בשבועות הראשונים להריונה השני, ליאל צרפתי בת ה-26 חשה עייפות רבה. היא פטרה זאת בכך שמדובר בעייפות הריונית שגרתית, אלא שאז זיהתה סימנים משונים על גופה. "יצאו לי מלא סימנים כחולים ברגליים, בידיים ובבטן. זה היה מוזר, ידעתי שלא קיבלתי מכה ושזה לא מנפילה", מספרת ליאל, "רופא המשפחה שלח אותי לבדיקת דם. עשיתי אותה בבוקר שלמחרת, ואחרי הצהריים התקשרו ואמרו לי לטוס למיון".
במיון גילתה ליאל שרמת הטסיות בדמה עומדת על 5,000, כשהנורמה היא בין 150,000 ל-400,000. "5,000 טסיות זה ממש סכנת חיים, זה יכול להוביל לדימום מוחי ולמוות", מסבירה ליאל, "תפסו את זה בזמן".
אחרי בדיקות מעמיקות כולל בדיקת מח עצם כדי לשלול אפשרות לסרטן, ליאל אובחנה עם מחלה אוטואימונית בשם איי-טי-פי (תרומבוציטופניה) שפוגעת בתפקוד הטסיות. הטסיות קשורות למנגנון של קרישת הדם, וכשאין מספיק מהן כל דימום הכי קטן הופך למסכן חיים. מיד עם האבחנה ההיריון הוגדר כהיריון בסיכון וליאל, נשואה ואמא למאי בת השנתיים וחצי, מצאה את עצמה מרותקת למיטה במרכז הרפואי שיבא תל השומר, ולא ליום-יומיים - אלא לשלושה חודשים ארוכים וקשים מנשוא. במחלקה, פגשה ליאל את ד"ר איה מור ששון, בכירה צעירה בגינקולוגיה ומיילדות שהייתה צמודה אליה מאותו רגע והלאה.
"זאת הייתה תקופה קשה מאוד, שקעתי בדיכאון", מודה ליאל, "הילדה שלי סבלה כי אין אמא בבית, היא גדלה עם אבא שלה אביעד וההורים שלי. זה לא היה רק ההיריון שבסיכון, אלא גם העובדה שחליתי במחלה כרונית שתלווה אותי כנראה כל החיים. היו מצבים שמתוך תסכול אמיתי דיברתי בחוסר היגיון מוחלט ואמרתי לרופאים - די, אני לא רוצה את ההיריון, תוציאו את זה, אני רק רוצה ללכת הביתה".
ליאל נאלצה להסתגל בתוך זמן קצר לשגרה חדשה ולאנשים חדשים: "אני אדם די ביישן ולא מאוד חברותית עם אנשים שאני לא מכירה. הרגשתי לא בנוח לצאת למסדרון או לחדר האוכל ולהתיידד עם בחורות אחרות. לרוב, הנשים שהיו איתי בחדר באו לכמה לילות של אשפוז ואז השתחררו או הלכו לניתוח קיסרי, בזמן שאני ידעתי שאהיה שם לתקופה מאוד ארוכה. המיטה לידי הייתה מיטה מתחלפת. ביקשתי מהרופא שיביא מישהי שתהיה איתי בחדר לטווח ארוך, כי זה מאוד תיסכל אותי כשפיתחתי קשר עם בחורות שעזבו אחרי יומיים".
"כששמתי עליה את הידיים באינקובטור, בכיתי"
בשבוע ה-34 להריונה, ליאל קיבלה את הבשורה לה חיכתה חודשים ארוכים: רמת הטסיות בדמה התייצבה והיא מוכנה ללידה קיסרית. עם זאת, הרופאים לקחו בחשבון את האפשרות שהלידה תסתבך. "כשנכנסים לניתוח כזה לא באמת יודעים למה לצפות. הטריד אותנו שבמהלך הלידה ליאל עלולה לדמם בצורה מאוד משמעותית, עד כדי כך שזה יכול להוות אפילו סכנת חיים", הסבירה ד"ר ששון, "זה כמו פצצה מתקתקת, כל דימום אצל ליאל הוא בעייתי ומסוכן".
ליאל, חששת כשהודיעו לך שהגיע רגע הלידה? הסיכונים היו גדולים.
"התרגשתי שאני עומדת ללדת ולהגיע הביתה סוף סוף אחרי שלושה חודשים, אבל גם פחדתי מאוד. אמרו לי שהלידה מאוד מסוכנת, שאני עלולה לדמם ושזאת סכנת חיים. לפני הניתוח אמרתי לאחי כפיר, תקשיב, אם קורה לי משהו - תעזרו לאביעד. חשבתי מה יקרה אם לא אקום מהניתוח, אם אדמם שם למוות. הייתה התרגשות גדולה אבל גם פחד גדול מהאפשרות שלא אצא מהניתוח".
במהלך הניתוח הקיסרי, ד"ר ששון וד"ר קסטל, מהרופאים המובילים של הניתוחים הקיסריים בבית החולים, עברו לאט ובזהירות את שכבות העור והתת-עור של הבטן ופתחו אותה: "ברגע הזה צריך לוודא שאין דימום. הסיכון הוא שהיא עלולה לדמם בצורה בלתי נשלטת שעלולה להוביל במצבים מסויימים לכריתת רחם, שזה מצב מסכן חיים".
התינוקת הוצאה בשלום, אלא שאז התרחיש שממנו חששו הרופאים התממש: "דימום משמעותי הגיע אחרי שהוצאנו את העובר. הכל בבת אחת נהיה שלולית גדולה. זיהינו כלי דם שמדממים מאוד, היה צריך לאתר אותם, לראות אותם ולסגור אותם, כדי שהיא לא תאבד כמות דם גדולה מאוד שיכולה להכניס אותה למצב מסכן חיים. היינו צריכים לסגור את הרחם ולתפור אותו כמה שיותר מהר".
הרופאים הצליחו להשתלט על הדימום והניתוח הסתיים בהצלחה. את הרגעים הראשונים אחרי שהתעוררה, ליאל הגיבורה זוכרת היטב: "ביקשתי מהרופאים שיגידו לי 'את אחרי' כשהם מעירים אותי, כדי שאבין שבאמת התעוררתי ולא הגעתי לעולם אחר. כשפתחתי את העיניים והם אמרו לי 'ליאל, את אחרי', חשתי הקלה גדולה ונשמתי עמוק. הם סיפרו לי שדיממתי ושהייתה סכנה מאוד גדולה. איה הצילה אותי ואת המשפחה, היא מדהימה ואני מודה לה מאוד".
איך הרגשת כשפגשת את התינוקת שלך בפעם הראשונה?
"ראיתי את אמילי רק 24 שעות אחרי הלידה כי הייתי עם מנות דם ובהשגחה צמודה מאוד, לא נתנו לי ללכת. הגעתי אליה לפגיה בכיסא גלגלים כי לא כל כך יכולתי לעמוד על הרגליים מרוב כאב וחולשה. כששמתי עליה את הידיים באינקובטור, התחלתי לבכות. היא הייתה כל כך קטנה, לא האמנתי. אמרתי לה, תודה שהגעת, תודה לאלוהים שאת קיימת. כמעט ויתרתי עליה במהלך האשפוז, כמעט הרמתי ידיים".
אמילי המקסימה היא היום בת עשרה חודשים וגם היא כמו ליאל נמצאת במעקב רפואי כיוון שנולדה בחודש שמיני: "יש לי ילדה מדהימה. היא מאוד רגועה, רואים לה בעיניים שהיא ילדה טובה. כיף לי איתה. אני מקבלת המון עזרה בגלל המצב הבריאותי שלי. בהתחלה היו לילות שהיא ישנה אצל אמא שלי, כי פיזית לא יכולתי לקום אליה בגלל הכאבים החזקים. יש לי בעל והורים מדהימים שתומכים בי בלי הפסקה".
מה את מייעצת לנשים נוספות שמתמודדות עם היריון בסיכון?
"להישאר אופטימיות למרות כל הקושי, זה מה שהחזיק אותי. כדאי לשמוע הרבה מוזיקה בחדר ולהתיידד עם אחרות, לא להיסגר בתוך עצמך ובתוך המצב שלך והדיכאון שלך, אלא לצאת החוצה ולראות אנשים. נסו להישאר שמחות ודעו שהתקופה הזאת תעבור".
