"הרבה פעמים אנשים שואלים אותך 'מה הרגע הכי מאושר בחיים שלך?'. הנטייה הטבעית היא להגיד הלידה של הבת שלי, אבל הבת שלי נולדה אחרי תשעה חודשים של תהליך טוב שהתכוננו אליו. אני ואישתי מסכימים שיש רגע אחד שלא נשכח – כשאמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור להיות ביחד, זה הרגע ששנינו נשברנו בו. רעדו לי הידיים, צרחתי, בכיתי, אחרי שנה שלא התראינו, אחרי שנה של חוסר וודאות מוחלטת על החיים שלנו, שנה שאתה נלחם בבירוקרטיה ובהוצאה לפועל, ואז אתה פתאום מבין את הכוח של האהבה, אתה מבין שכל מלחמה בעולם קטנה עליך, זה היה רגע ששנינו בכינו בטלפון עד אמצע הלילה מאושר".
אביתר נולד לפני 30 שנה בתל אביב, אח בכור לשתי אחיות צעירות ממנו, כשהיה בן 5 עברה המשפחה להתגורר בישוב עלי זהב בשומרון, ליד אריאל. "הייתי ילד טבע מופרע כזה, גונב חמורים ושטויות", הוא צוחק, במן הומור כזה שמלווה כמעט כל משפט לאורך הראיון, לעיתים נדמה שמדובר במנגנון הגנה שפיתח כדי לא להיפגע, לעיתים נדמה שמדובר בנער שלא התבגר, ייתכן שמדובר בשילוב של הכל מהכל. "תמיד הייתי במוזיקה, מאז שהייתי ילד קטן תמיד ניגנתי ושיחקתי, יותר בקטע הומוריסטי. לא תמיד לקחתי את זה למקום רציני, תמיד הייתי עושה חיקויים וצחוקים עם חברים, כולם הכירו אותי, בכל מקום שהלכתי אליו תמיד התבלטתי".
אז למה רק בגיל 30 הגעת לתכנית כשרונות?
"הופעתי בתור גיטריסט בלהקת חתונות, תמיד התעסקתי במוזיקה, להופיע על הבמה של הכוכב הבא זה לא משהו שהוא ממש זר לי או חדש לי", הוא מכריז ומיד מסייג בהתנצלות, "לעמוד בפרונט על הבמה ולשיר זה משהו שתמיד רציתי, אבל נורא פחדתי ממנו, עם כל זה שאני מכור לבמה ולפוקוס".
מאיפה הפחד?
"מעולם לא חשבתי שזה יכול להיות משהו שמעבר לנחמד, תמיד אמרו לי 'אתה חייב לעשות עם זה משהו', אבל אתה קצת מפחד שזה יצא מהגבולות הבטוחים שמפרגנים לך אם זה המשפחה או החברים, אנשים שמכירים את האישיות שלך. פתאום לבוא לתכנית כזאת זה לבוא מאוד חשוף, אתה צריך לכבוש אותם בלי שיכירו אותך".
הפחד שאדיר מדבר עליו לא ניכר בשני הביצועים שהביא עד כה בתכנית, ואפילו להיפך: את האודישן הראשון שלו הוא בחר לבצע בעירום, חלקי אמנם, אבל בכל זאת להתפשט בפריים טיים זה הכי חשוף שיש. לטענתו ככה הוא רגיל אחרי שנים של הופעות במועדונים ובחדרי חזרות אביכים ומחניקים. ומי שתומכת בנטייה להתערטל על הבמה היא אישתו יוני, אהבת חייו ו"היחידה שהצליחה לביית את הרוקר המופרע".
"הכרנו בלהקת חתונות שהייתי מנגן בה, היא הייתה רקדנית ברזילאית והייתה מבוגרת ממני ב-7 שנים. היא בטוח התאהבה בי ממבט ראשון, סתם סתם", הוא צוחק ומנציח את הנטייה הג'וקרית שלו להיות במרכז, להיות תמיד הכוכב, "זה לא היה ממבט ראשון, אני הייתי עם חברה והיא הייתה עם בן זוג. התיידדנו מאוד ומאוד התחברנו. בהתחלה שמרנו על יחסי עבודה מצד אחד, אבל אחרי כל הופעה היינו יושבים ביחד ומדברים עד הבוקר".
ואז?
"היה איזשהו שלב שאני עברתי לגור עם חברה בגרמניה, זה לא כל כך הלך, אחרי חצי שנה חזרתי רווק ורעב, והיא נפרדה מהחבר שלה. פתאום שנינו היינו פנויים ומהר מאוד זה קרה. עשיתי לה המון צרות בהתחלה, היה לה קשה לתפוס אותי, היה לי קשה להתחייב באותה התקופה".
אתה מתאר סיפור אהבה רומנטי מהסרטים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאתה ישראלי שגדל פה והיא לא. איך מסתדרים עם השילוב הזה שגורר מבטים על בסיס יומיומי?
"הרבה שואלים אותי על זה, אני מעולם לא נתקלתי באיזשהו סוג של גזענות כלפינו, לא יודע, אני לא חושב שזה קיים. מבחינת הצבע שלנו אני לא מרגיש את זה קיים".
זה מאוד מעודד
"תראי ברור שזה קיים, אצל אנשים מסוימים, אבל אני לא שם על אף אחד, זה לא מעניין אותי. תראי, אני לא חי באיזה חלום, אני מודע לזה. אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים, אבל אני באופן אישי מעולם לא הרשתי לעצמי להרגיש את זה. אם כבר אז שאלו אותי על זה שהיא לא יהודייה, למרות שזה משהו שאנחנו מאוד רוצים אותו. אנחנו לא אנטי דת, להיפך, אנחנו מקווים בקרוב להתחיל תהליך גיור".
יוני, או בשמה המלא יוניק כריסטינה, נולדה בשנת 1978 בברזיל למשפחה פרוטסטנטית שומרת שבת, שלא אוכלים בה חזיר ובעלת זיקה ואהבה גדולה לעיר הקודש ירושלים. בשנת 1999, כשהיא בת 21, החליטה לבוא לישראל בעקבות האהבה לבן הזוג איתו הייתה כשרק הכירה את אביתר. כמי שגדלה על היהדות כדת שממנה הכל התחיל, הבחירה לעבור תהליך גיור היא עניין מאוד טבעי עבור יוני, ואביתר אף מדגיש שלא במשהו שנכפה עליה: "זה לא שהיא בחרה להתגייר בשביל לרצות את בעלה, לי זה לא חשוב. אני לא בנאדם מסורתי, אבל אני מאוד אוהב את הדת כי יש בה דברים מאוד יפים. אני לפעמים מניח תפילין בבוקר, אני גם אוהב לשמוע הרצאות לפעמים בנושא של דת, לא מנושא של התקרבות או התחזקות, זה פשוט מעניין".
"שנינו בארץ עם מזוודות, אומרים לי אתה נכנס והיא לא"
להתגייר בארץ זה תהליך לא פשוט, בטח כשהוא מצטרף לתהליך התאזרחות בישראל, במהלכו גילו אביתר ויוני שהרומנטיקה לא תמיד מנצחת את הבירוקרטיה: "אני לא היחיד שעובר את זה, זה שלב של כל מי שיש לו בת זוג שהיא לא אזרחית ישראל עובר, והאמת שזה קורה בכל מדינה אחרת בעולם. זה תהליך שהוא לא מסובך, התהליך עצמו הוא העניין בירוקרטי, זה לא הכי נעים, לא הכי כיף בעולם, אבל אם היא בת הזוג שלך אז אין לך ספק שאתה נלחם עליה. לנו היה עניין בתחילת הדרך לא ידענו את החוקים ולא ידענו מה המסמכים שצריך להביא, עשינו את הכל מאוד פזיז ובתמימות כי חשבנו שהאהבה קובעת הכל, שהכל קשור לאהבה. ומסתבר שיש כמה חוקים בדרך".
מה הבנתם?
"שיש עניינים בירוקרטיים, כמו בכל מדינה, זה כולל הצגה של מסמכים והצגת מרכז חיים משותף. יש פה עניין של פגיעה בפרטיות, אתה צריך להוכיח שאתם באמת זוג. לך תוכיח אהבה וזוגיות. אני מבין את זה, יש הרבה שמתחתנים בנישואין פיקטיביים בשביל להשיג מטרות מסוימות, ובגללם זוגות מעורבים שבאמת אוהבים, מתקשים להיות ביחד".
וכשאביתר אומר עניינים בירוקרטיים, הוא לא מגזים, בכלל לא מגזים. לפני כחמש שנים, אחרי שהבינו שמה שיש ביניהם זאת אהבת אמת ("הבנו שהיא היחידה שהצליחה להרגיע את חיית הפרא שבי"), החליטו השניים שהגיע הזמן לעבור שלב: "החלטנו שאנחנו רוצים למסד את הקשר, אמרנו ניסע לחודשיים לברזיל, נכיר את המשפחה שלה ונתחתן. נסענו וזה היה כמו חלום, כל כך נהנינו שנשארנו שם שנה, ואז תכננו לחזור לארץ. הייתה איזו שביתה בדואר בברזיל ובגללה התעכב לנו איזה מסמך שלא הבנו בזמנו איזה צרות הוא יעשה לנו. תעודת הנישואין שלנו הייתה אמורה להגיע לשגרירות ונתקעה בדואר במשך חודשיים, היה לנו העתק של התעודה ובשגרירות אמרו לי שאין בעיה, שאני יכול להגיע לארץ גם ככה".
נשמע הגיוני, אז איך הדברים הסתבכו?
"רק כשנחתנו בארץ הסתבר לנו שבגלל שהיא לא הייתה המון זמן בארץ, היא לא חידשה את האשרה שלה, כי כל שנה היא צריכה לחדש. ולכן היא לא יכולה להיכנס לארץ. תדמייני מה זה, אנחנו שנינו בשדה עם מזוודות ופתאום אומרים לנו שרק אני נכנס. מה זה לא יכולה? זאת אישתי!".
אבל היה לכם העתק של התעודה. לא?
"אמרו לי 'זה צילום, זה לא עבר אישור של נוטריון, של השגרירות. אולי זה מסמך מזוייף?', הם לא יכלו לאשר את זה. היום אני מבין את זה לגמרי, היינו נאיביים, אבל כמדינה אני מבין שרשות ההגירה צריכה לשמור עלינו שלא יהיו בעיות, אחרת אם כל אחד יכנס מתי שהוא רוצה יהיה כאן טרור של אלקעידה".
מה עושים במצב כזה?
"נפרדים לשלום", הוא עונה בקור רוח.
מה זאת אומרת?
"זה מה שזה אומר, נפרדים לשלום. כל מי שאומר 'אני הייתי עושה בלאגן, אני לא הייתי מתפנה', לא מבין מה הוא אומר. ברגע שטיפה התחלתי לצעוק בא אלי שוטר והבנתי שאם אני אעשה בלאגן אני סתם אסבך את העניינים. יש חוק בישראל, גם כשהוא קורה על הבשר שלך אתה צריך לפעול על פיו, אחרת יהיה תוהו ובוהו".
אבל זאת אישתך. ככה נותנים לה פשוט ללכת?
"באותו רגע אתה צריך להסתכל לה בעיניים, אסור לך לגעת בה, כי היא עוברת בדיקה גופנית. במשטרה לא מבינים מי היא, מבחינתם היא חשודה כרגע. זה כאב לי, רציתי לשרוף את העולם באותו רגע. אבל היה לי קול שאמר שים את עצמך בצד השני, אתה לא יכול להיות ילד קטן ולחשוב שהכל מגיע לך. "אז מסתכלים אחד לשני בעיניים, אומרים שלום", הוא מתאר בקורקטיות קרה, אבל בקולו נשמע שהזכרון עדיין בוער בו, "זה היה כמו בטלנובלות שאתה אומר שלום ולא יודע מה יקרה הלאה. לפי החוק המדינה אחראית לשלוח אותה למקום שממנו היא באה, ואנחנו באנו דרך קונקשיין מגרמניה, מה שאומר שהיא צריכה לחזור לגרמניה. לא ידעתי בכלל ששולחים אותה לשם, ברגע האחרון לפני הטיסה היא ביקשה מאחד המאבטחים שרק יגיד לי מה עושים איתה".
בהתחלה אביתר היה בטוח שיוני חוזרת לברזיל, למשפחה שלה, אבל אחרי שהודיעו לו שהיא בגרמניה אביתר נכנס לכוננות: "אנחנו בלי כסף ובלי כלום, ולך תאתר אותה בגרמניה. אמרתי 'אני נוסע גם'. תביני שהכל היה נגדנו - היה ראש השנה והיה חג, והתקשרתי לאיזה חבר עורך דין שעזר לנו, הוא אמר לי 'אין לך מה לנסוע, אתה חייב להישאר פה לסדר את העניינים'".
אחרי יום וחצי של חששות הצליח אביתר לאתר את יוני, היא הייתה מבוהלת ובמטבעות האיורו האחרונים שנותרו בכיסה הצליח למצוא מקום ללון. "היא הייתה כל כך מבוהלת ממה שקרה לה, היא לא פושעת, ופתאום היא עצורה".
ומה קרה אז?
"חשבתי שזה עניין של יום-יומיים עד שנפתור את הבלאגן, אז המשפחה והחברים עשו לנו מגבית ושלחנו לה כסף לגרמניה למלון ולמחייה עד שהדברים יסתדרו. ואז קלטתי שזה לוקח יותר זמן ממה שחשבתי – המון זמן בין פגישה לפגישה פה בארץ, והמסמכים שאתה צריך לארגן תקועים בכלל בבירוקרטיה הקשה של ברזיל, וכל מסמך מפה אתה שולח לשם, מתרגם אותו, מעביר בשגרירות, בקיצור, אחרי שבוע התארגנו על כסף והיא חזרה לברזיל למשפחה שלה".
שנה וחודש לקח עד שהשניים התראו שוב, 13 חודשים ארוכים של מאבק שרק העצימו לשניהם את העובדה שיש על מה להילחם: "כל הזמן הזה היו לי רגעים של שבירה, והיא משם החזיקה אותי, אמרה שהיא גאה בי. זה היה מבחן לאהבה שלנו כמה היא חזקה. הרבה זוגות אחרים היו מוותרים, היו אומרים שזה הגורל שלנו בחיים לא להיות ביחד, אבל אנחנו לא וויתרנו".
"הרגשתי כמו רוקי שניצח בקרב"
ואז אחרי מאבק ממושך שהכריח את אביתר להפוך מרוקר פרוע ללוחם בירוקרטיה, הם הצליחו, רשמו את הניצחון המיוחל: "התקשרו אלי ממספר חסום, אני מרים את הטלפון ושומע בצד השני מישהי מבשרת לי בהתרגשות 'יש לך אישור להביא אותה'. בחיים לא עברה עלי ההרגשה הזאת, לא האמנתי שהיא אומרת לי את זה. הרגשתי כמו רוקי שניצח בקרב".
אני חייבת לשאול אותך - מה ההתעקשות על ישראל, למה לא נסעת אחריה לברזיל?
"יש לי פה משפחה, שמאוד חשובה גם לי וגם ליוני, תכל'ס המשפחה יותר חשובה לה מאשר לי", הוא אומר בהפגנתיות, "אישתי משכה אותי לכאן, יוני מרגישה ישראלית, היא אומרת שכאן זה יותר הבית שלה מאשר ברזיל".
לפני כשנה נולדה לשניים בת בכורה – יעל אנה – שמסמלת עוד רגע מושלם ביחסים שלהם. כשאביתר מדבר עליה הוא נמס, פניו מתעגלות מהתרגשות.
האבהות מחרבת לך את התדמית
"זה משתלב דווקא ממש טוב, אני יכול להיות קשוח עם הילדה, אבל היא עושה ממני סמרטוט", הוא מתגאה, "הרבה פעמים אתה שואל את עצמך 'איך הפכתי לאבא?' כי אני עדיין עושה צרות. אבל כיף לי עם האבהות, ברגע שהילדה הגיעה אז באמת הדברים יותר יצאו החוצה, פעם חשבתי שהחיים נעצרים כשמגיעים ילדים, היום אני מבין שאני פורח בזכותה, שיש לי יותר כוח לעשות, יותר מוזה, הכל גם אודות לפרגון שאני מקבל מאישתי".
קשה להתעלם מהעובדה שהפריחה שאביתר מדבר עליה, קשורה גם בבחירה להשתתף בכוכב הבא. אבל כמי שכבר למד שבחיים אין פתרונות קסם, הוא מוכן היטב לחשיפה הכרוכה בתכנית פריים-טיים: "הופעתי על הבמה לפני התכנית ואני אופיע גם אחריה, צריך להבין שתכנית כזאת נותנת לך פוש, גם מי שלא מנצח בתחרות כזאת מקבל חשיפה אדירה, אבל אם אין לך את הדרייב הטבעי לעשות את הדברים זה לא משנה".
הכוכב הבא - שלב "שופטים מקרוב": ראשון ושלישי ב-21:00