למעלה מ-40 שנות קריירה מפוארות עומדות מאחורי אורי גבריאל, שפרץ לתודעה הישראלית בתחילת שנות ה-80 בסרט "מתחת לאף". מאז הוא כיכב בתור יגאל הנאצי בסדרת הפשע "הבורר", גילם את אביו של עמוס דהרי בדרמה "להיות איתה" ועכשיו אנחנו רואים אותו גם בתור עובד שרעבי, אביו של קצין הבילוש בדרמת "השוטרים". "זה היה מאוד אינטואיטיבי", מספר על החיבור לדמות, "מן הסתם אבא בסיטואציה כזאת רוצה הבן שלו יצליח בעבודה שלו, ומהצד השני חושש לכל הפעולות שהוא ביצע".
רק בפרק האחרון של דרמת "השוטרים" (פרק סיום העונה בשני, קשת 12) צפינו איך אלון שנהב מספר לאביו על הצעדים שנאלץ לנקוט בהם כדי להפיל את מאור עזרא, ראש ארגון הפשע של נהריה. הוא מבקש מעובד עזרה בגישוש המידע שנמצא ברשותם של חוקרי מח"ש, וזה עוזר לו בתנאי שאמא שלהם, לא תדע במה מדובר. "זה לא היה המקום לעמת אותו עם הסיפור", מבהיר גבריאל מדוע לא התעמת עם אלון על האירועים, "הם כבר בגיל כזה שהם חברים, לא אבא ובן קלאסיים, אז הוא יותר מנסה להקל עליו".
הכרת את הסיפור האמיתי שממנו הסדרה שואבת השראה?
"הכרתי את הסיפור. אני חושב שזאת מן נקודות התראה ששוטרים לוקחים את החוק לידיים, אור אדום ואיזושהי אזעקה במערכת על אוזלת יד וחוסר אונים. הן מבחינת המשטרה, מערכת החוק וגם מבחינת המשפט. זה מצב בלתי אפשרי שאנחנו רואים אותו מולנו ביום יום. גם מה שאנחנו רואים למשל בחברה הערבית זה גם כן סוג של הרמת ידיים".
מאיזו בחינה?
"שלא מצליחים לתפוס אנשים ולהביא אותם לדין. מאוד קשה להשיג הוכחות, והיד של מערכת המשפט קצת קלה על ההדק בלשחרר עבריינים. אני חושב שאנחנו נמצאים במלחמה, זה כבר לא לתפוס עבריין או משפחת פשע, זה טרור לכל דבר, והפשע הזה יכול להתפשט לכל הכיוונים. זה קצת מתסכל. צריך לדאוג גם לאנשים במגזר, בכללי לבני אדם".
מעייף? אז נחים וממשיכים הלאה
למרות ימי הקורונה, הלו"ז של גבריאל צפוף. בימים אלה הוא מסיים את צילומי העונה השלישית של "להיות איתה", מאחוריו צילומים לסדרה המדוברת של ליאור רז לנטפליקס "טייפון" וממש בקרוב תעלה עונה נוספת של "מצולמים" בה הוא משחק לצד ציון ברוך בתפקיד קומי-דרמטי. ועדיין, לדבריו, יש לתקופה את ההשלכות שלה. "אני מניח שזה השפיע עליי, מבחינת פרנסה זה לא ממש פגע, אבל יש לנו הצגה שהרצנו פעם פעמיים בחודש והיא עצרה כמובן. אני לא כל כך בתיאטרון, אני בן חורג שם, אז מגיע רק לתפקידים מיוחדים".
אז מה בהצגה הזאת גרם לך להתחבר לתיאטרון?
"אני מביים אותה, זה מחזה ביכורים בשם 'הבנות של אבא' של בחורה בשם גילית יצחקי שהיא בוגרת בית צבי. עבדנו עליה במשך שנתיים והיא זוכה להצלחה גדולה מאוד. כבר שלוש אם לא ארבע שנים היא רצה ועשתה למעלה מ-100 הצגות בטפטופים של היכלי התרבות. כל פעם זה סיפור חדש למצוא לנו תאריך, כי יש איזשהו סוג של קרטל בתחום הזה של התרבות".
למה הכוונה?
"יש כל מיני הסכמים בין התיאטראות להיכלי התרבות, לא נכנס לזה".
אתה מזדהה עם התחושות של מחאת האומנים?
"כן, אני מבין את התחושות, אבל אני מבין את התחושות של כולם, גם של האחראים וגם של הממשלה. יש כאן בלגן, תוהו ובוהו. משהו חדש נכנס ואומר לנו 'תסתדרו'. הקורונה באה להתארח וכל אחד יכול להיות אורח, אז זה לא פשוט. זה יכול לגרום לשברים וזה יכול לאחות, תלוי לאן ניקח את זה. אני חושב שאנחנו בעיצומה של טרגדיה, גם אם הווירוס יעבור המשקעים כאן. זה כמו צונאמי, בצונאמי הים בסוף חוזר חזרה אל מקומו, אבל ההרס והחורבן נשארים. ואחר כך זה לספור את הגוויות, אם כלכלית, חברתית או פוליטית, לא כלו המים לגמרי, אלה תוצאות לשנים".
איך אתה מתמודד עם חוסר הוודאות בתקופה הזאת?
"אי ודאות זה הבית שלי, אני גר שם. מעצם העיסוק שלי אני חי שם בתוך אי הודאות, אתה אף פעם לא יודע מה יהיה מחר אלא אם כן אתה חתום חוזה לשנה. ואני חי את זה 40 שנה, היו תקופות שפל ותקופות כאות, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה. זה תלוי איך אנחנו מתייחסים אליה".
ועדיין, זה לחיות עם היד על הדופק. לא מעייף?
"מעייף, אז נחים וממשיכים הלאה. זה לא כל הזמן, יש גם תקופות יציבות. נגיד חבר'ה שעובדים בתאטרון בדרך כלל יכולים לעבוד לאורך שנים, אז זאת סוג של יציבות. אבל אני כפרילנסר תלוי במה שיביא איתו החודש או השנה הבאה. האם יהיה גשם או לא, האם יהיה יבול, בדיוק כמו חקלאי או איכר, אנחנו זורעים את הזרעים אבל לא בטוח שנקצור".
זה לשחרר שליטה אפילו.
"צריך לפתח איזשהו כושר רוחני מנטלי כדי להתמודד עם הדבר הזה. גם תלוי מה המטרות שלך, לאן אתה שואף להגיע, אם אתה רוצה להצליח בכל מחיר ולהיות כוכב אז אתה שם לעצמך מטרות כאלה ואחרות. כשאתה לא עומד בהן אתה עלול להישבר ולהתאכזב. כשיש לי הצעה באופק, אני אומר לפעמים אם היא תתקבל אני אשמח ואם היא לא תתקבל אני עוד יותר אשמח".
מכין את עצמך גם לאופציה הפחות טובה.
"לא בטוח שזה נכון, אבל זה מוריד לחץ. אני עושה לעצמי הכנה פסיכולוגית שיכול להיות שזה לא יקרה".
אז מה הלאה?
"צריך לשאול את הבוס".