"מכללות לא רצו לקבל אותי כי אני לקוית ראייה"

באוקטובר האחרון שיר ערגי התחילה ללמוד תקשורת ופוליטיקה במכללת הדסה שבירושלים. מדי יום היא יוצאת מביתה שבקריית מלאכי, מתניידת בתחבורה ציבורית הלוך חזור ונעזרת בהרבה כוח רצון, מוטיבציה ומקל נחייה לדרך. "יום אחד אמרתי למישהי שאני ממש ממהרת, ואשמח אם היא תוכל לעזור לי לרוץ לשירותים כי יש לי עוד חמש דקות אוטובוס", היא מתחילה בסיפור שמתאר בדיוק מה מפריע לה בדרך שבה החברה שלנו מסתכלת עליה, "אז אנחנו הולכות לתחנה המרכזית, היא אומרת שתשים עליי שקל לכניסה כי לא היה עליי. אנחנו מגיעות והקרוסלה של השירותים במרכזית נעולה. האישה פונה לאחראית ואני שומעת אותה אומרת 'היא מסכנה, תעזרי לה'. מצאתי את עצמי יוצאת לה על החיים, ואומרת: 'סליחה, מי את חושבת שאת?'. זה מקומם".

על הנקודה הזאת ערגי רוצה להתעכב. "אל תרחמו עלינו, תראו אותנו כשווים. אנשים הרבה פעמים לא מבינים מה זה לקות ראייה. הם חושבים שיש או עיוור או רואה. לפעמים מבורות, כי הם לא גדלו לתוך מציאות של אנשים לקויי ראייה, לא למדו איתם בבית ספר. לאו דווקא עם לקויי ראייה כמו עם אנשים שיש להם באופן כללי מוגבלות. אני יכולה להגיד שלקראת 2020 יש המון אנשים שתומכים, אבל לצערי יש גם המון אנשים שתומכים עד שזה מגיע לבית שלהם".

"עומדת מול קהל ולא שומעת אותו"

את ערגי הכרנו במבחן המסך ל"הכוכב הבא לאירוויזיון 2020", בו ביצעה את השיר "ירושלים של זהב" והצליחה לרגש את השופטים בדגש על סטטיק. למעשה, זאת לא הפעם הראשונה שהיא מגיעה לאודישנים. מאז שהייתה ילדה, ערגי צפתה בתוכניות כמו כוכב נולד, והייתה בטוחה שהיום שלה עוד יגיע. בגיל 16 ניסתה את מזלה במיונים לתוכנית, אבל לא הצליחה להגיע עד לשלב האודישנים. היום, היא מופיעה עם החוש השישי, להקה שאחראי עליה שי בן שושן, מי שמנהל גם את שלוה. כך קרה, שבדיוק שנה אחרי שלהקת שלוה כבשה כל במה אפשרית, וגם הערב (21:15, קשת 12) תעלה מופע התרמות מיוחד בו כל התרומות יועברו לעמותה, ערגי החליטה להגיע שוב למיונים. הפעם היא הצליחה. "באודישן בקושי דיברתי, קפאתי. עמדתי המון פעמים על במה, אבל ככה לא היה לי. בדרך כלל אין לי פילטרים, אבל כשעליתי לבמה, שקלתי כל מילה".

>> כל הביצועים הבולטים של "הכוכב הבא לאירווזיון" מחכים לכם באפל מיוזיק, ספוטיפיי ודיזר

יכול להיות שיש אמת בטענה של גל אוחובסקי?
"אני חושבת שאם הם לא היו שרים יפה, אם הם לא היו כל כך מוכשרים, אם הם לא היו עושים חזרות, אם לא הייתי יודעת באיזה לחץ חברות שלי היו שרויות תחתיו ואם לא הייתי מכירה את הסיפור שלהם, הייתי אומרת שזה גימיק, אבל הן שרות כל כך יפה, והם כל כך מוכשרים, ואני מכירה אותם, ככה שאני יכולה להגיד בוודאות שהם לא גימיק, הם עושים את העבודה שלהם מעולה".

"זה מאוד קשה לקבל עזרה"

22 שנים אחורה. ערגי נולדה עם שני חורים בלב, ובעיה התפתחותית ברגליים. עד גיל שנה הגוף שלה לא הצליח להתפתח, וכבר בגיל 11 חודשים, עברה את ניתוח הלב הראשון. לאט לאט היא החלה ללכת כמו שצריך, והראייה שלה, הוגדרה כלקויה במצב קל. אלא שקל זה עניין יחסי בלבד. "ראיתי יחסית טוב בעין אחת, ובעין השנייה הייתי עיוורת. אני גם לקוית שמיעה, אבל המכשירים נורא עוזרים לי, אז לא מרגישים את זה כל כך. אני שומעת באוזן אחת כמעט כמו בן אדם שומע, ובאוזן השנייה פחות טוב. אבל זה בסדר. מה שכן, אני זוכרת למשל את היום הראשון בכיתה א', הרגשתי זוועה. התחננתי לאמא שלי שתישאר איתי כל היום. היא הלכה באמצע, והרגשתי חסרת אונים. בשנים הראשונות של בית הספר הייתי נורא אלימה, כל מי שרק שאל או אמר משהו על העיניים, או שיצאתי עליו או שהרבצתי לו. עם הזמן התבגרתי, הגעתי לגיל 10 ואמרתי 'חלאס'".

עוברות ארבע שנים שנים וערגי מגיעה לגיל 14. שם הראייה שלה מתחילה להתדרדר. "בגיל 14 וחצי התחלתי לראות צלליות סגולות על העיניים. מן פלאשים כאלה. אני זוכרת שבהתחלה הייתי מחזיקה בקיר והולכת איתו עד הדלת, אחרי כמה זמן היה עובר לי ושוב חוזר. כל כמה שעות, כשהייתי עוברת מאור לחושך או מחושך לאור. אז הלכנו לרופאה והיא אמרה שיש לי קטרקט (מצב בו מופיעה עכירות בעדשת העין המפריעה לראייה. ו.פ). רק אחרי 10 חודשים עשו לי ניתוח, ניסו להשתיל לי עדשה חלופית אבל הניתוח לא הצליח. מאז יש לי משקפיים נורא עבים שעוזרים לי לראות".

איך מתמודדים בגיל כל כך צעיר עם מציאות כזאת?
"הייתי בדיכאון. זה היה מאוד מייאש, עד אז לא הייתי צריכה שיתנו לי יד ויעזרו לי, לא הייתי צריכה מקל. אני זוכרת שלא ידעתי איך לספר לחברות שלי, אז ביקשתי מבת דודה שנייה שלי, שלמדה איתי בכיתה, שתספר להם".

איך הילדים בכיתה קיבלו את זה?
"הם קיבלו את זה בסדר. הבעיה היחידה הייתה אני. אני לא קיבלתי את זה. זה מאוד קשה לקבל עזרה. אני גם לא רציתי ללכת עד אז לתנועת נוער של עיוורים ולקויי ראייה".

>>אל תפספסו את כל מה שקורה בכוכב הבא לאירוויזיון 2020

למה לא בעצם?
"אולי הייתי שחצנית כי ראיתי קצת יותר טוב. אולי כי למדתי בבית ספר לא מיוחד, אז אחד העיוורים היחידים שראיתי היה איתי בגן, והיה לו שיתוק מוחין אז הוא ביקש שיעזרו לו. בגלל זה הייתה לי מן סטיגמה כזאת. אני זוכרת שכשהגעתי לתנועת "נוער יחד" בפעם הראשונה בכיתה י', נורא התפלאתי לראות חבר'ה שרואים פחות טוב ממני ומסתדרים מעולה. הרגשתי כל כך רע".

משם בעצם התחיל תהליך של קבלה עצמית?
"אחרי הירידה בראייה, הבנתי שקיבלתי מתנה. הבנתי שיש אנשים שנמצאים במצבים יותר גרועים. היו לי גם את החברות הנכונות, שאמרו לי שזה בסדר ללכת עם משקפיים כאלה, שאני לא צריכה להרגיש רע. גם הכתיבה נורא עזרה לי. אני כותבת המון. עוד לפני שירדה לי הראייה התחלתי לכתוב יותר, סיפורים, קטעים, שירים – דברים למגירה".

• שיר ערגי