מעלים הילוך: בנקודת הסיום באזרבייג'ן, סהר קורן ואן אברהמי מ"המירוץ למיליון" חלקו חיבוק ארוך וחם. יהודה לוי זיהה את ההתחממות בין השניים והעריך: "נרקם פה סיפור אהבה". בהמשך, בקטע המירוץ באוסטריה, סהר לקח איתו ורד מאחת המשימות והסתובב איתו יום שלם, מחכה לרגע המתאים להעניק אותו לאן.

בנקודת הסיום שאל יהודה על הוורד וסהר סיפר נבוך: "חשבתי שאולי אראה פה איזו מישהי ברחבה. אני תמיד בכוננות ותמיד מוכן. כל היום סחבתי אותו איתי. אמרתי שאולי בהזדמנות במהלך היום אני אתן לאן את הוורד". את ההזדמנות הזאת סהר פספס אולי, אבל הוא ממש לא התכוון לוותר ורגע לפני שהזוגות ממשיכים לדרום קוריאה (פרק חדש הערב, שני, אחרי החדשות, ערוץ 12), סהר לקח את החיזורים צעד אחד קדימה והפתיע את אן עם פרח, עוגיות ופתק אהבה - שאת תוכנו חושפת אן בריאיון לאדיר מור מ-mako.

"סהר נסיך. הוא הביא לי פרח ועוגיות וכתב לי: 'בהצלחה פרינסס'. הוא כל הזמן קורא לי פרינסס", מספרת אן בהתרגשות, "זה יישאר איתי להרבה זמן. איזה חמוד הוא, אין נסיך כזה. עוד כשהיינו במשימת החרא במונגוליה סהר אמר לי: 'הבאתי לך מתנה'. אני חשבתי, אולי הוא יביא לי גללים של פרה?", היא צוחקת. אחותה לי תומכת במערכת היחסים המתפתחת הזאת ומודיעה קבל עם ועדה: "אני מאשרת את סהר".

זה ישפיע על המשחק?
אן: "אנחנו מצטמצמים מאוד, כל הזמן, אבל אני יודעת שבחיים לא אצביע לסהר ויפתח. אני מקווה שהם לא יצביעו לנו".

סיימתן את קטע המירוץ במונגוליה במקום הראשון.
אן: "זה מרגש ומפתיע. זה מטורף, כי כל משימה היא מערבולת. את יכולה ב-11:00 בבוקר להיות במקום הראשון, ב-14:00 להיות במקום החמישי, ב-19:00 במקום אחרון ובחצות להיות שוב פעם ראשונה".
לי: "זה כמו רכבת הרים בלונה פארק, הכל זז ונע. היו רגעים שהרגשתי שאני הולכת להיות מודחת".

מה היה רגע השבירה שלכן?
אן: "במשימת הזיכרון אמרתי לה: בואי נפרוש. אני עייפה, כואב לי הגוף, מיציתי את החוויה. אבל, אם את יודעת לתפוס את זה בזמן ולהרים את האנרגיות עוד פעם, את יכולה להיות בשיא. זה מטורף. יש מיתוס שמי שלוקח את המקום הראשון, מודח בקטע הבא. אני מקווה שהמיתוס לא חל עלינו. אנחנו ננפץ אותו".

איך הגבתן לפרישת מודי ומיקי?
לי: "אנחנו מבואסות. הם קרן אור שהייתה לנו במירוץ. הם כמו משפחה שלנו. עכשיו כשהם לא פה, זה קשה".
אן: "כל היום בכיתי. המקום הראשון לא עניין אותי אפילו כבר. חשבתי, אני במקום הראשון והם יעזבו? כל עזיבה של בן אדם שהתחברת אליו פה היא משמעותית, אפילו שעוד כמה שבועות אראה אותם. זה מרגיש כאילו הפרידו אותנו לנצח, כמו אמא לילד".

איך אתן מתמודדות עם הגעגועים הביתה?
אן: "במירוץ אין לך זמן להרגיש משהו יותר מדי, כי את בחוויה כל כך אינטנסיבית ומטורפת. ובכל זאת, מלא פעמים נשברתי וחשבתי: מעניין מה קורה עם החיים שלי".
לי: "אני מתגעגעת לאמא שלי, לקשר שלי איתה, לדבר איתה. מתגעגעת לחברים שלי, למשפחה שלי, לאנשים שלי, לעבודה שלי. אני רגילה להיות בשגרה, להיות נוכחת. אני לא מאלה שיטוסו עכשיו לדרום אמריקה לשנה וחצי. אין לי את זה. אפילו טיול אחרי צבא לא עשיתי. פתאום לעזוב את כל שגרת החיים שלי, את כל העשייה שלי, את העסק שלנו. זה קשה לי".

אתן בוכות לפעמים?
אן: "אנחנו בוכות מלא. אני לא מפחדת לבכות, אבל גם לא מתה על זה. אני בן אדם שבכללי לא בוכה. זה לא ממקום שאני לא רגישה, זה ממקום שאני לא נשברת. פה, זה נוזל לך. את רבה עם הדמעות, אומרת להן: אתן לא תצאו היום".
לי: "אני בוכה פה הרבה יותר. בחיים לא בכיתי ככה. את נזכרת בעבר שלך, בדברים שמקשרים אותך לפעם. דברים שיושבים לי עד היום ולא עוזבים אותי. משימת הריקוד החזירה אותי לזה שהייתי טום-בוי. הפלו אותי בגלל זה, עשו עליי חרם כמה פעמים. הייתי לבד. חוויתי טראומה שלא רבים חווים אותה".

מה הסיבה שעשו עלייך חרם?
"בעיקר כי הייתי עם הבנים. קבוצת הבנות עשו עליי עליהום. לא רצו לקבל אותי לחבורה כי לא הייתי עושה את אותם הדברים שהן עושות. כשאת ילדה זה מאוד אינטנסיבי, כי כל חייך זה בית הספר. כשהגיעה משימת הריקוד הרגשתי לא קשורה. הבנות תמיד היו רוקדות ובלהקות ביחד בזמן שאני בכדורגל, בכדוריד, בכל סוגי הספורט האחרים. קראו לי 'גבר, אבו-גבר, טום-בוי'. זה היה נוראי. פעם זה היה בושה להיות טום-בוי. היום זה סטייל בעיניי. כשגיליתי על משימת הריקוד ראיתי שחור, אבל אן הייתה שם, לימדה אותי, הנגישה לי את זה בצורה מאוד טובה. לא האמנתי שאהיה כך על במה, באור הזרקורים".