שלושה רגעים שלא ציפינו להם - וכנראה שאין מהם דרך חזרה; הפרק השלישי של "חולי אהבה" הביא איתו לא מעט נקודות מפנה בעלילה. דמות חדשה נכנסה לתמונה, ליאת (שרה פון שוורצה), הבנו שאמיר (זהר שטראוס) עדיין מאוהב בעמליה (איילת זורר) ואלה (שיר לייבה) בת ה-17 הכריזה בפני הוריה שהיא לוקחת אקסטרה זמן כדי לחשוב האם תבצע את ההפלה - והתגובות לסיטואציה המורכבת, מורכבות.
הערב (ד') העלילה תמשיך - ולפי רצף האירועים שהתרחשו עד כה, ברור לכולנו שזה יהיה מסעיר. לפני שזה יקרה, החלטנו לעצור ולפרק את הרגעים שכאמור לא ציפינו להם, אבל נגעו לנו בכמה נקודות - כי בסופו של דבר, אלו רגעים מהחיים, ולא מעטים מאיתנו יכולים להזדהות איתם, בצורה כזו או אחרת. למעשה, אפילו שקעו בנו כמה תובנות ואלו נקודות המפנה שחשוב לשים לב אליהן.
חולה אהבה כרוני
אמיר, בן זוגה לשעבר של ד"ר עמליה לוי, האב של ילדיה, רופא הילדים המקסים שעמד לטוס לשליחות מעבר לים - על מנת להעניק סיוע לחולים הוא הכל מהכל. הוא אב טוב, הוא גם גרוש טוב, כזה שדואג לזוגתו לשעבר כאילו היא זוגתו העכשווית. כבר מהרגע הראשון בו הוא נכנס לביתה של עמליה והילדים, שככל הנראה היה גם ביתו בעבר - זה היה ברור שהניצוץ בעיניים לא כבה, טוב לפחות לא בעיניים שלו.
לעיתים נדמה שאמיר הוא חולה אהבה כרוני, עושה את הכל על מנת להיות לצידה של עמליה - ומי כמונו הצופים, יודע שזה לא קל. אבל הוא ממשיך, והוא עושה את זה טוב, אולי טוב מדי; בבדיקות, בבית וגם במפגשים רנדומליים עם מיכה חדאד. בפרק האחרון, אמיר ליווה את עמליה לבית החולים, היא שנראתה כאובה - שאלה אותו: "אני יכולה לשאול את אמא שלי או את עדי (נלי תגר) הן יכולות לבוא להיות איתי".
"זה מה שאת רוצה, להכניס את אמא שלך לכל הבלגן עם אלה? ועדי? את עוד תצטרכי לטפל בה", ספק מנסה לשכנע אותה וספק מנסה לשכנע את עצמו שזו הסיבה שהוא שם, "אל תצחיק אותי, כואב לי", משיבה עמליה שאכן נראית כאובה - והוא, שואל במהרה אך בזהירות, תוך כדי שמתחיל להתקרב אם לעזור לה והיא - כמובן מסרבת. השיחה נמשכת, אמיר תמיד מראה נכונות להיות שם ועמליה תמיד מחפשת סיבה שלא יהיה. היא שואלת אם הוא יטוס סוף סוף עם המשלחת - והוא משיב שלא, אבל שוב מסביר, ספק לה ספק לעצמו, שהוא פשוט לא יוכל להתרכז שם, מעבר לים, בגלל מה שקורה כאן בבית.
הוא מציע קרבה, היא מתרחקת, הוא מציע עזרה והיא מסרבת - אבל את זה אפשר להשליך בקלות על הפרסונה שהיא; חזקה ועצמאית, כזו שתעשה הכל בעצמה. לאחר דו שיח שמבהיר לכולנו מה העמדות של כל אחד מהם - השניים פוגשים את מיכה במסדרון בית החולים, ואמיר? חוקר אותו במבט, ללא מילים, רואים את זה בעיניים. גם שם, הוא מנסה לגונן עליה וגם שם היא מסרבת לקבל את זה - וכך זה נמשך ונמשך. עמליה לא מבינה, אולי מסרבת להבין - והשאלה שנשאלת היא במי היא תבחר, אמיר או מיכה? בכל אופן, מקווים שאמיר יבין אחת ולתמיד מה הוא באמת שווה.
מספר שתיים שכנראה תעשה הכל כדי להיות מספר אחת
על הנייר -או אם ננסה להיות מתוחכמים, על המסך- ליאת לא נראית כמו אדם שצריך לחשוש ממנו. היא מספר שתיים של מיכה חדאד (עמוס תמם) ב"אופק ישראל", מי שאמורה להיות לצידו ולעזור לו להרים את המפלגה - ולצבור את קולות המצביעים. אלא שמשום מה, היא לא מפספסת הזדמנות לעקוץ את מיכה - להסביר לו שאין אפשרות, ולוא קטנה ככל שתהיה שהוא יוכל להמשיך בתפקידו, כמובן בשל מצבו הרפואי.
זה יכול להתפרש כדאגה, אבל נראה שמתחת לפני השטח מסתתר מניע אחר - אולי העובדה שהיא מספר בשתיים במפלגה, שככל הנראה תעשה הכל, מבלי לבחול באמצעים - כדי להיות מספר אחת. "האם תתמוך בפרישה זמנית של יו"ר 'אופק לישראל' מיכה חדאד, עקב מצבו הרפואי ובמינוי חברת הכנסת ליאת גיל ליו"ר המפלגה?", מקריאה ליאת בפני מיכה הודעה שקיבלה ואומרת, "נראה לך שאני היחידה שמודאגת מהמצב שלך? אני פשוט היחידה שאומרת לך את זה בפנים. כדאי שתתחיל לקחת את המצב שלך ברצינות, ולהבין שיש לזה השלכות על המפלגה".
מיכה שמבין כי ליאת לא מלאה בכוונות טהורות -בלבד- משיב לה בחדות. "על המפלגה או על המקום שלך במפלגה?", אומר ואילו היא מחליטה שלא לעצור ולשים על השולחן את כוונותיה, "מחר אני מבקשת להביא את זה להצבעה". הוא, מנגד, לא מתקפל ומסביר לה שהתוכניות שנקבעו למחר ממשיכות כהרגלן - ובמידה והדבר לא מוצא חן בעיניה, "הדלת פתוחה". זו נקודה אחת שמציגה באופן מובהק את המורכבות ביחסים ביניהם, את העובדה שליאת חולמת להיות מספר אחת - ונראה שהיא לא עומדת לבחול באמצעים. האם או איך זה יקרה? אולי הפרק הערב יעניק לנו את התשובה.
ההורים, הילדה שכבר גדלה - והרצונות שמתנגשים
אלה היא נערה מתבגרת טיפוסית בת 17. היא זקוקה לתשומת לב נוספת מהוריה, בייחוד מאמה הקרייריסטית - שמשקיעה את מרב זמנה, לפחות טרם גילוי המחלה - בקריירה שלה. אלה היא גם תלמידה מצטיינת, מובילה בתחומה, מזכירה לכם מישהי? אבל אלה נכנסת להיריון מחבר שלה, כשהיא בת 17 ונמצאת בנקודה שבה היא צריכה להחליט באיזה שביל היא עומדת לצעוד.
עבור הוריה, שוב ביחוד עבור עמליה, אין בכלל התלבטות - היא חייבת לבצע הפלה, כדי לא לפגוע בעתיד שלה. היא בטוחה שאלה תעשה זאת, אבל אז הילדה הקטנה שכבר לא כזו קטנה מחליטה לעמוד מולה, כשיהלי (החבר) חסר המילים עומד לצידה ולהגיד: "אני צריכה עוד זמן כדי להחליט".
"אני רוצה להגיד לכם משהו - אבל אני צריכה שתבטיחו לי", היא אומרת בטון מהוסס להוריה, "אני מרגישה שאנחנו צריכים עוד זמן". "אלקה, אמא בדיוק חזרה מניתוח, יהלי, לך בבקשה הביתה", אומר אמיר שכמובן שם ועמליה פונה ליהלי, "אתה דיברת עם ההורים שלך? הם גם צריכים להיות חלק מהדיון".
יהלי, בגמגום מובן לנוכח הסיטואציה - אומר שעוד לא דיבר, אבל אלה עומדת על שלה, מייצבת את הטון ודורשת מהוריה להתייחס למה שהיא אמרה. עמליה לא מקבלת, שואלת מה בכלל ההתלבטות - ואלה, שוב חוזרת לטון המהוסס ומבקשת ללא לשון של בקשה עוד זמן. אביה, אמיר מגבה אותה, מבין את התחושות המורכבות אבל אמה מבהירה לה ולכל הנקלעים לסיטואציה (חוץ מעדי, היא ממש שמחה להיות שם) שזה לא מקובל עליה, שאלה תהרוס לעצמה את החיים.
זו סיטואציה מורכבת שיכולה להתרחש בכל בית, בווריאציה כזו או אחרת. שתיהן דומות אחת לשנייה, שתיהן מוצלחות, אבל שתיהן לא מוצאות שפה משותפת. בסופו של דבר, עמליה רוצה שיהיו לבת שלה חיים טובים, אבל לפי ההגדרה שלה, וכאן מתבקש להכניס את המשפט המוכר: "אמא יודעת הכי טוב". למעשה, גם אם היא יודעת הכי טוב, הן לא התיישבו לשיחה, לא אחת אמיתית לפחות - אלא זו הייתה סיטואציה מורכבת, בין עמליה לבתה, בת שעומדת על שלה בחוזקה, מול אם שעומדת על שלה בחוזקה. שתיהן אמרו את כל מה שיש להן להגיד, אבל שכחו דבר אחד - לעצור לרגע להקשיב.