אחרי עשרות שנים על הבמות והמסך ובזמן שהסדרה הקומית בכיכובו, "הנחלה" (ימי שישי, אחרי אולפן שישי, ערוץ 12) הפכה לחלק בלתי נפרד מארוחות שבת המשפחתיות, הקומיקאי שלמה בראבא (70) עצר רגע לחשוב ולהתבונן. בפינת שיעור פרטי ב"חדשות הבוקר" תיאר בראבא איך השתנו סדרי העדיפויות שלו עם הולדת בתו שי, סיפר על הרגעים הפחות זוהרים בקריירה שלו וגילה מהי באמת הצלחה בעיניו.
"ב-2011 זכיתי בפרס השחקן הטוב ביותר. הזמנה לפסטיבל קאן הנוצץ, מועמדות הסרט לאוסקר, ישבתי באולם בין שפילברג לג'ורג' קלוני, תמונה שלי על השער של ה'ניו יורק טיימס', הדודה מברוקלין צועקת בטלפון: 'משואה לתקומה', ראש עיריית נתניה אפתה לי עוגה, הברנז'ה מחאה לי כפיים, סיפור הצלחה.
"בלילה חזרתי לדירה ריקה, לבד, ואני בעיצומו של תהליך גירושין כואב, אחרי 30 שנות נישואים. שני הבנים האהובים שלי במשבר, רגשות אשמה, לא יכול להירדם. בחוץ, בטלוויזיה, בעיתון, 'הוא עשה את זה, הוא הצליח', בפנים, בחיים האישיים, אני מרגיש כישלון. אני בתחושה שהחמצתי את מה שהכי יקר לי, את הילדים שלי, את ההורים שלי. החמצתי את הדברים החשובים.
"אז מה היא הצלחה? פרס השחקן הטוב? או פרס האבא הטוב? הבן אדם הטוב? או שניהם? איך עושים את שניהם, שלא יהיה אחד על חשבון השני? איך? אתם בטח חושבים, על מה הוא מדבר, הוא כל כך מצליח, רואים אותו בכל מקום, מגה סלב. נכון, היו לי שנים טובות, נהניתי מהעבודה, נהניתי מהפרסים, אבל אני אומר לכם - זאת הצלחה חלקית. אם אני מסתכל על הילדים שלי, הגדולים, ואני רואה שקשה להם בחיים, אני לא ישן טוב בלילה - גם אם 1,000 איש מחאו לי כפיים היום בהצגה בקריית מוצקין.
"כשהייתי בן 30, אבא בפעם הראשונה, כשנולד הבן הבכור שלי, הייתי פשוט צעיר מדי. לא הבנתי את המשמעות, את האחריות. רצתי אחרי קריירה, אגו, פיתויים, לא הייתי פנוי ליהנות מהילדים, להיות איתם, לראות אותם, להעניק להם את מה שהם צריכים. בנישואים הקודמים שלי הייתי קם בבוקר ודבר ראשון חושב שבערב 1,000 איש יחכו לי בהבימה ואני צריך להתכונן, להיות הכי טוב, שכולם יאהבו אותי, כל האנרגיה הייתה מכוונת לתיאטרון בערב. והמשפחה - מחר, המשפחה הייתה שחקן משנה בחיים שלי.
"אני זוכר שקיבלתי פעם ביקורת רעה בעיתון. נכנסתי לדיכאון, לא יצאתי מהמיטה, לא רציתי לראות אף אחד חודש. זה הרי אבסורד, מה שכותבים בחוץ יותר חשוב ממה שקורה בבית. אני הייתי צריך להתחתן שלוש פעמים כדי להבין שזה הפוך, גוטה, הפוך, המשפחה היא השחקן הראשי בחיים שלך, שלמה.
"לפני שנתיים שלחו אותי מהעיתון 'ידיעות אחרונות' לטיול שורשים בפולין, למקום שבו אמא שלי נולדה, עיירה נידחת על גבול צ'כיה. לסבא שלי הייתה חנות כלבו ממש מול הבית. הוא עבד כל יום עד אחת בלילה. כשהוא היה חוזר, אשתו, סבתא שלי, הייתה אומרת לו - 'למה אתה לא בא יותר מוקדם? שנהיה קצת ביחד, הילדים לא רואים אותך'. אז הוא היה אומר לה, 'בשביל מי אני עובד עד אחת בלילה? בשביל הילדים, שתהיה להם דירה לכל אחד, בשביל העתיד שלנו, שנוכל בפנסיה להפליג על הוולגה בספינת תענוגות. אני משקיע בעתיד של המשפחה שלי'. למחרת באו הגרמנים.
"היום לא מעניין מה, אני אומר לכם, שלוש פעמים בשבוע אני מוציא את הילדה שלי מהגן. כל פעם שאני מגיע יש שם ילד אחד שצועק, 'שי, סבא שלך הגיע, סבא שלך הגיע'. אני תמיד אוהב לספר שכשהילדה הייתה קטנה, קיבלתי שני מכתבים באותו יום - אחד מטיפת חלב בנושא הנקה נכונה וגמילה מטיטולים והמכתב השני מביטוח לאומי, ייעוץ לקשיש בנושא צוואות וירושות.
"כשאני מבלה עם הילדה בגינה זה יותר טוב ממדיטציה, זה מסאז' לנפש. הילדים והילדות הם המורים לחיים הכי טובים שלנו. כשאני מבלה איתה שעתיים בגינה עם פלאפון סגור, אני סוף סוף עוצר. אני נמצא, אני מסתכל איתה על עץ פורח, פרת משה רבנו. אני מרגיש שסוף סוף יש שקט, רוגע, משוחרר, זה פשוט תרפויטי.
"בעולם אידיאלי הממשלה הייתה צריכה לממן חופשת לידה לשני ההורים עד שהילדים הולכים לכיתה א'. הרי אלה השנים הכי חשובות, הרי מה שקורה בשנים האלה הולך איתנו כל החיים. זה יקרה רק אם תקום סוף סוף מפלגת נשים, מפלגת אמהות, במקום הגברים האלה שרבים כל הזמן למי יש פוטין יותר גדול. איפה אתן, נשים? תתעוררו.
"על הורות טובה היה צריך לקבל אוסקר. זה הרי הדבר הכי קשה והכי חשוב. גננות ומורים היו צריכים לקבל את פרס ישראל. במקום זה כל העולם היום רוצה אמריקה - כסף גדול, להביא את המכה, כל הרשתות מלאות, 'כמה גל גדות מרוויחה? לא שמעתי, כמה?'. הפסקול של הילדים שלנו זה הפרסומות. איך שהילדים נולדים על זה הם גדלים, זה הפסקול, זאת המוסיקה - הפרסומות.
"כולם מאושרים באינסטגרם, בפייקבוק, ההצגה הגדולה. תראו כמה אנחנו מוצלחים, כמה טוב לנו, הנה אני אוכל קרואסון במגדל אייפל, הנה אני עושה פיפי בבורג' חליפה, זה עולם פיקטיבי. בחוץ עושים הצגה ובסוף בלילה, לפני השינה, בפנים, ריק, פחד, תסכול, ומרדימים הכל עם תרופות וסדרות בנטפליקס.
"אז מה זאת הצלחה בעצם, אני שואל? רובין וויליאמס, הקומיקאי המשוגע הכי מצליח באמריקה שלפעמים אמרו לי שאני קצת דומה לו, היה מפורסם, עשיר, מועמד לאוסקר. פתאום, בוקר אחד, הוא תלה את עצמו עם חגורה על המשקוף וכולם אמרו, 'איך זה יכול להיות? הוא תמיד היה כזה שמח, הוא הצחיק את כולם, מה קרה לו?'. אחרי שהוא מת שמעתי ראיון שהוא עשה שנים קודם והוא אמר - אני לא הבנתי אז אבל עכשיו, אחרי שהוא מת, הבנתי למה הוא מתכוון - הוא אמר בראיון 'אני מעדיף להיות סנדלר מאושר במקום להיות שחקן מפורסם מדוכא שלא יכול להירדם בלילה'.
"אנחנו לא מתעסקים במה שחשוב בחיים בזה עד שקורה אסון. היה לי דוד אחד בנתניה, הוא אגב לימד אותי אקורדיון, שחטף התקף לב ושכב בבית חולים לניאדו. באתי לבקר והוא אמר, 'כשאני יוצא מפה אני עושה הכל אחרת, אין, אני מפסיק לרוץ כמו משוגע, אבלה יותר עם האישה, עם הילדים, אפנק את עצמי'. הוא רק הרגיש קצת יותר טוב ושכח מהכל, חזר לריצות, ללחץ, לפשרה, עד ההתקף לב השני שהרג אותו.
"היום אני בן 70 חברים, מזל טוב, זכיתי להקים משפחה בפעם השלישית, קיבלתי הזדמנות נוספת ואני רוצה הפעם להצליח גם בחיים. אני רוצה לקחת את הילדה שלי לגן, לשבת שם על הכיסא הקטן שאי אפשר לקום ממנו בלי מנוף, לשחק איתה תופסת בדמיון מודרך. אני יושב על הספסל בגינה, 'תדמייני שאבא רודף אחרייך, מותק'. אני רוצה לבלות יותר עם החברות החדשות שלי - האמהות מהגן, אנחנו מחליפים מתכונים לעוגות, 'צריך לקפל את הקצף, לקפל, לא לשבור, לקפל'.
"כל החיים חיפשתי את הציפור הכחולה בקצה העולם, בסוף היא בחצר האחורית של הבית שלי. זה לא בית, זו דירת שיכון, היא לא שלי, היא של הבנק, אבל בגיל 81 אני גומר את המשכנתה, מתחיל לחיות וקורע את העיר.
"עכשיו בסיבוב השלישי ואני מקווה האחרון, אני מאמין שהילדה שלי תגדל עם פחות בעיות. אני רוצה להאמין שהיא תהיה ילדה שמחה, בלי פחדים. אני מקווה שאני נותן לה כלים כדי שיהיה לה טוב יותר בחיים, שהיא תרגיש בטוחה בעולם, שתביא את השלום. הלוואי ששי המתוקה תגדל ויהיו לה ילדים, ולילדים שלה יהיו ילדים, ויחד הם יהפכו בעתיד ליער גשם שיבריא את כדור הארץ. זאת הצלחה".