במציאות מוסיקלית לא פשוטה כמו זו הקיימת בארץ שבה אנחנו חיים, אין מה לעשות חוץ מפשוט לעשות. זה אומר שכל אמצעי כשיר כדי להגיע למטרה, שגם ככה לא ממש ברור איך אפשר להגיע אליה, כי בשנת 2012 זמרים לא צומחים ביום אחד.
מצד אחד זרועות התמנון של התקשורת התפתחו - יותר אתרים ברשת, רשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ובלוגים למיניהם, המון תחנות רדיו. אבל מצד שני, יש פחות תוכניות אירוח בטלוויזיה - כלי שהיה לפני עשור המקפצה הכי גדולה לחשיפה. כשהופעת בזמנו ביצפאן, דודו טופז, דן שילון או יאיר לפיד קיבלת שיא מטורף של חשיפה שכיום לא ניתן להשיג אלא אם כן אתה הולך לתחרות שמשודרת בפריים טיים.
אפילו נינט עדיין מחפשת. אז מה איתכם?
האמת היא שכל אמן חיב לעשות את הדרך הארוכה והלא פשוטה: להתאכזב, לכבוש, לצמוח, להילחם. הפסגה אף פעם לא מובטחת וזה גם לא הגיוני להישאר שם לנצח. אפילו נינט, שהיא בעיניי המלכה האם ופצצת כישרון מהלכת, עדיין מתחבטת, מתלבטת, משקיעה מכספה, מאבדת קהל ובעיקר עדיין מחפשת. אין נכון או לא נכון, אין צודק יותר או צודק פחות. יש רק דרך, וכל אחד בוחר איך לעשות אותה.
_c.jpg "נינט, דה ווקינגמן (צילום: ראובן שניידר )")
אני הלכתי לכוכב נולד בידיעה שזו תוכנית בידור נטו וכל הזמן הזכרתי לעצמי שזה רק שלב בדרך אבל לא הדבר האמיתי. תמיד ידעתי שהדרך האמיתית היא לקום כל בוקר ולעבוד בדבר הזה שנקרא להיות זמר. עם זאת, אני לא מצטערת לרגע על כך שעשיתי את זה. קודם כל, הכרתי את בעלי - שזה לחלוטין הפרס הכי מדהים שאפשר לחלום עליו. דבר שני, רמת החשיפה הייתה מטורפת וזה נתן לי אפשרות לפנות לכותבים ומלחינים שכבר ידעו מי אני ורצו לעבוד איתי.
יחד עם זאת, אני מבינה אנשים שבוחרים לא לגשת לתוכניות כאלה. מיטב מחבריי המוכשרים מודים שהם לא יוכלו לעמוד בלחץ ובחשיפה המטורפת וזה מקובל ומובן. העניין הוא שכולם בכל מקרה יצטרכו לעשות את הדרך, והדרך היא ארוכה ולא נגמרת. ומי שאין לו כח נפשי לעמוד במסע הזה אז שלא יתבכיין על המצב, על תכניות הריאליטי או על הרדידות. שפשוט יצא מהמשחק.
כי בכל דור יש את הפלוסים והמינוסים וצריך להתמודד ולעשות. פשוט לעשות. כל אחד בדרכו שלו, וכל דרך מקובלת. מי ישרוד? מי שחזק, נחוש, ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה.
כוכב נולד, עונת העשור, בקרוב