נעם חורב כתב לא מעט שירים וסיפורים על לבבות שבורים. ב-7 באוקטובר נשבר הלב למדינה שלמה, וגם 90 ימים בדיוק לתוך המלחמה, נדמה שייקח עוד זמן רב עד שיתאחה. חורב, פזמונאי, משורר וסופר מהבולטים והאהובים בישראל, מסתובב בארץ גם בימים אלה עם המופע "הסיפורים מאחורי השירים", ערב מחזק ומרגש שבו הוא מדבר על יצירותיו, יצירה ישראלית בכלל ועל תחושת הביחד שמאוד חשובה עכשיו.
השבוע, עם פתיחת שלב הנבחרת ב"הכוכב הבא לאירוויזיון", שוחרר השיר החדש "ומפה נקום" שכתב חורב ביחד עם עידן רייכל שגם הלחין. השיר, אותו מבצעים חברי הנבחרת, מדבר על אותם דברים יפים, פשוטים ומשמחים שאבדו לנו בעקבות המלחמה ושנצטרך לאסוף אותם מחדש כדי לקום שוב כמדינה.
"השיר 'ומפה נקום' נכתב בחודש הראשון של המלחמה", מספר חורב ל-mako, "חוויתי בדידות מאוד גדולה כי חיימקה, בן הזוג שלי, הוקפץ למילואים. פתאום מצאתי את עצמי לבד, מעביר שעות על גבי שעות מול החדשות או בממ"ד, מנסה להשאיר את עצמי עסוק, ובעיקר - דואג לו כל הזמן".
"הפתרון שמצאתי כדי להקל על המצב היה לנסוע הביתה, לעפולה. ההורים שלי גרים שם וגם אחותי וחברי ילדות. היה משהו בנסיעות לצפון ששחרר אצלי את המתח והלחץ. הכל כל כך מוכר ומוגן. הרגשתי ששום דבר לא יכול לקרות לי שם. לא יעזור, בן אדם תמיד בסוף רוצה לחזור הביתה".
בזמן הנסיעה למשפחה בצפון, חורב שם לב שפתאום הוא מסתכל אחרת על הדברים שעד לשבת השחורה היו נראים מובנים מאליהם, שקופים לפעמים. "באחת הנסיעות, בזמן שאני עם מועקה כבדה בבטן ומחנק בגרון, התחלתי להבחין לאט לאט בדברים שגורמים לי להרגיש טיפה-טיפה יותר טוב בתוך הטירוף הזה. החלטתי לכתוב אותם בפתקים בטלפון. הכנתי ממש רשימה של דברים קטנים, יומיומיים, שגרתיים, שמשפרים לי את מצב הרוח".
"נוגן ברדיו שיר שאני אוהב, אז הגברתי. בצומת מגידו, בדרך לעפולה, עמד מוכר פירות עם ארגזים של תאנים וענבים. כשהגעתי לבית של ההורים שלי, קיבל אותי השלט שלהם על הדלת. ואז, עוגת תפוזים פשוטה שאמא שלי מכינה כבר 30 שנה שעמדה על השיש. הזמנה לחתונת שישי צהריים שהייתה תלויה על המקרר. אחר כך נסעתי לאחותי למושב, ושם אחייניות שלי השתוללו על הדשא, ואז אחותי הוציאה לשולחן בחצר מלא פיצוחים ועוגיות. כל דבר כזה שהבחנתי בו, התווסף ישר לרשימה שלי בטלפון. באיזשהו שלב התיישבתי לבד עם הלפטופ בגינה שלה במושב, והרשימה הזאת הפכה לשיר. הבנתי פתאום שאנחנו זקוקים עכשיו לדברים הפשוטים, היפים, השמחים, הבסיסיים. שמהדברים האלה בסוף נבנה מחדש את החיים שלנו. הבנתי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, ולכן חשוב להיאחז בדברים המוכרים".
איך נוצר החיבור עם "הכוכב הבא לאירוויזיון"?
"סימסתי לחיימקה שכתבתי שיר חדש ושאני חושב שרייכל הענק צריך להלחין אותו. החלטנו ביחד שנחכה לזמן המתאים וננסה להעביר לו. איכשהו היקום יישר איתי קו וכמה ימים אחרי, יואב צפיר, הבמאי האגדי של 'הכוכב הבא', התקשר אליי וביקש טקסט כדי שרייכל ילחין והנבחרת תשיר. שלפתי את הטקסט ההוא, שהתחיל להיכתב בנסיעה לעפולה והסתיים בחצר של המושב של אחותי, ושלחתי לו. רייכל קיבל את הטקסט, עשה קסמים כמו שרק הוא יודע, והשיר יצא לאוויר העולם. מאז אנחנו מקבלים כל כך הרבה תגובות יפות ומחזקות, וזה מדהים להבין בכל פעם מחדש כמה כוח יש למילים ולמוזיקה".
בתקופה הזו יותר מתמיד.
"אני חושב שהתפקיד של האומנות הוא גורלי בימים אלה. אנשים מחפשים משהו להיאחז בו, משהו שיחזק אותם, שיהווה איזשהו מגדלור עבורם בימים הקשים האלה. תפקיד האומנות להיות גם המגדלור הזה, האוויר לנשימה הזה, הרגע הזה של המקלט, של המפלט מהמציאות הבלתי אפשרית הזאת שאנחנו חיים בה. עם זאת, אני חושב שלאומנות יש גם תפקיד חשוב בלהוות איזושהי מראה למציאות. להנציח את התקופה. לשקף הלך רוח. להעביר ביקורת. להעלות שאלות קשות. אני פשוט מאמין שכל דבר בזמנו".
כיוצר פורה מאוד, איך המלחמה משפיעה על היצירה שלך?
"זה בדרך כלל מתחלק לשניים - יש יוצרים כאלה שהתקופה הזאת משתקת אותם. שלא מסוגלים ליצור. אולי הם צריכים עוד זמן לעבד ולעכל את האירוע. ויש כאלה שהתקופה הזאת מעוררת אותם. מפעילה אותם. אני שייך לסוג השני. התקופה הזאת הרחיבה באופן קיצוני את מנעד הרגשות, הסיטואציות, הסיפורים האנושיים שסובבים אותנו. יש כל כך הרבה על מה לכתוב. כל כך הרבה נקודות מבט ופרספקטיבות. כל כך הרבה צבעים חדשים שנפתחו במניפה. לכל כיוון שאני לא מסתכל, יש איזה סיפור חדש שמחכה שיספרו אותו".
"אני חווה את התקופה הזו כמו כולם, בעירבוביאדה מוחלטת של רגשות", מספר חורב, "רגע אחד אני אופטימי ורגע אחר אני מרגיש שזה סוף העולם. אני בודד ועם זאת קולט איזו תחושת ביחד כזאת שלא הייתה פה הרבה זמן. אני דואג לחיימקה ומת שהוא יחזור כבר ומצד שני הכי גאה בו בעולם ויודע שהוא עושה משהו חשוב ומשמעותי".
"אני לומד דברים על עצמי. אני בא במגע עם המון דברים שלא העזתי לגעת בהם עד היום. אני מנסה לנתב את כל הסערה הזאת ליצירה. אני מופיע בלי סוף. כותב בלי סוף. מנסה לתת נחמה בעזרת המילים שלי, לאחרים ולעצמי. משתדל להיות עסוק כי אני יודע שברגע שאעצור, אני עלול להתמוטט. בעיקר אני כואב את כאבו של העם שלי. של המשפחות. של החיילים. של החטופים. הלב נשבר. ובתוך כל זה אני ממשיך הלאה, פשוט כי אין ברירה. ייאוש היא לא פריבילגיה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כרגע".
אמש חברי נבחרת "הכוכב הבא לאירוויזיון" שרו בפעם הראשונה בפני קהל, חודש בלבד לפני שאחד או אחת מהם ייבחרו להיות הנציגים שלנו באירוויזיון בשוודיה. בעקבות הנאמבר הקצבי והשמח שביצעה עדן גולן, עלתה לדיון השאלה האם זה נכון בכלל לשלוח לאירוויזיון השנה שיר פופ קצבי ולהרים שואו ענק, כפי שעשתה נועה קירל עם "יוניקורן", או שבגלל המלחמה בארץ והביקורת עלינו בעולם, צריכים דווקא בלדה מרגשת בעברית.
"השנה באירוויזיון יש לנו הזדמנות לספר את הסיפור שלנו", אומר חורב, "לדבר על הצד שלנו, לפקוח להרבה אנשים את העיניים. לא לחשוב בכלל על ניצחון או על דוז-פואה אלא על מטרה נעלה, הרבה יותר גדולה וחשובה. מטרה גורלית. יש לנו הזדמנות להציג את ישראל, לא כאנשי הסברה או כפוליטיקאים שעומדים מול מצלמה ומנסים לשכנע או לתת עובדות, אלא לדבר לרגש וללב של האנשים. לפעמים שיר של שלוש דקות יכול לעשות מה שמסע הסברה שלם לא יכול".
חורב כתב את השיר "מילים" שביצע הראל סקעת באירוויזיון, אחד השירים היפים והמרגשים שישראל שלחה לתחרות שזכה להערכה רבה ולפרסים. "ב-2010 טסתי עם הראל סקעת לנורבגיה עם השיר 'מילים' שהלחין תומר הדדי. הייתה חוויה בלתי נשכחת. לכתוב עוד שיר לאירוויזיון זה לא משהו שבוער בי, אבל גם לא משהו שמעורר בי התנגדות. זה בעיקר קשור לשיר. אם אני ארגיש שיש לי מה להציע ושיש לי משהו חשוב להגיד, אנסה".