זה היה בעיני רבים הביצוע הטוב ביותר שלו עד היום ב"הכוכב הבא לאירוויזיון": יונתן ביטון התיישב ליד הפסנתר, שהפך לשולחן - ומסביבו חברי הלהקה האהובה. הם ביצעו את "זן נדיר" שביצעה במקור קורין אלאל, כולל בית חדש שביטון כתב בעצמו ומדבר על התקופה הקשה והמורכבת שאיתה ישראל מתמודדת מאז פרוץ המלחמה.
תן להסתובב בעולם
בלי שישנאו אותנו שם כולם
ולראות ימים יפים
שלא נשפך שום דם
תן לצדק לנצח, לא חמאס, איראן
תן לישון בלילה בלי האזעקות
כל מטוס שעובר, הלב שלי דפיקות
תן לראות ימים יפים יותר בלי חדשות
שפירקו את המדינה שלי לחתיכות
לא יכולתי לדמיין אף פעם כזה סיוט
דבר אחד בטוח זה שכשנקום
נצא חזקים יותר מהמבול
מאוחדים מכל עבר, אין להם סיכוי
מאוחדים מכל עבר, אין להם סיכוי
הביצוע הסתיים עם שישה כחולים מפוארים, 92% ומחמאות אדירות מהשופטים. "העיבוד היה מדהים. נתתם אינטרפטציה משגעת לשיר שכבר שמענו וחשבנו שאי אפשר לעשות אותו אחרת", אמר אסף אמדורסקי, "עשיתם את זה כל כך מלא נשמה, כל כך מלא בדמיון וברגש". רן דנקר שיבח: "אני רואה פה להקה מדהימה, איכותית, מפתיעה, סופר יצירתית. כל נאמבר שלכם, מהנאמבר הראשון, זה בום, מקורי לאללה".
איתי לוי הצטרף: "כשאתה מדויק, זה הדבר הכי יפה שיש. זה אנסמבל פסיכי" וקרן פלס חתמה: "אתה גבר חתיך ברמות, מלח הארץ, הישראלי היפה והחבר'ה שיושבים בלילה על הדשא. אתה מנגן פסנתר מדהים. לא חשוב איפה אתם מניחים את השולחן, בא לי להצטרף ולאכול איתכם. רואה אתכם מייצגים אותנו".
רגע לפני שישיר דואט עם דור שמעון הערב (רביעי, אחרי החדשות, ערוץ 12) לשיר של טונה ועומר אדם, כתב ביטון על הדרך שעבר עד שהפך למוזיקאי המוכשר שהוא היום. "כילד, שנאתי את הפסנתר. למדתי מוזיקה קלאסית מגיל שש. כשכולם שיחקו בחוץ, הייתי צריך לשבת להתאמן ורק אז להתפנות לדברים שילד כן רוצה לעשות. בהתחלה רבע שעה, אחר כך חצי שעה, אחר כך שעתיים. הייתי ילד היפראקטיבי עם הפרעות קשב וקצרים במוח, שאסור לו לקום מהכיסא עד שלא סיים להתאמן. מעקצץ לי כרגע בטוסיק רק מלחשוב על זה".
"יש לי הרבה זיכרונות קשים מהפסנתר. הייתי בוכה עליו שעות, נאבק בריכוז שאין לי. חווה כישלונות, תחושות של חוסר ערך, מקבל התקף חרדה מלא על הבמה בגיל 10 מול קהל של אלף איש. ואז יש את כל הרגעים הקטנים האלו כילד כשהיה לי משהו לתת שלאף אחד אחר סביבי לא היה ואת כל הניסיון במות שעליתי עליהן מגיל כלום. את כל השיעורים ששוחררתי מהם כדי לעשות סאונד או לנגן באיזה טקס. ואז היה את התיכון והמגמה שהתקבלתי אליה רק בזכות הכלי הזה שהיה לי בידיים ובכלל לא אהבתי. ואז, מתוך הכלי הזה שלא אהבתי הייתה לי התאהבות פתאומית במוזיקה. גיליתי שאפשר לנגן על פסנתר אביתר בנאי ואפילו סאבלימינל, לא רק שופן".
"ואז היה את כל החברים שרכשתי כאאוטסיידר מוחלט, רק על בסיס השפה המוזיקלית המשותפת. ואז את כל העובדה שאני מתפרנס מגיל 17 כקלידן על במות בזמן שחברים שלי עובדים בגני אירועים. יש את כל מה שאני עושה מאז בתשוקה מלאה מהבוקר עד הלילה, הסיבה שאני קם מהמיטה: את היצירה. אני מודה שגם היום בגילי המופלג, הפסנתר ואני עוד לא בשלום מלא, יותר כמו הסכם שלום כזה. ואני עדיין תוהה - אם הייתה לי בחירה לחסוך לילד הזה את עשרות אלפי השעות של הסבל, מי בכלל הייתי היום?".