דור הררי לא הכיר את פרשת השוטרים הנוקמים לפני שנכנס לנעליו של לירז באומן, יד ימינו של ראש ארגון הפשע בדרמת "השוטרים" (שני בקשת 12). העולם התחתון אמנם זר לו, אבל דווקא עם דמויות שנויות במחלוקת ותפקידים בהם רב הנסתר על הגלוי - הררי מרגיש בבית. "אני מאוד אוהב לשחק את המנטליים. לירז הוא אמנם לא איזה דמות של פסיכופת פרופר, אבל יש משהו בשקט הזה שהוא מפחיד יותר", מסביר הררי על החיבור האישי לדמות, "בתור חובב ג'וקר מושבע ובן אדם שגדל על ג'ים קארי, השילוב הזה הוא בהחלט הקאפ אוף טי שלי. אני מאוד אוהב את האפל והמסתורי. שנים אני שומע השוואות במראה שלי לדמות של רמזי בולטון מ'משחקי הכס', התחפשתי אליו גם בפורים, זה היה היסטרי, אנשים פינו לי את הרחוב".
ואיך אנשים מגיבים עכשיו לתפקיד שלך בסדרה?
"שאני מפתיע. מפתיע בשיגעון בעיניים, באלימות העצורה הזאת, במה שהאיש הזה מסוגל לעשות. וגם תגובות שמתחברות לתאג"ד, היה לי שם תפקיד ראשי שהוא גם כן סוג של הנבל או הרע, אז שואלים אותי - אתה עושה רק תפקידים של רעים?".
ואתה עושה רק תפקידים של רעים?
"לא, יש עוד סדרה שצילמתי, אינשאללה היא תצא ותאזן קצת. אבל כמו שאני אומר לחברים הקרובים, בסוף זה הדבר שהכי כיף לשחק - את המורכב יותר, את 'הרשע', את הבעייתי - זה תמיד הכי כיף".
אתה לא חושש להיתקע בתפקיד 'הבאד גאי'?
"לא יודע אם חושש, אבל זה נותן לי מוטיבציה. בסוף אנחנו שחקנים שעושים אודישנים, ומה שיש זה מה שיש. זאת לא בחירה כל כך, אבל זה כן נותן מוטיבציה להתגרות כשחקן, לכוון ולשאוף לזה שאפילו אקבל תפקיד קומי או תפקיד של הבחור הטוב - של השוטר במקום העבריין".
"בעיניי השוטרים לא פחות מגיבורים, פשוט הם אלה שיסחבו את הלקרדה, את אות הקין הזה של מה שהם עשו. זה כמעט לא הוגן"
אותה תחושת מוטיבציה, או כמו שהררי קורא לה "השד בתוכו", התעוררה במהלך השירות הצבאי. הררי, אז חייל בן 19, מסיים מסלול בן שנה וחצי ביחידת מגלן, ומהרגע שהסיכה מוצמדת למדים - משהו משתנה. הביטחון מזנק למעלה, המטרה מול העיניים והוא מרגיש שאם רק ירצה יוכל להגשים הכל. זו לא סתם קלישאה הוא מבהיר, מאחוריה עומד סיפור ההתבגרות שלו. "לא באתי מורעל לצבא, התלבטתי בכלל אם לעשות ג'וב או קרבי, אבל אבא שלי היה בצנחנים תקופה אז אמרתי 'ננסה צנחנים'. עברתי איכשהו את הגיבוש, טראומה, אבל עברתי, ואז עוד גיבוש ליחידות המיוחדות. זה היה הזוי, חצי שנה אמא שלי לא הבינה איך זה יכול להיות. אני בא מרקע של ריקודים, ברייק דאנס, סקייטבורד ומוזיקה. הייתי נורא נמוך, רזה, מקלון לבן כזה, לא התאמנתי בחיים. איך הילד הזה עכשיו במגלן? ואז אני מוצא את עצמי בסוג של טרור טירונות. ברגע שקיבלתי את הסיכה זה שינה את הכל, מסתבר שיש איזשהו שד בתוכי כשאני עם הגב לקיר".
>> עדיין באדרנלין? לכל הפרקים של פודקאסט "השוטרים"
באזרחות מחכה להררי החופש. הוא מתחיל לעבוד בבר, אבל מהר מאוד מבין שלא לשם נושבת הרוח ופונה לעסוק בתשוקה האמיתית שלו. "כבר 10 שנים שאני בתחום הפרפורמנס", הוא מספר, "לא משנה אם אני שחקן, רקדן או מוזיקאי, זאת אותה תחושה שקל לי לזהות איפה אני מרגיש שמשהו נכון לי ואיפה לא. יש לי להקה בשם בונס גראז', מאוד נישתית תל אביבית, עשינו פסטיבלים בכל העולם. גם רקדתי המון שנים, הופענו בטורים בכל העולם, עכשיו אני עם פרויקט סולו שאני כותב ומלחין, יש כבר שיר בחוץ וממש עוד שבועיים יצא עוד שיר".
איך בכל הלו"ז הצפוף הזה התגלגלת למשחק?
"לימודי משחק הגיעו קצת משום מקום. תמיד עניין אותי קולנוע, אבל משחק פרופר? עד כמה שזה נשמע אבסורד, לא חשבתי עליו. אחרי מבצע צוק איתן הרגשתי שאני לא מתרגש יותר, אז חיפשתי כל מיני כיוונים. החקר הזה של פנים נפש האדם, שאי אפשר להסביר במילים זה דבר מעולה".
ככה גם הגעת למבטים המאיימים של לירז?
"זה החלק המעניין, שיש איזשהו פער. כשמגישים לך את הדמות על כפית זה נחמד, אבל כשיש רק את העיניים - אלה הרגעים. איפשהו כשאני מתחיל לאבד מילים, שם נכנסת האמנות. יש חוקים כמובן, עקרונות של דרמה, קומדיה ואפילו ריקוד שאפשר לרכוש, אבל אין שחור או לבן, אין צודק או לא צודק. הכלים האלה הם רק אמצעי להביע משהו עמוק שבו אני מנסה להתעסק. אז אין נוסחה, גם הקשר בין לימודי משחק ללהיות שחקן לא באמת קשור".
קצת כמו שלומי יפרח, שלמד משחק כמובן אבל קטף תפקיד ראשי לצד שחקנים עם ותק גדול.
"זה וואו. שלומי לוקח הכל בשתי ידיים, מברך על כל דקה ועובד, בסוף התוצאה על המסך והוא פשוט מדהים בעיניי. אנחנו מאוד קרובים, היה לנו חיבור כבר באודישן, קשקשנו בחוץ וגם על הסט היינו אחד עם השני המון. הוא משהו אחר הילד הזה, אין גאווה כזאת".
גם על המסך הררי ויפרח קרובים, לפחות עד הפרק החמישי של דרמת "השוטרים" (הערב אחרי החדשות, קשת 12), בו אנשי יחידת הבילוש של נהריה מצליחים לסכסך בין מאור עזרא לבאומן. עכשיו נדמה שהיחסים בין השניים תלויים על קצה חוט, כשראש ארגון הפשע בטוח שיד ימינו מנסה להתנקש בחייו. הררי אמנם מגלם את העבריין בסדרה, שנכתבה בהשראת אירועים אמיתיים, אבל בחיים עצמם הלב שלו עם אנשי יחידת הבילוש. "זה מורכב. בעיניי הם לא פחות מגיבורים, פשוט הם אלה שיסחבו את הלקרדה, את אות הקין הזה של מה שהם עשו. בתור אדם ששירת קרבי וחווה לא מעט שטח, בסוף אתה מקבל פקודות ואם אתה מונע מהלב כמו השוטרים, זה כמעט לא הוגן. אתה נמצא במצב בלתי אפשרי".
יצא לך לחוות את הפער הזה כחייל?
"כן, חוויתי את זה בצוק איתן כשהייתי במילואים, הוקפצתי לעזה שעתיים לפני הצגה. כמובן שכל הצוות חיכה להקפצה הזאת, זאת לא הייתה הפתעה, אבל זה לעשות סוויץ' נורא מהר. אז אתה בא עם מנטליות אחרת, יותר עם עיניים פקוחות מאשר בסדיר. בהקשר המערכתי הכריזו על הפסקת אש, אבל לנו, סליחה על הניסוח, טיווחו את התחת. כל הזמן פצמ"רים מסביב, נפל גם לידנו, ואנחנו יושבים ומחכים עכשיו בגלל שיש הפסקת אש. הנורא מכל למזלי לא קרה, לא לי ולא לצוות, אבל זאת הסיטואציה הלקונית שבלנהל לחימה כזאת, שבסוף אתה בשטח ואתה חוטף. זה אבסורדי".
"שלומי ואני מאוד קרובים, היה לנו חיבור כבר באודישן וגם על הסט היינו אחד עם השני המון. הוא משהו אחר הילד הזה, אין גאווה כזאת"
זה מצב של חוסר אונים.
"אין לך מה לעשות. להבדיל אלפי הבדלות, אבל זה כמו החזית שהשוטרים היו מצויים בה, הם הכניסו את עצמם למשהו שהוא בעצם אסור. זה אסור בכל קנה מידה ויש לזה גם את הדין והחשבון שצריך לתת, אבל ההבדל בין החייל שרואה בשטח את הבעיה לבין הפקודות שהוא מקבל, זאת אוזלת יד של המשטרה, של האנשים למעלה".
אז מה הפתרון?
"אני חושב שהפתרון נמצא בהפקת לקחים, תחקירים ומור"קים שאנחנו לומדים מהם. אני לא בקיא באמת במשטרה, כל הניסיון שלי הוא מהצבא, אז אין לי איזה פתרון קסם. הלוואי ואפשר היה לאמוד בצורה כלשהי את האדם שמקבל לידיים כוח כזה גדול, כמו פיקוד על תחנה או גזרה, שיהיה ראוי, ערכי ואחד שאכל בעצמו שטח. בעיקרון, אם הלב של כל בן אדם, לא משנה באיזה תפקיד, נמצא קודם כל בשליחות של הדבר, אז המעשים יוכיחו את זה".
