טראומה אחרי תאונת דרכים קשה, הסרת גידול מהמוח וניתוח מעקפים, אלה רק חלק מהפרוצדורות הרפואיות המורכבות אליהן נחשפנו אמש (ראשון) ב"המתמחים". דרך עיני המתמחים נחשפנו לדרמות מקצועיות ואנושיות מרתקות, מרגשות ולפעמים מפחידות ויצאנו קצת יותר חכמים ומבינים ברפואה ממה שנכנסנו. למה צעקות בחדר ההלם זה דווקא סימן חיובי, איך אפשר לבקר בתוך המוח והאם זה באמת נכון שעבור מתמחים, העבודה תמיד במקום הראשון?
גם אם אתם ספורטאים, תמיד חשוב לבדוק את הלב
בפרק פגשנו את רן ברנע, איש שיווק, פרסום ומוזיקה בן 53 שמקפיד לרוץ ולשחות מדי יום. במהלך ביקור שגרתי אצל רופא המשפחה, ברנע סיפר לרופא שהוא חש ב'תעוקונת' קטנה. הרופא הזמין מיד אמבולנס ובבדיקות התגלה כי ברנע סובל מחסימה חמורה בעורקים. איך זה יכול לקרות לאדם בריא וספורטיבי?
אימוני ספורט ותזונה בריאה אינם תעודת ביטוח נגד מחלות לב, שאם לא מגלים אותן בזמן ומטפלים בהן - עלולות להסתיים בדום לב. "אנשים בריאים, במיוחד ספורטאים, ברגע שהם מגלים שיש להם חסימה בעורקים בלב ושהם צריכים לעבור ניתוח מעקפים, זה הלם בשבילם", הסבירה מנתחת הלב ד"ר ענבל ברוך מבית החולים בילינסון והמליצה להקפיד על שגרת בדיקות קבועה ללב, ללא קשר לגיל או לאורח חיים.
עד שלא מרדימים אותך, הניתוח עוד עשוי להידחות
בחדר הניתוח, דקות לפני ההרדמה, ציפתה לברנע - וגם לד"ר ברוך - הפתעה לא נעימה. ענבל התבשרה כי באותו הלילה תתבצע השתלה, פרוצדורה שבדרך כלל לא יודעים עליה מראש ואי אפשר לבטל אותה בגלל הדחיפות. מכיוון שמספר המיטות בטיפול נמרץ מוגבל, ברנע נאלץ לפנות את מקומו לטובת מנותח ההשתלה. "לדחות ניתוח כזה זה נוראי", מחתה ענבל, "אנשים מכינים את עצמם נפשית לניתוח. דחייה כזאת קשה מנטלית".
ד"ר ברוך מיהרה לעדכן את ברנע ששכב באותה עת חדר הניתוח כי ייתכן והניתוח שלו יידחה, אך הבטיחה שתעשה כל מה שאפשר כדי למצוא מקום חלופי עבורו. "ברגע שאני מחויבת למטופל, החשיבות שלו עליונה", הסבירה, "אעשה כל מה שאפשר כדי שהמטופל יעבור את הניתוח". ואכן, בזכות ההתעקשות של ענבל, נמצא לברנע מקום ביחידה אחרי שחולה בטיפול נמרץ התאושש ועבר למחלקה. ברנע נותח במועד, התאושש וחזר לרוץ במושב.
אפשר לטייל בתוך המוח באמצעות מציאות רבודה
מנתח האף אוזן גרון ד"ר יוני ראובן ומנתח המוח ד"ר נתי בן שלום מבית החולים בילינסון, שילבו כוחות בפרק כדי להסיר גידול מבלוטת יותרת המוח. עבדא, רופא אורתופד מנצרת, הרגיש במשך תקופה ארוכה שדברים משונים קורים לו בגוף, הלך להיבדק ובבדיקת MRI התגלה גידול שיושב לו על בלוטה בבסיס הגולגולת. יש שתי דרכים להגיע אל הבלוטה: לפתוח את הראש ולחפור פנימה דרך הרקמה או להחדיר מצלמה קטנה דרך הנחיריים ולפלס את הדרך לכיוון המוח. מהרגע שמנתחי האף אוזן גרון יצרו גישה למוח, הנוירוכירורגים הצטרפו וכרתו את הגידול.
אבל עוד לפני כן, בישיבת ההכנה לקראת הניתוח, המנתחים זכו להציץ מקרוב למוחו של עבדא בזכות טכנולוגיית המציאות הרבודה. הם הרכיבו את משקפי ה-VR ושוטטו בתוך מודל וירטואלי מדוייק אחד לאחד של המוח של עבדא, אותו מוח שכמה שעות אחר כך ביצעו בו את הניתוח הפולשני. ד"ר בן שלום התלהב מהטכנולוגיה החדישה והמתקדמת, ד"ר ראובן קצת פחות, אבל אין ספק שבניתוחים כל כך מורכבים כמו זה, ה"התמצאות בשטח" חשובה מאוד והופכת את המציאות הרבודה מגימיק די מהנה לכלי עזר רפואי.
פצועים שצורחים בחדר הטראומה - בדרך כלל במצב טוב יותר מאלה השקטים
ד"ר נמרוד אבירן, מומחה בכירורגיה עם התמחות על בטראומה וכירורגיה דחופה מבית החולים שיבא תל השומר, טיפל בפרק בפצועות מתאונת דרכים קשה. בחדר ההלם, אחת הפצועות בכתה וצרחה מכאב. האם היא סובלת מפציעות חמורות? לא בהכרח. "לא תמיד מי שצורח או בוכה הוא הפצוע הקשה ביותר", הסביר ד"ר אבירן. לפעמים, אלה שסובלים מפציעות פנימיות קשות דווקא יתקשו לתקשר עם הסביבה, אם הם בכלל בהכרה. אחת הפצועות הסיעה ברכב שנפגע את שני ילדיה הקטנים, אחד מהם תינוק שבכה ללא הפסקה. ד"ר אבירן הסביר לאם המודאגת: "תינוק שבוכה זה תינוק שבסדר", אבחנה שמקובלת מאוד גם בחדרי לידה.
המשפחה תמיד במקום הראשון
התפיסה הרווחת היא שמתמחים נאלצים להקריב את חייהם האישיים לטובת ההתמחות, פשוט כי אין להם את האנרגיה, הפניות הנפשית הדרושה ובעיקר את הזמן בשביל לייצר ולתחזק מערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות. עם זאת, מתמחים רבים דווקא כן נישאים ומקימים משפחה במהלך תקופת ההתמחות, שלפעמים נמשכת שש-שבע שנים. אפשר לטעות ולחשוב שמשפחה עלולה לעכב את הטיפוס במעלה הסולם, אלא שלפעמים היא דווקא זו שמסייעת ונותנת את הכוחות לעבור את התורנויות הארוכות.
"המשפחה במקום הראשון, אבל ההתמחות הרבה פעמים מנצחת", הסביר ד"ר ראובן בפרק, "יש אנשים שמסתכלים על התמחות כמו שלבי אבל. אתה מגיע עם המון חדווה והתלהבות בהתחלה, ואז אתה מדחיק. אתה אומר, זה לא קשה, אוכל להתמודד עם זה, אין באמת בעיה, ואז מתחיל שלב הכעס. אתה כועס על הרופאים הבכירים, על הילדים שלך, על עצמך, על המטופלים לפעמים. ואז יש את שלב ההשלמה כשאתה מבין שזה המצב שאתה נמצא בו ומשלים עם זה".
ד"ר בן שלום סיפר כי המפגש עם המשפחה בסוף היום הוא הרגע שאליו הוא מחכה: "השיא של היום שלי זה כשאני מגיע הביתה לאשתי ולילדה". גם ד"ר אבירן הודה: "הבנים הם הכל בשבילי. לא שהם צריכים אותי, אני צריך אותם - כי אני צריך את השפיות. אני צריך את הפרופורציה הזאת של מאיפה באתי ומה החיים האמיתיים. הריח של הראש שלהם מחזיר אותי למציאות מכל בית החולים והאלכוג'ל והרעש והמיון והצעקות והטראומות. זה העולם האמיתי".
