חפשו את הבן אדם האחד להציל אותו
אנשים חושבים שיש עבודה ויש חיים, והעבודה היא על חשבון החיים. זה לא מדויק - העבודה היא החיים. גם אם אתה עובד 30 שעות רצוף, אתה עושה את מה שאתה אוהב לעשות. חלק מהזמן אתה סובל מאוד, במיוחד כשאתה תורן צעיר, אבל בערך בן אדם אחד בתורנות - אתה תציל את החיים שלו. פעמים רבות המחלה, הטבע, אלוהים, הנזק, הטראומה, הם פי מיליארד יותר חזקים ממך - אבל תמיד, בכל תורנות, אתה חייב למצוא את הבן אדם האחד הזה שתציל אותו. אני לא רואה את העבודה הזאת בתור שליחות, זה פומפוזי. זאת עבודה של התמסרות ודיוק. (ד"ר חן שפטר)
היאבקו על המקום שלכם
ההתמחות הייתה תקופה מדהימה בחיים שלי. אני זוכר איזו סיטואציה שאחד מהמורים שלי ראה אותי רץ. הוא שאל אותי, 'יורם, לאן אתה רץ?'. אמרתי לו: יש קריאה לפצוע בחדר הלם. הוא אמר, 'יורם, בוא אתן לך טיפ: אם הפצוע לא יכול לחכות שתלך אליו והוא תלוי בריצה שלך, אז אין לו סיכוי בין כה'. אמרתי לו: אתה לא הבנת אותי. אני רץ כדי שאף אחד אחר לא יגיע לפצוע לפניי. (ד"ר יורם קליין)
הדרייב שלכם ינצח את הכל
ניתוחי לב נחשב תחום מאוד גברי. כשהגעתי למחלקה אף אחד לא הבין בכלל מה אני עושה פה. כשחולים במחלקה רואים אותי, הם לא חושבים שאני כירורגית. סטודנטית, בת שירות, אחות, מזכירה - הדבר האחרון שיחשבו זה שאני אחת הכירורגיות במחלקה. זה שאני קטנה, בטח לא עוזר לזה. כשהגעתי הייתי שקטה ולא דיברתי יותר מדי, אבל היה לי דרייב מאוד רציני. הייתי נשארת בחדר ניתוח על חשבון הזמן שלי, כולל לחזור אחר הצהריים, אחרי תורנויות, לניתוחים דחופים. את תמיד צריכה להוכיח את עצמך, זה לא נגמר. (ד"ר ענבל ברוך)
רפואה זה לא מתמטיקה
כירורגיה זה לא מתמטיקה. אתה יכול לעשות שתיים ועוד שתיים, ובכירורגיה זה ייצא לך חמש. אתה יכול לעשות 100 פעם פעולה כירורגית ושהיא תצא לך מצויין, ובפעם ה-101 כשתעשה בדיוק את אותו הדבר, זה לא יסתדר טוב, לא יצליח. חלק גדול מהפעילות שלי אני עושה מתוך פחד. מישהו שם את החיים שלו בידיים שלך ואתה נדרש לעשות פעולות מסוכנות שאתה לא יודע במאה אחוז מה תהיה התוצאה שלהן. צריך לדעת להסתכל על המציאות כפי שהיא - ולדעת גם לפחד. (ד"ר יורם קליין)
היררכיה זה קודש הקודשים
בחדר ניתוח, אם אתה עושה תנועה לא נכונה - אתה פוגע במטופל. אתה צריך להיות קשוב מאוד למה שהבכיר שלך אומר לך לעשות. אם מישהו מעלייך יום, שעה או דקה בהתמחות, אומר לך מה לעשות ואתה לא עושה את זה - אתה לא מתמחה טוב. מותר להתווכח, אבל ההחלטה זה היררכיה. בשדה הקרב כשיורים עלייך אתה צריך לעשות מה שהמפקד אומר לך לעשות. כירורג הוא בצבא. (ד"ר חן שפטר)
לכולם מגיע שיצילו אותם
מי שקופץ מקומה חמישית או יורה בעצמו - באמת רוצה למות. הוא לא הזהיר אף אחד, הוא רצה לגמור את החיים שלו. הוא לא רצה שיצילו אותו, אין ספק - אבל מעולם לא ניגש אליי פצוע, אפילו אחד, שאמר לי בסוף: 'למה הצלת אותי?'. (ד"ר יורם קליין)
בית לא עוזבים, גם כשקשה
ביום הראשון, כשהגעתי למחלקה, הרגשתי שאני במקום הנכון. ידעתי שהגעתי הביתה. גם אם הבית זוועתי ונוראי, בית שלא ישנים בו, בית שבו מתפוצצים עלייך, בית של ייסורים ושל אנשים שסובלים ומתים, זה עדיין הבית שלי. שם אני רוצה להיות. (ד"ר ענבל שרון)
הוכיחו לאלה שזלזלו בכם שהם טעו בענק
אנחנו עובדים במקצוע שחלוקת הקשב שלך צריכה להיות מטורפת. לא הייתי תלמיד מצטיין בבית הספר, בלשון המעטה. לא חשבו שיש לי עתיד גדול. מנהל השכבה אמר לי, 'נתי, אתה תלמיד בינוני. לא יודע מה ייצא ממך'. חלק מחוסר העניין שלי בבית הספר נבע מהפרעת קשב וריכוז. זה כאילו בעיה, אבל כשאתה יודע איך להשתמש בזה - זה נותן לך יתרון. לקחתי את הריצה הזו על אלף קמ"ש ושמתי אותה במקום שהכי מעניין אותי: רפואה והצלת חיים. (ד"ר נתי בן שלום)
אל תיתנו לרקע שלכם לקבוע כמה רחוק תגיעו
עליתי לארץ בגיל שמונה חודשים. לאמא שלי היה מאוד ברור שכל הילדים שלה צריכים ללמוד ושהאקדמיה זו הדרך להתקדם. אבל זה לא פשוט. להגיד שבשנת 2020 להיות אתיופי לא שם אותך במדרגת קושי מסוימת, זה להתעלם מהמציאות ולחיות ב'לה לה לנד'. בסוף, יש לא מעט תקרות זכוכית, אפילו תקרות בטון, שאתה צריך לחצוב. מבחינתי זה לא היה שיקול, הגעתי לאן שהגעתי. (ד"ר יוני ראובן)
תסמונת המתחזה לא באמת עוברת
כל פעם שאתה לא מספיק טוב, אתה יוצא בסוף היום עם תחושת כישלון. זו מין תחושה כזאת של: עוד שנייה יעלו עליי, עוד שנייה יבינו שאני פה במקרה. תחושות של מתחזה. זו לא תחושה נורמלית, אבל אני חושב שזו התחושה שדחפה אותי וקידמה אותי הרבה בחיים - הצורך להוכיח כל פעם מחדש. (ד"ר יוני ראובן)
תמיד יש מחיר אישי
אני אוהבת לנתח. כולם אומרים לך: 'כירורגיה זה הדבר הכי נורא שיש, הכי קשה, זה לא לאישה'. אבל אם זה החלום שלך, את חייבת לנסות. אני אוהבת את הריח, את תחושת העשייה, כשאת ב'היי'. אני יודעת שאני יכולה להיות טובה בלנתח. מצד שני, אני לא אוהבת שזה משתלט לי על החיים. אין לי חיים. אני לא רואה איך משלבים את זה עם משפחה וחברים. זה לוותר על הרבה. מפחיד אותי שאעשה את זה ואחרי שש שנים אגיד לעצמי: אוקיי, מה עשיתי בעצם? אני לא מספיק רוצה את זה. אלה שש שנים קריטיות מבחינת להביא ילדים, שש שנים מהותיות. (ד"ר שני גורן)
מצאו מה מכניס אתכם לפרופורציה
הבנים שלי הם הכל בשבילי. זה לא שהם צריכים אותי, אני צריך אותם. את השפיות, את הפרופורציה, של מאיפה באתי ומהם החיים האמיתיים. הריח של הראש שלהם, זה מחזיר אותי למציאות מכל בית החולים, האלכוג'ל, הרעש, המיון, הצעקות והטראומות. זה העולם האמיתי. המשפחה האמיתית שלי זה אולי הדבר היחיד שגורם לי לאושר טהור. במאבק שבין המשפחה לעבודה, אתה מנסה מאוד להיות הכי טוב שאתה יכול בעבודה, ואתה כל הזמן חי עם התחושה הזאת שמישהו נפגע. (ד"ר נמרוד אבירן)
