קרוון לבן גדול ניצב כבר משעות הבוקר בחנייה של אולפני הטלוויזיה "ברודקאסט" בחולון. לא מדובר בבית על גלגלים, מהסוג שמשפחות שוכרות כדי לטייל באירופה, אלא בחלל נודד הכולל מטבח, סלון וחדר מנוחה – מהסוג שרואים בדרך כלל באתרי צילום של סרטים הוליוודיים.
בתוך האולפנים כבר עמלים על צילומי הפרומו לתוכנית "הכוכב הבא", ועל הקירות מודבקים לוחות הזמנים המציינים את שעות ההגעה של הטאלנטים: ריטה, אייל גולן, צביקה הדר ורני רהב. מי מבין הכוכבים העמיד את הלוקסוס הזה לרשות עצמו? דווקא האחרון ברשימה, שאמנם מופיע לא מעט על מסך הטלוויזיה, אבל רק עכשיו מתחיל להתרגל לסטטוס טאלנט – היחצן הלאומי, רני רהב.
שנייה לפני שאתם פותחים את הג'ורה, זה המקום לציין שרהב מממן את הלאקשרי הזה בעצמו, ושבפנים לא מסתתרות דוגמניות עירומות או ערימות של קוקאין אלא חלל פרטי שממנו רהב יכול להמשיך לנהל את העולם בשקט.
הקרוון הזה, מתברר, היה התנאי של רהב להשתתפותו בתוכנית. בכל זאת, יש לו גם אימפריה של יחסי ציבור לתחזק, ואי אפשר לעשות את זה כשנמצאים שעות ארוכות על סט צילומים לתוכנית טלוויזיה. רהב, אלוף התמרונים, מצא פתרון נוטף קלאס, כהרגלו. "ביקשתי שהצילומים יתקיימו רק בשעות הערב", הוא מסביר, "כך שזה לא מפריע לשעות העבודה, והלקוחות לא ישימו לב כי אני מנהל את כל השיחות הדיסקרטיות בקרוון, כך שגם אף עיתונאי לא ירגיש שלא עניתי לו כי הטלפון לא היה לידי. בהפקה הסכימו בנדיבות לכל מה שביקשתי, אז אמרתי לעצמי: 'עד כאן. מרגע זה אתה זורם ועושה מה שאומרים לך".
"אני רע רק כשאין ברירה"
אם נדמה היה לכם שמדובר בליהוק תמוה, אל דאגה, אתם לא לבד. גם רהב עצמו עדיין מחכה שמישהו יצא מבין השיחים וישמיע לו את הנעימה של "פספוסים". "כשבאו אליי עם ההצעה הזאת חשבתי שעובדים עליי", הוא מודה, "בשיא הרצינות. חיפשתי את יגאל שילון עם המצלמה הנסתרת, כי הייתי בטוח שהילה, אשתי, מכינה פרק מיוחד של פספוסים לכבוד יום ההולדת ה-50 שלי, וזרמתי. אבל כשהגעתי לפיילוט וגיליתי שזה אולפן הקלטות מפואר, הבנתי שהם באמת נורא רציניים ואמרתי לעצמי: 'יש אנשים שבגיל 50 מטפסים על האוורסט, אז אני אשפוט ב'כוכב הבא'. רע לא יכול לצאת מזה, ויכול להיות שגם מאוד אהנה'".
"יש המון זמרים וזמרות מוכשרים, אבל ללא איש ה-PR, ואשת הסטיילינג ומעצב השיער המצוין, הוא לא יכול להצליח. להבדיל, זה כמו שראש ממשלה לא יכול להצליח בתפקידו אם לא יהיו לידו 20 אנשים מדהימים: יועץ אסטרטגי הכי טוב, מנהל לשכה הכי טוב, מזכירה הכי טובה. אפילו שושנה דמארי, שהייתה חברה שלי 30 שנה ולכאורה גדלה והתפתחה בדור ללא יחצנים, אספה סביבה עם השנים הרבה אנשים שעזרו לה בדרכה המקצועית, כי היה לה חשוב להטביע חותם ולא להישאר מאחור. אני בטוח, אגב, שאם היא הייתה חיה היום, היינו חברים מאוד טובים עד היום. אני גם בטוח שהיה לה אינסטגרם".
אז מה תביא לתוכנית?
"אני חושב ש-30 שנה בתחום יחסי הציבור נותנים לך כלים לחוש למי יש את זה ולמי אין. אני ממש לא מתיימר להיות אדם שמבין במוזיקה. בשביל זה יש את הזמר הלאומי, את הזמרת הלאומית ואת השופט הלאומי".
אתה חושב שכשיגיע הכישרון האמיתי, תוכל לזהות אותו?
"אני חושב שכן. אתה מרגיש את זה בפנים. זה כמו שאני טועם שוקולד חדש, או בירה, או משקה קל – ויודע שזה יהיה שוס. או לא. או להבדיל, כשאני מסתכל על עטיפה מסוימת של מוצר ויודע שזה לא יעבור לציבור, או רואה סרט פרסומת ואומר: 'רק רגע, לפני שאתם מעלים אותו לשידור, קחו בחשבון שיהיה פה עליהום ציבורי, וזה לא שווה לנו'. אותו דבר קורה עם זמר. אני טוען שלהיות איש תקשורת של ראש הממשלה, של מוצרי טואלטיקה, או של זמר חדש, זה בסופו של דבר אותו מקצוע – רק בשינוי אסטרטגיה וטקטיקה. ואני מאוד מקווה שאני אוכל להעביר את המסר הזה גם בשולחן השופטים".
איזה שופט תהיה?
"המון אנשים בטוחים שאני אהיה השופט הרע, אבל הם טועים. אני לא יכול להיות רע. אני רע רק כשאין ברירה, וכשאני רע – אז אני לא מקנא במי שעומד מולי, שבאמת כדאי לו להכנס למקלט, וייקח לו הרבה שנים עד שהוא ייצא. אבל עד שזה קורה זה הרבה מאוד זמן. אני קודם כל אמיתי. אני תמיד כנה ואומר את מה שיש לי להגיד, ללא מורא ופחד. לפעמים זה לא נעים, אבל אני לא מתכוון לפגוע באף אחד".
מה יקרה כשיעמוד מולך מתמודד מוכשר אבל בוסרי? מה תוכל לעשות בשבילו?
"אני אתן לו את הטיפים שלי, ואקווה שהוא ייעזר בהם כדי לעבור את המבחן. אני חושב שבן אדם שבא לתחרות, אפילו למוקדמות, ולא חשב על הלבוש שלו, למשל, בעצם לא חשב על איך הוא נראה, על איזה מסר הוא מעביר – והוא לא יוכל לעבור הלאה. לכל אדם יש מסר, גם אם הוא בן 17 וגם אם הוא בן 120. פגשנו מועמד שאמר: 'הייתי פושע בשכונת התקווה אבל יצאתי מעולם הפשע ואני היום אזרח גאה במדינת ישראל, ואני רוצה לשיר'. זה חלק מהסיפור שלו, ואני חושב שהציבור מאוד יתרגש לדעת שיש גם אנשים כאלה בעולם. אני אגב מאוד מכיר את העולם הזה. למרות שחושבים שנולדתי בתוך BMW, לקח לי המון שנים להרוויח כסף כדי לקנות BMW. באתי מרחוב הרא"ה ברמת גן, שום דבר לא בא לי בקלות, להפך: נלחמתי ואני נלחם כל יום מחדש".
"קשה מאוד להעליב אותי"
אפשר להגיד הרבה דברים על רהב, אבל דבר אחד בטוח – האיש עובד קשה, והרבה. את איפריית יחסי הציבור שלו מיקם באחד ממגדלי העיר המפוארים, במשרד רחב ידיים, משם הוא מנהל ביד רמה ובשותפות עם אשתו, הילה, את כל השמנה והסלתה של מדינת ישראל. בין הלקוחות: הון ושלטון, אבל גם עסקים קטנים בתחילת הדרך. ביקור במשרדו, לא רבים יודעים, שקול לביקור במוזיאון: על קירות המשרד תלויות יצירות אומנות יקרות ערך של ניר הוד ואמנים ישראלים אחרים, והמקררים המשרדיים עמוסים במוצרי מזון חדשים שעוד לא הגיעו בכלל למדפים.
כשהוא לא בפגישה או באירוע, רהב יושב במשרדו האישי מול 12 מסכי מחשב וטלוויזיה המקרינים בו זמנית את כל אתרי האינטרנט וערוצי הברודקסט – כך שדבר אינו חומק מעינו. "אני קם כל בוקר בחמש וחצי, עובר על כל העיתונים ועונה לטלפונים וסמסים שהגיעו במהלך הלילה", הוא מפרט את סדר יומו העמוס, "למשרד אני מגיע לרוב בשעה שמונה ונכנס היישר לרצף של ישיבות, ואז למסיבות עיתונאים ולישיבות נוספות. לקראת תשע בערב אני יוצא מהמשרד לאירועים שונים – לחתונה, השקה, או לניחום אבלים, והיום שלי נגמר תמיד באחת בלילה".
את נטייתו להצטיין מינף רהב מיד עם שחרורו מהצבא, שם שירת כמש"ק חינוך. בזמן שבני גילו בחרו במקצועות פופולאריים, רהב הימר על תחום שהיה אז בחיתוליו – דוברות ויחסי ציבור. הוא מונה לדובר מלון "דן פנורמה" בתל אביב, ותוך שבעה חודשים בלבד הפך לדובר של כל הרשת. מכאן חלף זמן קצר עד שהקים את העסק שלו, "רהב תקשורת", והפך למעצמה בפני עצמה.
נדיר למצוא איש יחסי ציבור, תפקיד שלרוב אמור להשאיר אותך מאחורי הקלעים, שמוכר כל כך לציבור הישראלי. אולי בגלל זה רהב לא מודאג מכניסתו לפריים טיים הישראלי. כמי שמכיר כל איש תקשורת במדינה, הותקף לא פעם בעיתונות ואף זכה לחיקוי היסטרי בארץ נהדרת, הוא משוכנע שהמעמד החדש לא ישנה מאומה בחייו. "כבר לפני 25 שנה הלכתי ברחוב ואנשים אמרו לי שלום ולחצו לי ידיים", הוא אומר בבטחון מלא, "בשנים האחרונות זה כבר בקשות להצטלם לפייסבוק או לאינסטגרם. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הוזמנתי לכל תוכניות הטלוויזיה האפשריות, כולל המעגל של דן שילון, שם הייתי פעמיים. אני לא חושב שיש תכנית רדיו או טלוויזיה שלא הופעתי בהן. יש לי כלל כזה שלאן שמזמינים אותי אני בא, כי אני חושב שזאת זכות להיות מוזמן ולא אוהב לסרב. נשארתי אותו הדבר בדיוק. כלום לא השתנה ולא ישתנה".
הפקפוק ביכולת שלך להיות שופט לא העליב אותך?
"קשה מאוד להעליב אותי. יש לי עור שקשה מאוד לחדור דרכו. מה שכן מרגיז אותי, זה כשאנשים כותבים דברים שאין להם קשר למציאות. אנשים ממהרים לכתוב ואז אתה מסביר להם שזה לא נכון, ורק אז הם אומרים: 'אה, לא ידענו'. זה מטריף לי את השכל, הקלות הבלתי נסבלת הזאת שאיתה נכנסים לפייסבוק וכותבים מה שבא, בלי שום ביקורת עצמית".
עכשיו, כשאתה טאלנט, גילית משהו חדש על תעשיית הטלוויזיה שלא ידעת?
"תמיד אנחנו מלווים את הלקוחות שלנו לכל תוכנית, ואנחנו לכאורה יודעים איך זה עובד, אבל אי אפשר להבין עד שרואים את כל זה מקרוב. רק אז קולטים שמה שהצופה רואה בבית – מאות אנשים עובדים עליו בפרך ימים ולילות לפני כן. זה משהו שהציבור לא כל כך ער לו. ספרתי כבר 300 אנשים שעובדים רק כדי שהתכנית הזאת תצליח".
"כשאני נוהג אני שר בקולי קולות"
לא מפתיע לגלות שרהב ניגש לתפקיד השופט בשיא הרצינות, כולל שיעורי בית. במסגרת המשימות האזין בשבועות האחרונים לשעות רבות של מוזיקה ישראלית כדי לא להיתפס חלילה כשהוא לא מכיר שיר מסויים. "אני חולה על מוזיקה", הוא מודיע, "והרבה אנשים מופתעים לגלות שאני מאוד אוהב מוזיקה מזרחית, ובמקביל גם את נעמי שמר, אילנית, יהורם גאון ושלמה ארצי. אני חושב שמוזיקה מזרחית מעניקה שמחה אמיתית לנפש, ומצד שני גם נעמי שמר משמחת לי את הלב, ונורית הירש. כשאני שומע את אילנית, אני יכול להיות ממטרה תוך דקה. בעיניי, היא מביעה את כל מה שטוב כאן".
איך התרשמת עד עכשיו מחבריך לצוות השיפוט?
"ריטה ואני מכירים המון שנים. הילה ואני מלווים אותה בהרבה מאוד דרכים ותחנות בחייה, והיא שופטת מופלאה בדיוק כמו שהיא זמרת מופלאה. אייל הוא מבחינתי לא רק הזמר הלאומי של ישראל, הוא גם סמל להגשמת חלום של כל אזרח בארץ, כי הוא עשה את הכל בעשר אצבעות. אחד הרגעים המרגשים שהיו לי איתו היה להגיע להופעה בבריכת הסולטן בירושלים ולראות 7,000 איש עומדים על הרגליים במשך שעתיים וחצי ושרים את כל השירים בעל פה. עכשיו, אלה שירים שחלקם חדשים, יצאו רק לפני שבועיים, ואני אומר לעצמי: "וואלה? הכל בעל פה?", ואז הבנתי שהוא באמת הזמר הלאומי כי לאצטדיונים האלה מגיעים כל עם ישראל – אשכנזים, ספרדים, טורקים ומי לא. צביקה הוא כזה מאצ'ו לב זהב. הוא גרם לנו להרגיש שזאת שליחות להיות שופט, ושזה נהדר גם להעיר הערה שהיא לא כל כך פופולארית לגבי הנבחן. הוא ערבוב של שופט, אחות רחמנייה ואיש טוב לב".
אתה שר לפעמים?
"כן. כשאני נוהג לבד אני שר בקולי קולות, וזה ממש נהדר שאף אחד לא שומע את זה. זה פשוט אסון לאומי, אבל אני שר. במיוחד שירים של נעמי שמר, שירים של אייל ועוד שיר אחד – של להקת 'אור כשדים', ששמו 'אלימור מותק'. זה שיר שאני שם ושר בקולי קולות".
איך תתמודד עם הרוע שיש בתכניות ריאלטי?
"אני לא מת על זה ולא חי עם זה בשלום, כי אני חושב שאפשר לעשות את הכל בטוב. אני לא אומר שאני לא מרים את הקול פעם ביום, ואני לא אומר שאני מאמא תרזה. רחוק מזה. אני אדם שדורש הרבה מאוד מכל האנשים סביבי, אבל כל האנשים שעובדים איתי דורשים גם ממני. אז אני לא מצפה לשוקולד מנטה מסטיק, זה לא שם, אבל אני חושב שאפשר לעשות את הדברים אחרת, בהקפדה".
מה יקרה כשיגיע בן אדם שאין לו את זה ותצטרך לקטול לו את החלום?
"לקטול חלום זה דבר מאוד לא פשוט. כבר כמה פעמים העירו לי מהצוות ומההפקה שאני יותר מדי רחום, ושבעיני כולם טובים. אז אני מתנצל, אבל מי שמכיר אותי יודע שבעיניי 99 אחוז מהישראלים הם טובים ואני אוהב אותם".
באמת? עד כדי כך?
"באמת. הישראלי הוא טוב מיסודו, אבל ביומיום הלחץ, הבלגן, הקושי של הקיום והקושי של החיים גורמים לנו להיות רעים, ואת זה אני מבקש יום אחד לשנות. אני משוכנע שבסוף זה יקרה, כי אין ישראלי רע. לא יכול להיות ישראלי רע".