גיל: 31
התמחות: אורתופדיה בבית החולים שיבא תל השומר
להיות מתמחה זה... לקום בבוקר ולדעת שאתה הולך לאכזב מישהו היום. זו תקופה קשה מאוד, אין לך זמן לעשות הכל. בכל יום אתה צריך להחליט את מי אתה הולך לאכזב. אם זה את המנטור שלך כי למדת והתכוננת פחות מהצפוי, אם זה את בת הזוג, המשפחה או החברים כי אין לך מספיק זמן בשבילם, או אם זה את עצמך - כי לא אכלת, ישנת או עשית ספורט כמו שתיכננת.
הרגע שבו הבנת שאתה רוצה להיות רופא: זה קרה בשנה הרביעית ללימודי הרפואה. ברגע שהתחלתי את השלב הקליני, ידעתי שבחרתי נכון. בשלוש השנים הראשונות הכל היה דומה לשאר המקצועות - הרצאות מהבוקר עד אחר הצהריים, ובסוף הסמסטר מבחנים. באיזשהו שלב זה שיעמם אותי. החומר מאוד מעניין, אבל זה לא בדיוק רפואה. כל עוד שאתה לא מדבר, בודק, מאבחן ומטפל באנשים, עוד לא נכנסת לעולם הרפואה.
הכי הרבה שעות ברציפות שלא ישנת? הפסקתי לספור שעות, הגוף כבר רגיל לזה. אתה יכול להגיע בקלות ל-30+ שעות בלי שינה, זה משהו שיכול לקרות כמה פעמים בחודש. אחרי התורנות אתה נזכר שיש לך משהו קטן לעשות, וכבר הגעת ל-30+. זה לא משנה אם זה 30 או 40, זה מרגיש אותו הדבר.
הפעם הראשונה שהצלת חיים: אורתופדיה לא נחשב למקצוע מציל חיים, אלא משפר איכות חיים. יש כמה מקרים בודדים באורתופדיה שנחשבים כמקרי חירום, והאורתופד צריך להתערב מוקדם. במקרים כאלה, עניין הזמן קריטי מאוד. אלה רק מקרים בודדים, וטוב שכך.
מה מצויר על בנדנת המנתח שלך? אין לי בנדנה, אבל אם הייתה היה כתוב עליה "You Will Never Walk Alone" בשילוב הסמלים של שתי קבוצות הכדורגל האהובות על אבא שלי - ליברפול והפועל תל אביב. לא במקרה הן גם שתי הקבוצות האהובות עליי.
הרגע הכי קשה בעבודה: הרגע הכי קשה זה בשלוש בלילה, כשאתה אחרי 20 שעות של עבודה, שם את הראש קצת, ואז מקבל טלפון מהמיון שצריכים אותך.
מה הטריק שלך להישאר עירני במשמרת ארוכה? להיות אקטיבי כל הזמן ולא לנוח. ברגע שאתה יושב, הגוף נרגע והמוח לאט לאט מכניס אותך למצב שינה. זה - ובשילוב קפה כל הזמן, כמובן.
האם יש לך טקס או אמונה תפלה לפני ניתוח? אין לי אמונות תפלות.
איך אתה נרגע בסוף יום עבודה? ברגע שאני מעביר כרטיס יציאה, אני ישר מצלצל לבת הזוג שלי. תמיד היא מרגיעה אותי, לא משנה איך הייתה התורנות. אני עושה ספורט ואז אנחנו מבשלים ביחד, זה משחרר אותי מאוד ונותן לי אנרגיה ליום שאחרי.
המקום הכי הזוי שנרדמת בו? אין דלפק במחלקה, במיון או בחדר הניתוח שלא שמתי עליו את הראש.
מה היית אם לא היית רופא? כדורגלן. שיחקתי כדורגל עד שהתחילו הבגרויות בתיכון. מאוד אהבתי את הספורט הזה והשקעתי בו המון. לפני המבחנים הייתה לי שיחה עם אבא שלי. הוא נתן לי שתי אופציות: או שאלמד ולא אפספס שיעורים בבית הספר, או שאלך לכיוון הכדורגל. כמובן שלא באמת היו שתי אופציות.
המטופל/ת שהכי נכנסו לך ללב? כל מטופל אונקולוגי. למטופלים האלה יש מקום מיוחד בלב שלי. הם שונים משאר המטופלים - אני תמיד משתדל להסביר להם על המצב שלהם והטיפול שהם הולכים לעבור, משתדל להיות סבלני איתם וכמובן לתת להם מוטיבציה, לא משנה מה.
ההקפצה הכי הזויה שהייתה לך? אני בשלב שאני זה שמקפיץ אנשים מהבית, לא הפוך.
מה למדת על עצמך ועל המקצוע בעקבות הקורונה? כאורתופד לא עבדתי יותר מדי, בסגרים עשינו רק ניתוחים דחופים. הקורונה לימדה אותי שכמה שתתכנן וכמה שתעשה, ברגע אחד הכל יכול להשתנות. מצד שני, הייתי צריך את זה. זו תקופה של עצירה אחרי שנתיים בהתמחות. עשיתי המון ספורט, קראתי הרבה ספרים וישנתי טוב.
תחביב שהיית רוצה לעסוק בו אם היה לך טיפה יותר זמן פנוי? בתקופת הקורונה התחלתי ספורט חדש - רכיבת אופני הרים. התחברתי מאוד לספורט הזה. זה מה שאני עושה בכל סוף שבוע בשש בבוקר כשאין לי עבודה. אם היה לי זמן, הייתי מוכן לרכוב פעמיים ביום - בזמן הזריחה ובזמן השקיעה. מכל נסיעה שאני עושה אני חוזר עם ראש נקי והרבה אנרגיה.