גיל: 35
התמחות: כירורגית לב בבית החולים שיבא תל השומר
להיות מתמחה זה... זאת פריבילגיה, זכות. אני נזכר בשנים שניסיתי להתקבל לבית הספר לרפואה. נורא רציתי, הייתי מוכן לתרום כליה בשביל להיות רופא יום אחד. עכשיו כשאני פה, אני לא יכול לפספס או לבטל את זה - עם כל הקושי, ויש המון קושי. השעות הבלתי נגמרות, העייפות והכי קשה, להיות רחוק מהילדה שלי ולא לראות אותה מספיק. עם זאת, אני מרגיש שזכיתי לעשות את העבודה הזאת - כמה אנשים יכולים להגיד את זה?
הרגע שבו הבנת שאתה רוצה להיות רופא: ברגע שהבנתי שכבר לא אהיה כדורגלן. משהו היה צריך למלא את החלל שנוצר בחיים. כל ילדותי ונעוריי שיחקתי כדורגל מקצועי - במכבי נתניה ובהמשך בהפועל רמת גן. שיחקתי אפילו בגרמניה תקופה. זה היה עיקר חיי, בזה השקעתי. לא הייתי יוצא לטיולים שנתיים בגלל האימונים.
בצבא חליתי וגם לא הייתי ספורטאי מצטיין כי רק מתי מעט זכו לזה, כך שקריירת הכדורגל טיפה נעצרה. כשהבנתי שזה לא מתקדם כמו שחשבתי, ואני כיוונתי להיות מסי או רונאלדו (צוחק), הבנתי שאני צריך להיות הכי טוב במשהו אחר, משהו מספיק חשוב ומעניין כמו רפואה.
לא יודע אם יש עוד סיפורים כאלה, של כדורגלן שהפך לרופא. כשהייתי צעיר ההורים שלי היו צוחקים שאני אהיה הרופא הכי טוב בין הכדורגלנים, או הכדורגלן הכי טוב בין הרופאים. זה תמיד היה ברקע וחלחל.
הכי הרבה שעות ברציפות שלא ישנת? 40 שעות, אבל זה קורה לעיתים רחוקות, לא קבוע.
הפעם הראשונה שהצלת חיים: המונח 'הצלת חיים' תמיד נשמע לי מוגזם מדי, אני רק קצה קרחון של סיטואציות החייאה. בחודש השני להתמחות שלי, השעה הייתה שמונה בערב והייתי הרופא היחיד במערך לניתוחי לב. התקשרו אליי מטיפול נמרץ לב ילדים וסיפרו על תינוק בן שלושה ימים עם מום לבבי מולד, שקרס ונמצאה בהחייאה. היה צריך לפתוח דחוף את בית החזה כדי לעשות עיסויים ולקחת אותו לניתוח. הייתי הכי קרוב מכולם ופשוט רצתי לשם. לא ממש ידעתי מה אני עושה, הייתי בתחילת ההתמחות, אז פשוט חיקיתי את מה שראיתי שהבכירים עושים. יחסית מהר הצלחתי לפתוח את בית החזה ועשיתי עיסויים ישירות על הלב הקטן שלו. אחרי עשר דקות הגיע ד"ר משאלי, מנהל המרכז למומי לב, לקח את התינוק לניתוח והציל אותו. אחרי כמה שבועות התינוק שוחרר הביתה ולא יודע מה קרה איתו מאז.
מה מצויר על בנדנת המנתח שלך? אין לי כזאת, אני משתמש בבנאלית, החד פעמית. אם הייתה, בטח היה מצויר עליה משהו משעשע שיתאים לילדים, דמות מצוירת כנראה.
הרגע הכי קשה בעבודה: לפעמים חולה מידרדר בלילה, אתה רואה שהוא הולך למות וצריך להתקשר למשפחה: לאישה, לבעל, לילדים, או להורים, שזה הכי גרוע. אתה מבקש מהם להגיע וזה רגע קשה. לפני שבועיים התקשרתי לאשת מטופל שעוד לא מת אבל הלך למות, ותהיתי ביני לבין עצמי מה היא הבינה. אמרתי לה: אל תיסעי מהר, שלא תעשי חס וחלילה תאונה. אתה חושב על מה שעובר עליהם באותו הרגע, איך הם מקבלים את זה. כשאתה מספר להם ורואה את הפנים שלהם זה יותר קשה, אבל פעמים רבות כשהם מגיעים יש להם באיזשהו מקום סוג של הקלה מעצם הידיעה, יותר מאשר הבשורה.
מה הטריק שלך להישאר עירני במשמרת ארוכה? אין לי טריק. בשונה מהתמחויות אחרות כמו מיון או פנימית, כשיושבים על המחשב, כותבים וצריכים להתרכז בפרטים, בדרך כלל אם אני ער בלילה זה כי יש קטסטרופה: ניתוח דחוף, אקמו, החייאה. כשאני ער בלילה אני לא יושב על המחשב וכותב דברים, אלא בניתוח או בהחייאה - ואז אין מה לדבר על להיות עירני או לא להיות עירני. במקצוע הספציפי שלי, לא צריך טריקים לעירנות.
על איזה הרגל לא בריא הרופא שלך היה מעיר לך? אני אוכל הרבה לפני שינה, אוהב לאכול מתוקים ושוקולדים ושותה דיאט.
איך אתה נרגע בסוף יום עבודה? אני רגוע גם בהתחלה וגם באמצע, אבל השחייה זה המפלט שלי. כשאני שוחה אני מעבד ומעכל דברים. עד שאני לא נכנס למים, אני לא באמת מצליח לחשוב על דברים כי אני בלופ של היום שלי. בתוך המים יש את השקט שמאפשר.
המקום הכי הזוי שנרדמת בו? זה לא קורה יותר מדי, אבל נרדמתי על אלונקה באמבולנס, בדרך להנצלת איברים.
מה היית אם לא היית רופא? לא יכולתי להיות שום דבר אחר. ברור שבסופו של דבר הייתי מצליח לעשות משהו, אבל זאת התחושה שלי.
השילוב הכי טוב במכונות האוכל בבית החולים: בחיים לא לקחתי אוכל מהמכונות.
המטופל/ת שהכי נכנסו לך ללב? יש תינוק שניתחנו כשהיה בן תשעה חודשים. הוא היה על אקמו במשך שבוע, בין חיים למוות, ומאוד נקשרתי אליו ולמשפחה. זה היה לפני כמה שנים טובות והיום אנחנו ממש כמו משפחה. עוד שנה התינוק הזה כבר יילך לכיתה א'. אני בקשר עם לא מעט מטופלים, אבל הקשר הכי אדוק שהיה לי אי פעם זה עם המשפחה של התינוק הזה.
ההקפצה הכי הזויה שהייתה לך? לפני קצת יותר משנה, בזמן הקורונה, חיפשו מישהו שמוכן לטוס מעכשיו לעכשיו - כלומר, בעוד חמש דקות, לקבל חולה שקורס לאקמו. טכנאי מכונת לב ריאה ואני העמסנו על מטוס ג'ט מכשיר אקמו וציוד. טסנו באישון לילה לקפריסין, חיברנו את החולה לאקמו וחזרנו למחרת בבוקר. זה אחד הדברים הכי הזויים שעשיתי.
מה למדת על עצמך ועל המקצוע בעקבות הקורונה? הקורונה הייתה סטירה מצלצלת ביותר לאנושות, וגם לי בתוכה. היא לימדה אותנו שאנחנו צריכים כל הזמן להיות צנועים ולזכור שאנחנו כלום ואפס, אין לנו מושג מכלום. אני זוכר את השיח שהיה אז: כן חיסון, לא חיסון. מי אנחנו בכלל שנפרש את הדברים האלה? אנחנו לא קובעים כלום. הרבה פעמים היה בא לי לצעוק, 'תסתמו את הפה', לפה ולפה. בואו נסתום ונמשיך לעבוד, אנחנו לא בעמדה של להביע דעה בכלל.
תחביב שהיית רוצה לעסוק בו אם היה לך טיפה יותר זמן פנוי? לקחת את הבת שלי לטיול בעגלה ולהקריא לה ספר. אנשים לא מבינים את גודל ההקרבה - ולא זו שלי. קשה לי הידיעה שאשתי לבד ואין לה עזרה. אני כמעט לא נמצא בבית, היא צריכה להתמודד לבד לגמרי עם הילדה, והיא בעצמה רופאה - שזה לא דבר פשוט, לשלב את הרפואה עם אמא במשרה מלאה. הידיעה שאני משאיר אותה לבד פיזית, זה הדבר שהכי קשה לי. אני חי בתחושה תמידית שאני מאכזב אנשים. מאכזב את אשתי, מאכזב את ההורים והאחים שלי - לא שואל אותם מה שלומם, כי לא מגיע לזה. עם זה איכשהו אני יכול לחיות, אבל זה שאשתי לבד באמת קשה לי.