מאנה פרנק ועד הית' לדג'ר: היומנים המסעירים

בעידן בו נדמה שה-כ-ל ציבורי ופתוח למי שרק רוצה, כשכל מחשבה ערוכה, מתומצתת ומקושטת בגיף או בתמונה מרוטשת – הרי שיומן הוא האנטתיזה לכל זה. הרבה לפני עידן הפייסבוק, הטוויטר והאינסטגרם, אנשים נהגו לשפוך את לבם על דף ביומן אישי בכתב ידם. הם כתבו למגירה, שם נשמרו הסודות הכי כמוסים והמחשבות הכי פרטיות. היה זה מקום של התבוננות פרטית בו אפשר היה להעביר את האמת הכי אותנטית שלנו, בלי פילטרים, בלי מסננים ובלי חששות. פשוט להקיא את עצמנו על דף ככה, כמו שאנחנו. מי שהתנסה בכך, יודע לומר עד כמה החוויה הזו מזככת את הנשמה, מטהרת ומשחררת.

היומנים האלו הם מסמכים מרתקים שחושפים סיפור של זמן או מקום, כמו אלה של אנה פרנק, קורט קוביין, וירג'יניה וולף ועוד. לא פלא, אם כך, שיומנים רבים וכתבי עת של אנשים מפורסמים פורסמו לאחר מותם והפכו לרבי מכר שתורגמו לשלל שפות. אמנם הכי רחוק מהאג'נדה של יומן פרטי, ובדיוק בשל כך גם הכי מסעיר. בשני הקרוב, מיד אחרי "ארץ נהדרת" ישודר פרק הבכורה של "להעיר את הדב", סדרת דרמה חדשה של קרן מרגלית ("פלפלים צהובים") כשבמרכזה תיעוד אישי של אישה אשר מחשבותיה הכמוסות מטיפול פסיכולוגי נחשפות באופן מסתורי. לקראת פרק הבכורה, יצאנו לבדוק כמה מהיומנים המסעירים שיצאו מהמגירה הסודית אל העולם החיצון.

אנה פרנק

20 ביוני 1942: "כמה ימים לא כתבתי, כי רציתי לחשוב על עניין היומן, האם לכתוב בו או לא? שני דברים גורמים לי לחשוב שאני אכתוב יומן, הדבר הראשון הוא שיש לי חשק לכתוב והדבר השני הוא שאין לי אף ידידה בעולם. את זה אני חייבת להסביר, כי איש לא יוכל להבין איך ייתכן שילדה בת שלוש עשרה מרגישה בודדה בעולם?? נכון. יש לי הורים נהדרים ואחות בת שש עשרה. יש לי הרבה ידידות ויש לי הרבה קרובים, אבל אין לי ידידה אמיתית שבפניה אוכל לפוח את ליבי ולכן החלטתי שאתה היומן תהיה ידידתי ואקרא לך מהיום והלאה קיטי"

כשחושבים על יומן אישי, דומה שיומנה של אנה פרנק הוא ככל הנראה המפורסם ביותר. היומן נכתב על פני שנתיים על ידי אנה, צעירה יהודייה בת 13 בזמן שהותה במחבוא מפני הנאצים. המחשבות, הרגשות והתיאורים של נערה בנסיבות יוצאות דופן הפכו לימים לתיעוד מצמרר של הימים ההם.

אוטו פרנק, אביה של אנה, היה השורד היחיד מבין שמונת האנשים שהסתתרו באותו מחבוא כדי לשרוד את המלחמה. במהלך המסע הארוך שלו להולנד, התבשר פרנק כי אשתו, אדית, מתה אולם לא ידע דבר אודות גורל בנותיו. כאשר שב לאמסטרדם, הלך למיפ ויאן חיס, שם הסתתרה המשפחה. בניסיון לאתר את בנותיו, גילה פרנק כי שתי בנותיו מתו ממחלות ומחסור במחנה ברגן בלזן. מיפ נתנה לו אז את היומנים של אנה, וכך גילה את בתו מחדש.

ביומנה כתבה אנה על רצונה להיות סופרת או עיתונאית בעתיד וכי תשמח לפרסם את היומן שלה כרומן. החברים שכנעו את פרנק לעשות זאת מכיוון שליומן כוח ביטוי רב והשפעה גדולה, וב -25 ביוני 1947 הנספח הסודי של אנה פרנק מתפרסם במהדורה של 3,000 עותקים. אנשים מכל העולם לומדים על הסיפור של הנערה היהודייה וסיפורה המרתק עד היום. בשנת 1960 בית אנה פרנק הפך למוזיאון. אוטו פרנק נשאר מעורב עם בית אנה פרנק עד מותו בשנת 1980. 

>> לוח שידורים ערוץ 12

קורט קוביין

הטקסט הזה פורסם בשנת 2002, שמונה שנים לאחר התאבדותו של קורט קוביין, סולן להקת "נירוונה" בתוך אסופה של רשומות יומן, מכתבים, מילים וציורים שנכתבו על ידי הזמר. שחרורו של הספר עורר מחלוקת שכן מעריצים רבים האמינו כי מדובר בחומר פרטי שנועד להישמר כזה. 

בקיץ 1992, "נירוונה" הייתה בשיאה עם 4 שנות פעילות, קוביין נישא לקורטני לאב חודשים ספורים קודם לכן ו"בילה" את זמנו בכניסה ויציאה למכון גמילה, כאשר ניסה לבעוט מעצמו את ההתמכרות להרואין ולהתמודד עם כיב הקיבה שסבל כתוצאה מכך. ביומנו הוא כתב:

"אז אחרי משקאות חלבון, המעבר לצמחוניות, להתעמל, להפסיק לעשן, ורופא אחר רופא החלטתי להקל על הכאב שלי במינונים קטנים של הרואין במשך שלושה שבועות שלמים".

ניתן למצוא הרבה מאוד וידויים חושפניים ביומנים של קוביין, אבל דומה שאחד מהם יכול בעיקר להסביר מדוע חייו הסתיימו בנסיבות טרגיות כל כך. קוביין חש שאיבד חלק מזהותו ובשל כך גרם למעריצים רבים להתרחק. כפי שציין בראיון ל-MTV ב -1993, הוא נקרע בין אהבתו למוסיקה לבין ההשלכות של להיות מפורסם: "רציתי לזכות בהערצה של ג'ון לנון אבל לחיות באנונימיות של רינגו סטאר. לא רציתי להיות בקדמת הבמה, רציתי להיות אי שם מאחור, ועדיין להיות כוכב רוק אנד רול בו זמנית". 

קורטני לאב

אי אפשר להתייחס לקוביין מבלי להתייחס לאישה שאהב - קורטני לאב. מעט מאוד אנשים מפרסמים את היומנים שלהם, אבל זה של קורטני לאב מ-2006 הוא יוצא מן הכלל. Dirty Blonde: The Diaries of Courtney Love (בתרגום חופשי: בלונד מלוכלך) הוא פחות יומן ויותר אוסף של תמונות, מילים בכתב יד, וכן מסמכים שונים אחרים, אבל זה אישי מאוד בכל זאת. בין הדפים: מכתב התנצלות לקוביין המנוח ולבתה פרנסיס:

"אני אוהבת אתכם, אנא סלחו לי. שניכם יפים לי מדי. אוהב אתכם לנצח. עוד כתבה: "אני יודעת שאני דמות ציבורית אבל אני לא מרוצה מהחלק שלי בתוך החלום האמריקאי ויש לזה סיבה אחת טובה: אני מסוממת ויש לי מוסר של דמות מצויירת".

אווה בראון

אם יש לכם סקרנות לדמויות ידועות לשמצה, אז היומן של אווה בראון הוא בחירה מעניינת. אווה אנה פאולה בראון, הייתה בת שבע עשרה בלבד כשפגשה לראשונה את אדולף היטלר בן ה-40, מנהיג המפלגה הנאצית. הם נפגשו בסטודיו לצילום של היינריך הופמן, הצלם האישי של היטלר ויועץ מקורב. לימים, השניים פתחו בקשר סוער ששרד את עלייתו של הפיהרר לשלטון, כמו גם מלחמת העולם השנייה לצד שלל נשים שהתחרו על תשומת הלב של הפיהרר ועד לנישואין והתאבדות כפולה של השניים בשנת 1945. יומנה של פילגש השטן נכתב בשנת 1935. התגלמות הרוע לוקחת את הקורא אל החיים הארוטיים הנסתרים של היטלר. בראון, מבלי שתבין שהיא עובדת המין של אחד האנשים האכזריים ביותר בהיסטוריה, הצליחה לגייס לעצמה זהות רבת עוצמה בתוך סביבה רועשת ולא מוסרית של רוצחי המונים.

>>בלעדי: פרק הבכורה של "להעיר את הדב" לצפייה ב-makoTV

וירג'יניה וולף

מה חולף בראשו של אדם זמן קצר לפני שהוא בוחר לקחת את חייו? הצצה מצמררת לרגע הזה ניתן לגלות ביומנה של הסופרת הבריטית המפורסמת וירג'יינה וולף. יום בלבד לפני התאבדותה ב-1941, היא תיעדה מפגש עם הרופא והפסיכולוגית אוקטביה וילברפורס.

ביומן כתבה: "היה לה אף כמו של הדוכס מוולינגטון ושיני סוסים גדולות ועיניים בולטות וקרות. כשנכנסנו היא ישבה על כיסא וסרגה. לא חלפו חמש דקות מפגישתנו והיא כבר סיפרה לנו ששניים מבניה נהרגו במלחמה. זה הרגיש כאילו היא זוקפת את זה לזכותה. כשישבתי שם ניסיתי לומר לה כמה מחמאות, אבל הן נספו בים הקפוא בינינו. ואז לא היה שום דבר".

אף על פי שמעולם לא אובחנה באופן רשמי במהלך חייה, נטען כי וולף סבלה מהפרעה דו קוטבית. הפגישה עם וילברפורס, שנקבעה על ידי בעלה של וולף, לאונרד, הייתה אחד מניסיונותיו הרבים לרפא את מחלת הנפש של אשתו. מחלת הנפש בזמנו לא הייתה מנותחת כהלכה ולמעשה אילולא וולף הייתה כותבת מחוננת, יש להניח כי הייתה נעולה במקלט. כשהייתה בת 13, אמה של וולף הלכה לעולמה ומאז וירג'ינה טענה כי היא שומעת קולות בראש. כמו כן, סבלה מהתקפי דיכאון קשים וניסיונות התאבדות שונים.

ב-1941, בגיל 59, הודתה וולף כי היא לא מסוגלת להיאבק יותר בכאבי הפרקים שסבלה מהם. זמן קצר לפני שמילאה את כיסיה באבנים והטביעה עצמה בנהר אוס שליד היתב בסאקס, השאירה מכתב לבעלה.

"אני בטוחה עכשיו שאני שוב הולכת להשתגע. אני מרגישה שאנחנו לא יכולים לעבור עוד אחד מאותם זמנים נוראים. ואני לא אבריא הפעם. אני מתחילה לשמוע קולות, ואינני מצליחה להתרכז. על כן אני עושה מה שנראה לי המעשה הטוב ביותר - מה שאני מבקשת לומר הוא זה, שאני חייבת לך את כל האושר שידעתי בחיי. אינני חושבת, כי יכלו שניים להיות מאושרים יותר משהיינו אנו".

הית' לדג'ר

בשנת 2007, התראיין הית' לדג'ר המנוח למגזין אמפייר ותיאר כיצד הוא נערך לתפקיד האייקוני והמופרע של הג'וקר ב"האביר האפל". כחלק מתהליך ההכנה לתפקיד, הסביר לדג'ר,  כי בחר לנהל יומן. בין הדפים ניתן למצוא איורים ובדיחות על ליצנים, כמו גם תמונות של השחקן מלקולם מקדואל ("אלכס" בתפוז המכני"). הופעתו של לדג'ר בתפקיד הגדול הזה הייתה ראויה לציון וגברה על כל הציפיות. קשה היה להאמין שכוכב "10 דברים שאני שונאת אצלך" יצליח לגלם את דמות הרשע וחסר הרחמים אך הוא עשה זאת בענק ואף זכה באוסקר על תפקידו, לאחר מותו.

"זה היה שילוב של קריאת כל ספרי הקומיקס שיכולים להיות רלוונטיים לתסריט ואז פשוט עצמתי את העיניים והרהרתי בזה. ישבתי בחדר במלון בלונדון במשך כחודש, נעלתי את עצמי, יצרתי יומן קטן והתנסיתי בקולות - חשוב היה לנסות למצוא קול אייקוני קצת ולצחוק. בסוף יצא משהו על גבול הפסיכופט - אדם עם אפס מצפון כלפי מעשיו. הוא רק סוציופת מוחלטת, ליצן רצחני, רוצח המוני".

לדג'ר כתב את היומן בזמן שהיה נעול בחדר במלון בהכנה לתפקיד. זה היה משהו שהוא נוטה לעשות - לבודד את עצמו מהעולם במשך שבועות בכל פעם כדי להתעמק במורכבויות ובדקויות של הדמות שהוא מציג, מספרים הקרובים לו. אבל כפי שאביו, קים לדג'ר ניסח - על התפקיד הזה הוא הרחיק לכת יותר מאי פעם. היומן נראה בדיוק כמו משהו שהג'וקר היה שומר ליד  מיטתו. העטיפה מתארת ספר ילדים מצמרר ודהוי, וגם בפנים זה לא נעשה יותר נעים. בעמוד האחרון של היומן, אחרי שהג'וקר נורה כתב לדג'ר  בכתב ידו: "ביי ביי".

ב-22 בינואר 2008 סמוך לסיום צילומי הסרט "האביר האפל", נמצא לדג'ר בדירתו בסוהו ללא רוח חיים בעקבות שילוב של תרופות מרשם וכדורי שינה.

אנדי וורהול

יומניו של האמן אנדי וורהול שנכתבו על פני 11 שנים (1976-1987) ונפרשו על פני 800 עמודים, תיעדו את חיי היומיום שלו. היומן של וורהול נתן תובנה לחייו האישיים, למכריו המפורסמים ולמחשבות הנוירוטיות שלו, אבל בו יש גם רשימות שטחיות למשל כמו האנשים שפגש ומה שרכש מחנויות שונות. עם זאת, אפשר להבין מתוכו איך וורהול חי וראה את עצמו ואת העולם: מתחושותיו לגבי האמנות שלנו בניו יורק בשנות ה-70 וה-80 והשלכות מגפת האיידס בקרב הקהילה.

"ביאנקה שיגעה אותי! היא חקרה את הימים שלי בפיטסבורג כשעשתה תחקיר לספר שכתבה על גברים גדולים והיא המשיכה והמשיכה לומר שאני שברתי את המערכת וכל מה שרציתי לומר זה שאני כאן. אני רק אדם עובד. איך לעזאזל שברתי את המערכת? אלוהים כמה שהיא טיפשה".

בקטע זה שנכתב ב-1985, וורהול מתייחס לביאנקה ג'אגר, אשתו לשעבר של מיק ג'אגר, סולן האבנים המתגלגלות. למרות תהילתו המדהימה של וורהול וגלי ההערצה הגדולים כלפיו, הוא היה מודע לכך שהאמנות שלו היא רק עבודה שבה הוא מצא גם הצלחה. בעוד וורהול היה לעתים קרובות גס ובוטה כלפי אחרים, הוא לא חי באשליה שהוא היה גדול מכולם. 

פרק הבכורה של "להעיר את הדב", סדרת דרמה חדשה של יוצרת "פלפלים צהובים" קרן מרגלית, ישודר בשני הקרוב מיד אחרי "ארץ נהדרת" בקשת, ערוץ 12

• מכתבים