גיל: 33
התמחות: נוירוכירורגיה בבית החולים איכילוב
להיות מתמחה זה... מצד אחד, סיוט וקושי. קרה כמה פעמים שחזרתי הביתה אחרי תורנות עמוסה עם הרגשה שכל הגוף כואב לי, כאילו שהרביצו או דרסו אותי. פעמים רבות בשנתיים האחרונות לא היה לי זמן לאכול או לשתות במשך 10 שעות ויותר. הייתי כל כך בלחץ מהאחריות עליי, שלא יכולתי לדאוג לצרכים שלי. גם המשפחות ובני הזוג שלנו מתמודדים עם לחצים לא רגילים. מצד שני, אנחנו בני מזל. כל יום שלנו שונה מהקודם, אנחנו פוגשים כל מיני סוגי משפחות ואנשים וחייבים ליצור איתם חיבור. החיבור הזה יכול לשנות מדי פעם את החיים שלהם ושלנו. זה מדהים בעיניי. יש לנו אחריות וזכות גדולה לטפל בבני אדם ולהחזיר אותם לתפקוד הכי טוב שאפשר בשביל שישיגו את מטרותיהם וחלומותיהם. את מרגישה שאת חלק ממשהו גדול יותר.
הרגע שבו הבנת שאת רוצה להיות רופאה: בגיל 10 היה רגע שפתאום הרגשתי שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה להיות. רציתי להיות פסיכולוגית, לא חשבתי על רפואה יותר מדי. ידעתי שקשה להיכנס לרפואה, שזה רק לאנשים מיוחדים, לא מישהי כמוני. זאת הייתה פנטזיה. חמש-שש שנים אחרי התחלתי ללמוד ביולוגיה, כימיה ואנטומיה בבית הספר והופתעתי שזה כל כך קל וכיף. התחלתי לחשוב שאולי אני כן מספיק טובה בשביל לנסות. כשנבחנתי לרפואה חשבתי: אין לי אופציה ב', לא מעניין אותי כלום בחיים כרגע חוץ מלהיות רופאה.
הכי הרבה שעות ברציפות שלא ישנת? סביבות 34-35 שעות.
הפעם הראשונה שהצלת חיים: גבר צעיר, אבא לארבעה ילדים קטנים, עבר ניתוח לכריתת גידול מוחי. באותו ערב הייתי תורנית וניתחתי מקרה דחוף בחדר אחר. בסוף הניתוח, דקה לפני שנכנסתי לניתוח שני, המנתח של אותו גבר צעיר התקשר אליי ואמר שהמטופל לא התעורר עדיין. הוא ביקש שאבדוק אותו כשאסיים את הניתוח שלי. ביקשתי שייבדקו בחדר ההתאוששות אם הוא מתחיל לחזור לעצמו ונאמר לי שהחולה במצב גלאזגו 5, בקומה. בראש שמעתי קול שאומר לי: הוא בהידרוצפלוס, הרחבת חדרים במוח שמסכן חיים באופן מיידי. אמרתי לתורן לרוץ להנשים אותו ולהזמין לו CT דחוף.
בדקות האלה הייתי מרוכזת בסגירת הפצע של המנותח השני. חשבתי: עכשיו את פה 100%. ברגע שסיימתי רצתי להתאוששות, בדיוק סיימו להנשים אותו. רצנו איתו ל-CT. אשתו של המטופל הרגישה שמשהו רע מאוד קורה. אני זוכרת את הפחד בעיניים שלה. ב-CT התגלה שיש לו דימום באיזור הניתוח והידרוצפלוס. רצנו חזרה לחדר הניתוח, ניתחנו אותו והעלנו אותו לטיפול נמרץ כשהוא מונשם. לא ידעתי אם הוא יחזור לעצמו. למחרת, כשהפסקנו עם חומר ההרדמה, הוא פקח עיניים, הזיז גפיים וביצע הוראות. כמה שעות אחרי זה הוא נשם בכוחות עצמו. יצאתי ללובי להגיד למשפחה, ואין לי מילים לתאר את התגובה שלהם.
מה מצויר על בנדנת המנתחת שלך? אין לי בנדנה אישית, אבל אם הייתה הייתי רוצה שיהיה עליה ציור של פיצה, חד קרן או פיל.
הרגע הכי קשה בעבודה: פעם אמרו לי: 'כל CT שאת רואה זה משפחה שאת הורסת'. להגיד למשפחה שאין מה לעשות כי המצב קשה מדי, שאי אפשר לנתח את הבן, האחות, האמא או בן הזוג, שהם הולכים למות - זה לא משהו שלומדים בבית הספר, לא מתרגלים לזה. גם כשמדובר בקשישים והמשפחה מבינה ומוכנה לזה, עדיין לא פשוט להכיל את זה. אני זוכרת מטופל בן 90 עם דימום מוחי מאוד גדול. אמרתי לבתו שאני לא ממליצה להתקדם לניתוח, כי זה רק יגרום לו לסבל מיותר. היא אמרה שהיא מבינה ומסכימה, אבל לא שלמה עם ההחלטה. היא הסתכלה על אבא שלה ואמרה: 'בישלתי לו היום את הקציצות שהוא אוהב, שיהיה לו למחר'. יצאתי ובכיתי במסדרון של המיון.
מה הטריק שלך להישאר עירנית במשמרת ארוכה? אין. יש מצבים שאי אפשר להישאר ערה. זה לא להירדם, זה איבוד הכרה. במצבים פחות חמורים, זה עוזר אם אני אוכלת או חושבת על אוכל.
האם יש לך טקס או אמונה תפלה לפני ניתוח? יש סדר פעולות בחדר ניתוח שעוזר לי להיכנס למוד נכון ולהיות יותר מהירה ויעילה. אני אוהבת לשנות בכל פעם משהו קטן בסדר הזה. זה משהו שאני עושה אפילו בבית, כשאני מכינה אוכל נגיד. ככה זה פחות משעמם ואני מתרגלת להיות גמישה יותר. ניתוח זה המקום הכי שקט ורגוע בחיים מבחינתי, כמו מדיטציה - חוץ ממצבים מאוד מסובכים.
על איזה הרגל לא בריא הרופא שלך היה מעיר לך? שנים שלא ראיתי רופא, זה גם הרגל לא בריא. המטפלת שלי אומרת לי תמיד שזו טעות שאני לא נותנת לגוף להתאושש אחרי תורנות. פעמים רבות אני מתאמנת אחרי תורנות וכמעט לא ישנה. עוד טעות שאני עושה - אני לא אוכלת מספיק, במיוחד במצבי לחץ. זה מלחיץ אותי קצת, כי אמא שלי הייתה בולמית. כשמדובר באוכל, אני תמיד מפחדת להיכנס למעגל לא בריא.
איך את נרגעת בסוף יום עבודה? אני לא נרגעת. אני רוצה להרגיש שיש משהו אחר בחוץ: שמחה, שמש, כיף, קלילות. אחרי תורנויות אני הולכת להתאמן, רצה, מבשלת, יוצאת עם חברים או מסתובבת עם הכלב. אחרי יום רגיל, מרגיע אותי לבשל וגם הכלב שלי מרגיע אותי. אם קרה משהו שאני לא מצליחה לשים בצד, אני כותבת על זה ומנסה להבין למה זה מפריע לי, למה אני חושבת את מה שאני חושבת. אחרי יום ארוך אני צריכה שקט ושבמשך שעה אף אחד לא ידבר איתי.
המקום הכי הזוי שנרדמת בו? נרדמתי במיון ילדים, במעלית בעמידה ובהרבה פאבים. נרדמתי גם תוך כדי שיחה עם חבר, התעוררתי באמצע ועניתי לו באיטלקית.
מה היית אם לא היית רופאה? כלום, אין אופציה אחרת. אין פלאן בי.
השילוב הכי טוב במכונות האוכל בבית החולים: מי אוכל את הדברים האלה?
המטופל/ת שהכי נכנסו לך ללב? יש עשרות כאלה. כשהייתי סטודנטית, אושפז במחלקת גסטרו גבר בן 80. הוא סיפר לי בבכי על אשתו שנפטרה לפני כמה חודשים ואמר: 'לא אהבתי ככה אף אחד אחר. עד היום האחרון אהבתי אותה. היא הייתה הכל בשבילי'. בזכותו ובזכות הרבה מטופלים אחרים אני יודעת איך אהבה נראית.
הייתה בחורה שאושפזה אחרי שבן הזוג שלה הרביץ לה, כנראה לא בפעם הראשונה. היא פחדה נורא כי הילד שלה עדיין היה איתו בבית. היה גבר בן 70 עם גידול מוחי מאוד אגרסיבי, שסיפר לי שהבת שלו מתחתנת עוד כמה חודשים ושחשוב לו לחיות עד אז בשביל להיות איתה. בזכותו אני יודעת למה זה לא מיותר לטפל במחלה עם פרוגנוזה נוראית.
אמא לשלושה ילדים קטנים, בת 30, אושפזה עם סרטן סופני. היא הייתה כל כך נחמדה ורגועה למרות המצב, הקרינה תחושת שלווה מדהימה. ביום האשפוז האחרון שלה היא ידעה שהולכת הביתה כי כבר אין מה לעשות. לא ידעתי מה להגיד לה. היא אמרה: 'אין מה להגיד, צריך למות כבר'. יש משפחות שמבינות שהמצב קשה אבל נלחמות עד הסוף, יושבות יום ולילה על הכורסה, מתמודדות עם הרגשה שהעולם קורס. שמישהו שהם אוהבים פשוט הולך ונעלם מולם, יום אחרי יום.
היה בחור צעיר שניתחנו אחרי שנפל מקורקינט. אף אחד מאיתנו לא חשב שהוא יתעורר. בימים שאחרי הניתוח הוא השתפר קצת, פקח עיניים, אבל לא הגיב לסביבה. הוא היה במצב וגטטיבי (צמח). יום אחד נכנסתי לחדר שלו עם עוד מתמחה. אח שלו היה שם איתנו, והיה נראה שהמטופל מסתכל על אחיו בצורה שונה ממה שהייתי רגילה לראות אצלו. ביקשתי מהאח שידבר איתו, שיבקש ממנו להשלים פעולה פשוטה. האח לקח כדור סיליקון ואמר לו: 'יאללה מתוק, קח את הכדור'. המטופל הרים את היד ולקח את הכדור. המתמחה השנייה ואני קפצנו ורקדנו בחדר. משם הוא רק השתפר, חזר ללכת ולדבר. נס.
כשהתנדבתי באפריקה, הרבה ילדים ותינוקות נפטרו לי בידיים. חשבתי שלפחות מישהו היה איתם וחיבק אותם ביום הזה. בהודו, לימדתי ילדים לעשות צמידים מחוטים צבעוניים. אני זוכרת שילדה אחת פחדה שההורים שלה לא יבואו לקחת אותה מבית החולים. הם גרו רחוק ולא היו יכולים להגיע כל יום לבקר אותה. שאר המתנדבים ואני היינו עושים משמרות בשביל להיות איתה ולשחק איתה. הצלחנו לעזור לה להרגיש מיוחדת ופחות לבד.
ההקפצה הכי הזויה שהייתה לך? כמה פעמים קראו לי לבית החולים, אבל בסוף הניתוח שהייתי אמורה לעשות לא קרה. זה נורא תיסכל אותי.
מה למדת על עצמך ועל המקצוע בעקבות הקורונה? למדתי שלא טעיתי כשאמרתי שמערכת הרפואה באיטליה הזויה. למדתי שכל רגע עם בן אדם יכול להיות האחרון. למדתי שרופאים מוכנים לשים את עצמם בצד בשביל לתת שירות. למדתי שבסגר, בשקט, כשיש זמן פנוי להירגע, מגלים פתאום דברים קטנים ונורא יפים ביום-יום. בתקופת הקורונה הגיע אליי מאפין, הכלב שלי. זה לימד אותי הרבה. זה קשה ומאתגר להיות מתמחה ולגור לבד עם כלב שתלוי בי, אבל אם רוצים הכל מסתדר.
כשראיתי את המשפחה שלי כמה שבועות לפני הסגר, לא האמנתי שיהיה אסור לטוס לאיטליה ושאולי ראיתי אותם בפעם האחרונה כי הם יהיו חולים וימותו. היה מוזר להרגיש שכל העולם ביחד, מתמודד עם אותו הדבר. פתאום כולנו היינו רק בני אדם בסיטואציה מאתגרת, בלי הגדרות. כשמורידים את השכבות השטחיות, רואים את מה שחשוב באמת.
תחביב שהיית רוצה לעסוק בו אם היה לך טיפה יותר זמן פנוי? היסטוריה של הדת. הייתי רוצה גם להיות מורה ליוגה.