם האלמנט של החרדה מהתגובה הציבורית. ובכל זאת, באיזה כוח פנימי הרגשתי שאני יכולה להתעלות מעל לתגובה הציבורית, כשחשבתי שהוא פועל נכון, לאחר תפיסת פולארד, ואילו עכשיו, תחושה נוראה שהנה, זה האיש האמיתי...
"ובכל זאת אני כאן, לא ברחתי. לא עזבתי, לא קמתי, לא נסעתי. חזרתי לשגרה. ולאיזו שגרה. בחוץ מבול של שנאה, מערבולת של הקצנה לאומנית משני הצדדים הסוחפת את כולנו יחד לתהום. ואני בבית, מתעוררת מדי בוקר אל תחושה של ייאוש זוחל, ייאוש אישי, לא לאומי. אני סוקרת את הייאוש במראה הגדולה, מצחצחת את שיניו, שוטפת את עיניו, מחייכת אליו קלות שיראה יותר חביב, ומושיבה אותו להקשיב לחדשות נוראיות בשלוש שפות. ייאוש אינטליגנטי, ייאוש משכיל, ייאוש השוקד עד בלי די על שכלול עצמו ומבין עכשיו גם ספרדית איטית, מרגיש נינוח למדי באנגלית וממש משתלב בצרפתית. ייאוש פסיבי, אינו דובר שפות, הוא רק שומע. אחר כך או תוך כדי כך לוגם הייאוש קפה משובח מספל ענק, ספל אחר ספל. עכשיו הוא נמרץ דיו והוא פונה לעיסוקים חשובים באמת. על פיסת נייר הוא רושם בזה אחר זה את תפקידיו של ייאוש אינטליגנטי לפני שיתפנה להחליט על דרכו. סידור מיטות, הוא רושם בראש הדף, רחיצת כלים מתחתיו, כדי שאפשר יהיה לסמן וי ולמחוק בקו שחור עבה כל מטלה שתושלם. ניקוי מגירת הירקות במקרר, הוא מוסיף. שאיבת השטיחים וסילוק הכתמים. פרחים (שדירות הירק והכריזנטמות עמידות למדי ולאחר טרחה של חצי שעה הן "עומדות" לא רע במשך למעלה משבועיים ורק הצחנה הנוצרת בפנים כשמקרבים את האף...). רק ההכרחי ביותר, חבל לבזבז את הזמן הקצר שנותר על עסקים טפלים. גיהוץ בשורה נוספת וקצת כביסה כמובן. רק ההכרחי ביותר. ניקוי חצר אחורית. גיזום היסמין שאבקה שחורה סמיכה, איזה סוג של כימשון או מחלת צמחים אחרת, השתלטה עליו כליל. וקניות ובנק וטלפון וצביעת שיער ורשימה קצרה מדי בוקר. ייאוש חרוץ, ייאוש כפייתי להחריד. מדי חצי שעה משלים ייאושנו מטרה נוספת ובהרגשת ניצחון ייאושית הוא מוכן לעלות או לרדת שתי קומות כדי להגיע אל פתק המטלות המרשים ולמחוק בחגיגיות מטלה נוספת שהושלמה. ביום חרוץ במיוחד יימשך הטקס הכפייתי הזה על פני שמונה או עשר שעות, השמש תעלה, עננים יכסו אותה, השתמש תתגלה שוב פעם במערב, השמש תשקע, הבית כבר כמעט מסודר, מטלות הבוקר התפלות כבר כמעט גמורות. חדר אחרי חדר, פינה אחרי פינה, ייאוש יעיל. עוד מעט רפי יחזור ותגיע מהדורת החדשות של השעה 21:00".
לי אין רגשות אשמה
מאז זרמו הרבה מים בירקון, וכיום איש כמעט לא מתרגש מכלבי תקיפה או מהפגנות ואינתיפאדות. הייאוש גם נעשה קצת פחות אינטיליגנטי. ובכל זאת, כשמרים הקריאה את הקטע הזה במלואו לרפי איתן, הוא נע באי נוחות. לדבריו, מלכתחילה הובן לא נכון ומעולם לא התכוון לשסות כלבים במפגינים אלא רק במחבלים, כפי שנעשה היום ביחידת הכלבנים של צה"ל. כל מטרתו היתה לחסוך בחיי חיילים, והאסוציאציות לקלגסים הנאציים הן על אחריות המדמיינים בלבד.
ובכל זאת, כשאתה שומע תיאור כזה, חשבון נפש כזה, ממרים. מה עובר לך בראש? מה אתה מרגיש?
"אני הרי מכיר את מרים, זו תחושה קיצונית של רגע. אבל הדברים לא נכונים. אפילו אריק שרון ביום של הכלבים צלצל אליי ואמר לי רפי, אני מאחוריך. כנ"ל יצחק רבין, כמה שבועות יותר מאוחר".
ואתה מבין שכל זמן שלך אין רגשות אשמה, של מרים רק הולכים וגדלים בגללך? זה משהו שחשבת עליו?
"לי אין רגשות אשמה על כל מה שעשיתי. כשהציעו לי לרוץ לכנסת, אמרתי 'תנו לי לחשוב' והלכתי לבדוק האם יש משהו בחיים שלי שאני לא אהיה מוכן לעמוד בכיכר העיר ולהגיד 'עשיתי'. והגעתי למסקנה שאין דבר כזה. אין דבר שלא הייתי מוכן לעמוד בו בכיכר העיר ולהגיד עשיתי".
