לפני 16 שנה, חגית צחור, הגיעה לבדיקה אצל הרופא בשל שיעול. בעוד שהיא חושבת שמדובר בשפעת או בצינון, רופא הריאות איבחן כי מדובר בברונכיאקטיות, מחלה פרוגרסיבית, אשר לאט לאט חוסמת את הסימפונות של דרכי הנשימה ומחמירה עם השנים.
היא ידעה כי בעתיד הרחוק היא תזקק להשתלת ריאות, אך בליבה עדיין הייתה תקווה כי אולי תוכל להמשיך בחייה ללא הניתוח המסובך. עם זאת, היא נזקקה לריאות האלו כמו אוויר לנשימה, ולבסוף עברה ניתוח השתלת ריאות שאפשר לה ללמוד לנשום מחדש.
הבוקר (ראשון), חגית התיישבה לשיחה פתוחה עם פאולה וליאון ובתה הכתבת אילור צחור, על ההתמודדות שעברה במהלך שנים אלו, המחשבות שליוו אותה - ועל הרגע שבו נשמה לראשונה לאחר הניתוח. "אני זוכרת את הרגע הזה מצוין. כאילו הוא היה אתמול", פתחה חגית את דבריה, "החלום שלי התגשם, אבל זה היה סיוט של חלום".
החיים שלך היו תלויים במישהו אחר.
"התובנה שאני צריכה חיים של מישהו אחר בשביל לחיות היא מטלטלת. מצד אחד את רוצה את זה, אבל מצד שני יש את התובנה שאת לוקחת את החיים של מישהו שמת".
למרות שהאמינה כי היא תוכל להסתדר ללא הניתוח המורכב, חגית קיבלה לבסוף את הבשורה, כי היא חייבת לבצע אותו בתקופת זמן מוגדרת. "התחלתי את תהליך ההשתלה ואמרתי לעצמי 'אולי לא צריך, אולי אני אהיה בסדר בלי - יש עוד תרופות'. אבל מהר מאוד את מבינה כי המצב הגופני שלך מדרדר. הבנתי שיש חלון הזדמנויות מאוד קצר כי אני צריכה להיות מספיק בריאה בשביל הניתוח, אבל מספיק חולה בשביל לקבל את התרומה. אני מבינה שכל העסק הזה הוא מתנה אחת גדולה ואני עוברת מלהיות הבחורה הכי מסכנה בעולם - לבחורה עם הכי הרבה מזל בעולם".
אחד הדברים שחגית הכי חיכתה להם, הוא לבדוק את הנשימה שלה כשהיא תתעורר, לבדוק האם היא מצליחה לנשום בזמן שהיא מדברת. עבור רוב האנשים בעולם מדובר בפעולה ברורה מאליו, אבל עבור חגית הפעולה הזו היוותה עבורה אישור לכך שהיא יוצאת לדרך חדשה. "בדקתי את הנשימה שלי תוך כדי דיבור, כי כשאנחנו מדברים אנחנו גם נושמים. מבחינתי אם אני יכולה לדבר ולנשום באותו זמן - אז הצלחתי. כאילו הדליקו וחיברו אותי מחדש".
בתקופה בה כל נשימה הייתה מאמץ, בימים שעוד האמינה כי היא תוכל לגבור על המחלה ללא השתלה, חגית התמודדה עם בושה עצמית. "אחד הדברים הכי קשים זה להסתובב בכל מקום עם חמצן, זה היה אחד הדברים שמצאתי את עצמי מאוד מתביישת בהם. התביישתי בבית מול הילדים שלי, התביישתי לצאת לחברים ומשפחה", סיפרה חגית, "אבל אז התחלתי לקחת את עצמי בידיים, התחלתי לדבר עם עצמי בדיבור פנימי, לחזק את עצמי ולא להתבייש בזה. כל הבית עודד אותי, הרמתי את עצמי עם הצוות המקצועי של המרכז הרפואי שיבא תל השומר. הגעתי לשם וראיתי שיש עוד כמוני - הם הבינו אותי".
האם משהו השתנה בפרופורציות שלך בעקבות המחלה?
"מחלה פרוגרסיבית עושה את זה לאורך השנים. כשאת חולה במשהו כל כך הרבה זמן, את מבינה לאט לאט שאת מדרדרת ומקבלת פרופורציות, אבל למזלי גם נולדתי איתן. אז החיבור הזה במהלך התהליך יוצר עוצמה שמקבלת נוכחות מדהימה. הבנתי כמה אני יכולה לעזור לעצמי בתהליך הזה; כל הדיבור הפנימי, שינוי דפוסי החשיבה שלי - זה מה שהכי חשוב".
אילור איך זה מבחוץ? זה ניתוח מאוד מסובך ומסוכן.
"זה ניתוח מאוד מורכב, ואני יושבת פה ומקשיבה לה וממש מתרגשת - כי זה לא מובן מאליו שהיא כאן. גדלתי עם אמא שהייתה חולה 16 שנים, אני לא מכירה מצב אחר. במשך שנים כשההורים היו מחייגים אליי, הלב היה נופל ישר לתחתונים, כי חשבתי שאולי קרה משהו - זה היה חלק מהשגרה שלנו. כשהודיעו לנו שיש מגבלת זמן לדבר הזה, זאת מחשבה שאי אפשר לדמיין שאמא לא תהיה. בדיוק לפני שבוע דיברתי עם חברה ובזמן הזה אמא התקשרה ואז נפל לי האסימון שאין יותר את הלחץ הזה. היא קיבלה ריאות חדשות וכל המשפחה גם קיבלה אוויר".
את הלילה בו אימה חגית נכנסה לחדר הניתוח, אילור תזכור לנצח. "זאת חוויה קשה, אי אפשר לעכל את זה שאחד ההורים נכנס לניתוח של 8-12 שעות, ואי אפשר לדעת איך הוא ייצא מזה. כי ריאות זה דבר כל כך חיוני. אבל הייתה שמה אווירה מאוד קוסמית, כאילו זה היה ברור שזה צריך לקרות".
מה עובר בראש במהלך השעות הללו?
אילור: "את מתנתקת את עצמך. בשעות האלה הרגשתי שאני צריכה להחזיק את עצמי בשביל האחים המקסימים שלי, כי אני הבת הבכורה. ההתפרקות שלי הייתה יום אחרי הניתוח, כשהיא עוד הייתה מורדמת ואמרו לנו שהניתוח עבר בהצלחה. ניסו להעיר אותה פעם אחת ולא הצליחו. זה קורה כי לוקח לאנשים לפעמים זמן להתעורר, וברגע הזה אמרתי 'מה הולך לקרות עכשיו'. הגעתי הביתה והתפרקתי לגמרי".
חגית: "עשינו עבודת הכנה, ההמתנה הזאת להשתלה מאפשרת לכל המשפחה לדבר על הדברים, לעבוד ביחד. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת - זה חלק מההצלחה והיכולת שלי לעבור את זה".
את יודעת על התורם?
"אני יודעת עליו, דיברתי עם האישה. אני כל יום חושבת עליו, אין יום שאני קמה בבוקר ונושמת וחושבת על הנשימה שלי ואז חושבת עליו. זאת סוגייה שלי קשה מאוד להתמודד איתה. אני מרגישה אחריות מאוד גדולה לשמור עכשיו על הנשימה שלי, אם מקודם שנאתי את הריאות שלי, אז היום אני אוהבת את כל מה שבא איתן, את כל הקשיים, כי יש".
לסיום, חגית הסבירה כי המשפחה שלה נתנה לה את הכוח להמשיך הלאה, את הכוח שלא לוותר. "אני אמא צעירה, וזה היה טריגר לרצות לחיות, להמשיך הלאה ולא לוותר. נכון ההשתלה זרקה את הכל לפנים שלנו, והייתה נפילה מאוד גדולה שלי. אבל הצלחנו להרים את עצמנו", אמרה חגית ואילור הוסיפה: "אף פעם לא הסתובבתי בעולם בקטע שיש לי אמא חולה, כי היא תמיד גרמה לנו להרגיש שהכל בסדר לא משנה מה".