יום כיפור זהו היום ממנו אני הכי חוששת כל השנה.
לא, זה לא בגלל שהוא נחשב ליום הקדוש ביותר בשנה. היום בו כל עם ישראל עומדים למשפט ומנסים לכפר על מעשיהם הרעים. זה בגלל הצום. צומות קשים לי, אז לקחתי לעצמי את הרשות וצמצמתי את החובות למינימום האפשרי. יום כיפור נכלל.
בארוחה המפסקת שלפני כניסת הצום אני אוכלת כמויות שלא היו מביישות מתאבק סומו. שעה לאחר כניסת הצום אני כבר צמאה. בצימאוני, אני הולכת לתפילה. שעתיים לאחר מכן אני כבר רעבה. ברעבוני, אני הולכת לישון מבלי לצחצח שיניים - כי אסור. אין לי בעיה עם האיסור הזה בערב, אבל בבוקר? קצת קשה לי להבין מדוע עלי לענות גם אחרים בכל נשימה.
עדיף לפנות אל מידת הרחמים
שוב תפילה. התפילה כוללת וידוי המסודר לפי אותיות האלף בית: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי וכו'". אני מבינה שהמצב שלי לא כזה טוב, כי עשיתי השנה כמעט את הכל. עכשיו אני מתחרטת.
בתפילת המוסף אני שרה עם הקהל את הפיוט "ונתנה תוקף" המונה מספר דרכים לסיים את השנה החדשה בטרם עת. משהו בי זע בחוסר נוחות. אני מכירה אנשים שסיימו את חייהם באחת מן הדרכים המנויות, ואין שום חשבון בעולם שישכנע אותי שהם יצאו חייבים. כנראה שזה לא חשבון פשוט אני אומרת לעצמי. עדיף לפנות אל מידת הרחמים. אלוקי, הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך. אני מבטיחה להשתפר בשנה הבאה.