ניר בן מנחם מ"הפרויקט של רביבו" עדיין לא ויתר על העבודה במחלקת התברואה של עיריית רמת גן. בתחילת הדרך עוד היה בן מנחם מופיע בלילות ומפקח בימים. "אני 14 שנה בעירייה, ויש פרצה בחוק שנותנת לי אפשרות לקחת חופשה ללא תשלום. החלטתי שאני לא מפסיק לעבוד, כי עולם הזמר זה מקום נורא שביר. אני עכשיו בשנה השלישית של החל"ת ויש לי שנה שלמה לחשוב מה אני הולך לעשות, כי לחזור לעבודה הקודמת שלי, שיש בה הרבה אינטראקציה עם אנשים – זאת תהיה בעיה במצבי הנוכחי".
אתם חוששים מחוסר הנאמנות של הקהל הישראלי?
"יש לי שלושה ילדים. אני בן אדם מאוד מחושב. אני לא ילד בן 19 שמסתנוור מההצלחה, גם אם היינו בהלם ממנה בשנה הראשונה".
"זה עניין של אופי", מוסיף רביב בן מנחם, האח הגדול שעל שמו נקרא הפרויקט. "במוזיקה אתה פעם למעלה פעם למטה, ואנחנו מכירים טוב גם את הלמטה".
אלירן: "אני הייתי צריך לעבוד משמרת בוקר ומשמרת ערב בתחנת דלק כדי להקליט סינגל. מוזיקה בחיים לא נפסיק לעשות, גם אם היא לא תצליח".
אז אתם לא מסודרים עדיין.
ניר: "אנחנו עובדים מאוד מאוד קשה כדי להתפרנס בכבוד, אנחנו שלושה שותפים".
רביב: "הקהל רואה את האמנים בכותרות, בתמונות בטלוויזיה וחושב שאלה החיים של אמן, כל היום יושב בגן עדן כזה ודג דגים. כשיצא הדיסק הראשון שלנו ואנשים ראו את הקליפים הם חשבו שאנחנו יושבים כל השבוע מעשנים נרגילה ולועסים גת, שאלו אותנו אם אפשר לבוא להצטרף. ניר שיושב פה, הבן שלו עבר ניתוח לב פתוח בגיל חצי שנה. אנשים לא מכירים סיפורים".
אגב, למה בקליפים שלכם יש רק גברים?
אלירן: "זה ערב גברים, סוג של בילוי כזה. כמו שיש ערב נשים".
"זמר חי לפי מצב הרוח של הקהל"
אין רביבו ב"הפרויקט של רביבו". חברי הפרויקט הם האחים בן מנחם, רביב (41) וניר (40), ואלירן צור (30). הם פרצו ב-2012, כשמחרוזת של קאברים שביצעו לגדולי הזמר המזרחי משנות ה-70' וה-80' זכתה לתהודה עצומה ברשת. הרביבואים שבו למקורות של המוזיקה המזרחית בכרם התימנים, ויצרו תחליף נוסטלגי ושורשי לפופ הים תיכוני עם השפעה בלקנית וטורקית ששלט אז בסצנה. ההצלחה הייתה אדירה, על כל הסקאלה שבין נוסטלגיה, "מוכר לי מאיפשהו" ו"פעם ראשונה שאני שומע את זה". אלבום הבכורה שלהם, "מה נותר מאלה", מכר כמעט 60 אלף עותקים וזכה לפלטינה משולשת. הם זכו ב"כפתור הכסף" של יו-טיוב על מספר השמעות עצום בזמן קצר. "מה שהניע אותנו בהתחלה היה זה שגדלנו על זה והרגשנו געגוע", מספר צור. "כשהייתי ילד אבא שלי שמע ג'קי מקייטן, זוהר ארגוב ופריד אל-אטרש. המוזיקה הזאת היא בגוף שלנו ורצינו להחזיר אותה".
שנתיים אחרי, נדמה שהטירוף שרחש סביב הפרויקט בשנה הראשונה לקיומו דעך. האלבום השני, "התחלה חדשה", כבר מכר מחצית ממספר העותקים שמכר הראשון. ארבעת הסינגלים שיצאו מהאלבום המקורי החדש התקבלו בתגובות מעורבות, וגם המצליח שבהם, 'אלה', עדיין מדגדג מלמטה את המחרוזות המצליחות. בעוד שבוע ייצא "שידע כל העולם", האלבום המקורי הראשון שלהם; במקביל הם משיקים מופע חורף חדש בהשתתפות דקלון. ניר ורביב גם משתתפים כשופטים בתוכנית חדשה בערוץ 24, "משפחה בהופעה" – ריאלטי מוזיקלי בו מתחרים הרכבים משפחתיים (שבת, 19:00). גם הבחירה של האחים להשתתף בריאליטי מוזיקלי מסמנת, אולי, את הרצון העיקש להישאר בתודעה. "זמר חי לפי מצב הרוח של הקהל", אומר רביב. "אמן בלי אהבת הקהל זה אמן מת, קח אותו ככה עם הבגדים תקבור אותו. זה הדבר הכי חשוב מבחינתי. תראה אמן שעשינו 115 אחוז מהשירים שלו – חיים משה. זה זמר שהיה יותר מ-30 שנה בשיא. יש אמנים שגם עשר שנים לא זוכים להשמעות כמו שלנו. זה בא אצלנו גם ממקום אישי, של לרצות את הנפש שלנו, אבל בטח שאנחנו מצפים שהקהל ימשיך לשמוע אותנו ויקבל אותנו באהבה".
לא מפחיד אתכם שהאלבום החדש לא יצליח?
רביב: "מתוך 50 שירים שעשיתי בעשרים שנה שלפני הפרויקט שבעה שירים הצליחו מאוד, ויש עוד 20 או 30 שלא כל כך הצליחו. אז מה? צריך להבין שזו לא הצלחה של מאה אחוז. כשעשינו את הפרויקט לא היו לנו שום ציפיות. עשינו מוזיקה של שני כלים".
איך זה להיות על כס השופטים? קשה לכם להגיד לאנשים לא?
ניר: "הסיבה שהסכמנו להשתתף בתוכנית הזו הוא שהיא לא באה לתת ביקורות קשות. אין שם הדחות מכאיבות או סמסים וזה גם לא בשידור חי".
רביב: "קיבלנו הרבה 'לא' בחיים שלנו. אתה מדבר עם ילד צעיר שלא התקבל ללהקה צבאית אבל במילואים הוא בוחן להקות צבאיות".
"לא כל המוזיקה המזרחית זה זוהר ארגוב"
המחרוזות, שהיו סימן ההיכר שלהם בשלושת אלבומי האולפן הראשונים, מטשטשות את הגבול הרעוע ממילא בין מקור להעתק. אלה לא שרשראות – חברי ההרכב עשו עבודה ארכיאולוגית של ליקוט והרכבה של להיטים למחצה ושירים שנשכחו כמעט לחלוטין, והלחימו אותם ליצירה חדשה, שלעיתים מזוהה איתם יותר מאשר עם המקור. "גם זוהר ארגוב ניכס לעצמו קאברים", אומר רביב. "בדיוק כמו שעכשיו 'אנא אלי', שהוא שיר של 'צלילי העוד' ואורי שבח, מזוהה עם הפרויקט של רביבו, גם 'אלינור' של זוהר זה בעצם 'אלינור' של ג'קי מקייטן".
למרות פניות חוזרות ונשנות של מעריצים בפייסבוק, תמצאו במחרוזות שלהם מינון נמוך של קאברים לשירי המלך. "חשוב לי להגיד שלא כל המוזיקה המזרחית זה זוהר ארגוב", אומר רביב. "אלירן פה גדל על זוהר ארגוב, אבל אנחנו גדלנו על חיים משה. אני שמעתי על זוהר ארגוב ז"ל לצערי רק כשהוא התאבד. אצלנו בבית שמעו צלילי הכרם ולא צלילי העוד. למה? ככה, היו מחנות. בדיוק כמו ירדנה ארזי ועופרה חזה".
ניר: "אני חושב שאחת מההשלכות החיוביות של הפרויקט הייתה שהיוצרים הוותיקים קיבלו חשיפה, במה והתעניינות שהרבה שנים לא זכו לה. זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם, זו גם אחת הסיבות שאנחנו מארחים את דקלון במסע ההופעות החדש שלנו".
אבל הנער בן ה-15 שמגיע להופעה שלכם לא יודע שהוא שומע שיר של דקלון, מבחינתו זה שיר של רביבו.
אלירן: "אנחנו נגרום לאותו נער ללכת ולהתעניין וככה גם להכיר אותו בהמשך".
רביב: "האמת היא שיש צעירים שלא מעניין אותם מי הזמר. יש אנשים שאומרים לנו – 'אנחנו מעדיפים שאתם תשירו'. זה שאתם מפרגנים לאחרים לזמרים זה אחלה, אבל אנחנו אוהבים את השירים האלה כי אנחנו הכרנו אותם לראשונה דרך הפרויקט של רביבו. אנחנו את שלנו עושים קודם כל כהכרת תודה. זה סוג של שיעור בהיסטוריה של מוזיקה ים תיכונית".
ואם יש זמר שיושב בבית וחושב לעצמו: 'הפרויקט של רביבו ממלאים אולמות ואותי איש לא זוכר'?
"אני אהיה הכי אמיתי. גם אם אותו זמר לא מוצא חן בעיניו זו בעיה שלו, לא שלנו. אני הפסקתי להתנצל בפני אנשים שהצלחנו. אני לא משחק אותה שהשירים שלי, אנחנו עושים כבוד למוזיקה של פעם, והקהל אוהב לקבל אותה דרכנו. נכון, יש אנשים שעבדו בטוריות ונשכבו על הגדר כדי שאנחנו נוכל לשיר את זה. אני לא לוקח קרדיט מאף אחד, אבל אם אתה יושב בבית כזמר ממורמר, אז אני לא יכול להיות הפסיכולוג שלך".
זה גם עניין דורי. מבאס להיות אאוטסיידר במשך שנים, וכשהמוזיקה הזאת סוף סוף נעשית מיינסטרים ומגיעה לגלגל"צ ולקיסריה לפספס את הרכבת.
"כשאני שומע את ה'עכשיו זה מיינסטרים' נהיית לי פריחה בכל הגוף", אומר רביבו. "פעם זה לא היה מיינסטרים? נכון, זוהר היה זמר קלטות, והיה צריך לנסוע לתחנה המרכזית כדי להתעדכן מה הלהיט החדש, אז יכול להיות שבמובנים מסוימים זו הייתה מוזיקת גטו. אבל אנחנו מדברים על המונים ששמעו את המוזיקה הזאת, גם כשהיא לא הייתה נגישה".
ניר: "האבסורד הוא שמי שמכרו הכי הרבה קלטות ותקליטים גם אז היו הזמרים המזרחים".
למרות הכל, לפלייליסט של גלגלצ לא נכנסתם. זה מרגיז?
אלירן: "אין לנו שום בעיה עם זה, מי שאוהב שישמיע".
רביב: "האמת היא שגלגלצ מההתחלה לא היה כוס התה שלנו".
ניר: "למה אתה שואל על גלגלצ ולא על רשת ב' או ג'?"
כי שם כן משמיעים אתכם.
ניר: "גם זה לא מובן מאליו. מתחילת הפרויקט אמרתי ליחצנית שלנו שכשנשמע את עצמנו ברשת ג', באגן הים התיכון ביום שישי, אז אני אנוח, כי מאז שאני קטן אני שומע את זה וככה הכרתי כמה מהזמרים האהובים עליי בזמר הים תיכוני. עכשיו משמיעים אותנו שם כל הזמן".
רביב: "רשת ג' השמיעו אותנו רק כשהם לא יכלו להתעלם ממה שקורה בשטח. מעולם לא זכינו באף תחנה לאקסטרה השמעות".
שירי מחאה זה מבאס
"הפרויקט" הרגיז כמה אנשים מן הרגע הראשון, ועורר ביקורת שנדף ממנה ניחוח גזעני: כתבו עליהם שהם יודעים רק לעשות חפלה, שמה שטוב לישיבה על נרגילה וגת לא מספיק לבמות הגדולות. "כשאתה מצליח במדינה הזאת תמיד יהיו ביקורות. אחרי חודשיים שלושה כבר הספידו אותנו", אומר רביב. "מלחמת ההישרדות שלנו היא לשמור על התדמית האישית, לא ליצור ספינים תקשורתיים שליליים".
שירי מחאה מזרחיים לא מדברים אליכם?
"את מה שיש לי לומר אני מעדיף להגיד דרך המוזיקה", אומר רביב. "אני כאמן רוצה באמת רוצה לגרום לך לשמוח אחרי ששילמת על כרטיס, ואתה רוצה להתנתק לשעתיים. כל כך הרבה שירי מחאה יצאו, דיברו על זה שבוע-שבועיים ותוך יומיים עברו לדבר הבא".
הייתם עושים קאבר לשיר ערבי?
אלירן: "בטח, למה לא. זאת מוזיקה, זה בכלל לא קשור לפוליטיקה".
רביב: "אצלנו חשוב מה אתה שומע במכונית, כשאתה נוסע ומה עושה לך שמח. אני שומע מוזיקה ברומנית, הודית, ערבית, ואפילו שאני לא מבין כלום, משהו במוזיקה מתקשר איתי. אגב יש לנו הרבה שומעים גם במגזר הערבי בארץ, ואפילו בירדן ומצרים".
ניר: "אתמול דברה איתי מישהי שחיה בפנמה וספרה שהדיסקים שלנו להיט בחתונות היהודיות שם".