במשך כמעט שישה עשורים, שלמה ארצי ביסס את עצמו כאחד מהזמרים והיוצרים הבולטים בתרבות הישראלית. מי שחתום על שלל יצירות שהפכו לנכסי צאן ברזל נוהג לשתף על חייו האישיים דרך השירים וממעט להתראיין - עד שהגיע הערב (שישי) ל"ריאיון מיוחד". בשיחה פתוחה וכנה, אליה הגיע מלווה כהרגלו בגיטריסט אבי סינגולדה, שיתף ארצי בסיפורים מהעבר ובתחושות פנימיות שלא הרבה להציג קודם לכן.
הזמר המצליח התייצב מול קבוצת המראיינים על הספקטרום האוטיסטי שמשתתפים בתוכנית ונתקל בשאלות נוקבות ומפתיעות. החל מהקשר עם בנו ועד החששות מלהפוך ללא רלוונטי - שום נושא לא היה מחוץ לתחום וארצי, שהעיד על עצמו שהוא לא מתראיין בכלל, השיב בפתיחות שלא הכרנו.
מה הוביל אותך להיות זמר?
"לא רציתי להיות זמר, הייתי מוכרח להיות. זה היה הצורך שלי, בגיל אפס כבר היה לי צורך לשיר. היקום בחר אותי".
כמה חדרים יש לך בבית?
"בחיים לא ספרתי. יש לי חדר אחד שהוא חדר עבודה עם מלא ספרים, בכלל בבית יש לי מלא ספרים ברמה פסיכית. לא קורא את כולם, מסתכל עליהם. מביט, שואף ולפעמים אני מעיין. יש חדר לאורחים אם הם מגיעים, אני רואה שם טלוויזיה. יש לי בת זוג, מיכל, איתה אני ישן בחדר השינה".
אתה עשיר?
"במידה מסוימת, כן".
האם אתה מתגעגע להורים שלך?
"אני מאוד מתגעגע אליהם, על השולחן שלי יש תמונות שלהם. אבל אני לא צריך לראות תמונות, הם חלק ממני".
במה אתה הכי מתבייש?
"בהרבה דברים, קצת בכרס שלי".
הבן שלך כתב את השיר "אני אפס". איך הרגשת? התבאסת שהוא כתב על עצמו שהוא אפס?
"לא התבאסתי. הוא לא התכוון להגיד שהוא אפס, אלא שכל אחד מאיתנו לפעמים יכול להרגיש ככה".
אתה מרגיש שהבן שלך תקוע בצילך?
"אני מקווה שלא ואני חושב שהוא לא, כל בן בשלב מסוים תקוע בצל של אבא שלו. השלב החשוב ביותר זה למרוד במובן מסוים, להזיז את הצל של ההורים שלך ממך ולהפוך את עצמך למי שאתה".
מי הייתה האישה הכי שווה שאי פעם נישקת?
"אני בעיקר זוכר את הנשיקה הראשונה. היא הייתה החברה שלי בגיל 16, אז היא שאלה אותי: 'למה אתה לא מנשק אותי?' ואמרתי שיש לי נזלת".
למי היית יותר קרוב, לאבא או לאמא?
"תלוי בזמנים. גדלתי ארבע שנים בקיבוץ בבית ילדים, אני לא יודע איך הייתה הקרבה שם בין ההורים לילדים. ההורים שלי עבדו קשה כדי להציל את עצמם מאיפה שהם באו. הייתה לי אחות שכבר נפטרה, ההרגשה הייתה שהיא הייתה יותר קרובה לאבא שלי ואני הייתי יותר קרוב לאמא שלי. היה לנו קשר מורכב, לא חד ערכי".
על מה קיטרת היום בדרך לריאיון או לפני הופעות?
"היום לא קיטרתי בכלל. לפעמים, דרך הקיטור, אני מגיע לשפיץ שלי כשאני שר. אם הייתי מגיע מבסוט על עצמי, לא הייתי עושה הופעה טובה. צריך לבוא ממקום שמחפש את עצמו".
אתה עץ, נטעת בישראל את המוזיקה שלך.
"כמו בסיפור 'העץ הנדיב'. אנחנו לא מזקנים, הילד נשאר בפנים. רק החיצוני שלי נראה מבוגר, אם לא היה בי ילד לא הייתי שר".
על מה אתה הכי מתחרט?
"אני לא חושב שאני מתחרט, אין לי זמן להתחרט. מה הטעם שאני אתחרט עכשיו על משהו שלא עשיתי? לא כל מה שרציתי לעשות הצלחתי. אגלה לך סוד, פעם עשיתי תקליט שנקרא 'כרטיס ללונה פארק'. באותה תקופה מכרתי המוני תקליטים ברמה של מאות אלפים והתקליט הזה עצר את הכל ומכר 17 אלף עותקים. חשבתי שנכשלתי, אבל העצירה הזאת הייתה חשובה. התקליט שעשיתי אחריו היה 'ירח'. כדי להגיע אליו הייתי לרדת למטה ב'לונה פארק' ולעלות ל'ירח'".
איך הגעת לרמה של קיסריה?
"זה היה בשנת 1986, מישהו אמר לי: 'בוא נראה את האמפי בקיסריה, אולי אפשר לעשות שם הופעות'. נסעתי לשם וחשבתי מי יבוא למקום הזה, אז הופיעו בעיקר בתל אביב. ניסינו פעם אחת ואני לא בטוח שמילאנו את קיסריה אבל היה שם משהו חזק. מאז עשיתי 300 הופעות בקיסריה".
בעבר היית סמל של סקס, איך ההרגשה לאבד את זה?
"כמו האימוג'י".
בגלל מי שאתה, אתה מרגיש שיש לך אחריות יותר גדולה על ההתבטאות או העשייה שלך?
"כן".
שבעה באוקטובר השפיע על זה?
"זה כזה אסון גדול. אין מישהו בארץ שזה לא השפיע עליו, כל אחד לקח את זה למקום אחר. ליוויתי המון משפחות בהלוויות, שבעות ואזכרות. מצאתי כמה המוזיקה מנחמת וחשובה ברגעים כאלה. כמו בשיר, ניגבתי את הדמעות".
מי יותר מפורסם, אתה או עומר אדם?
"בטח עומר אדם, אין לי מושג. שיחקתי איתו פעם פינג-פונג והוא ניצח אותי".
איזה שיר היית רוצה שילווה אותך לגן עדן?
"לא חשבתי על זה, לא אכפת לי".
אם ארכיאולוגים בעתיד יחפרו בבית שלך, איזה חפץ היית רוצה או לא שימצאו?
"אני רוצה שימצאו את הניירות שכתבתי עליהם, הטיוטות חשובות כי בכתיבת שירים יש דרך - אתה לא כותב ישר את כל השיר, יש ערימה גדולה. מה לא הייתי רוצה שימצאו? אותו דבר, כי יש שם הרבה שיט והרבה דברים מטופשים לגמרי".
קרה לך שהלכת במקום ציבורי ולא ניגשו אליך?
"פעם באתי להופעה שלי והשומר לא רצה להכניס אותי. הוא שאל מי אני, אז התביישתי להגיד שאני זה שמופיע והוא ביקש שאחכה בצד עד שיגיע מישהו שיאשר שזה אני".
חשבת על זה שיום אחד לא תהיה רלוונטי או שתצטרך להפסיק לעשות את מה שאתה עושה?
"כן, הרבה פעמים. עניין הרלוונטיות מעסיק אותי מאוד - הזמן עובר, העולם משתנה והשירים משתנים. התחלתי את הקריירה בשנת 1966, אפילו אני המום מזה. הניסיון נותן יתרון אבל גם מקבע וסוגר אותך. כשאתה צעיר אתה כמו סוס שרץ בדשא, עושה את כל הדברים המשוגעים ובא לך לעשות מוזיקה כזאת או אחרת. כשאתה צובר ניסיון, יש קול פנימי שאומר לך מה לא טוב ואיך להיות בסדר. אני מאוד אוהב את המקום שבו שברתי את המוסכמות".
אתה יכול לספר בדיחה?
"שני אנשים הלכו לצוד נמרים ביער. אחד עלה על עץ כשהנמרים הגיעו ולשני הנמרים כיסחו את הצורה. כשהנמרים הלכו, הזה מהעץ ירד למטה ושאל את השני ששכב פצוע: 'כואב לך?', אז הוא ענה: 'רק כשאני צוחק'".
האם אתה אוהב אבוקדו?
"כן, יש לי עץ אבוקדו".
נראה שיש לך הכל, אבל האם יש משהו שאתה עדיין צריך?
"אני הולך להופעות כי יש בי חור של חוסר באהבה שתמיד לא מתמלא, תכף אבכה מזה. אני מה שנקרא 'ילד שואה', ההורים שלי היו בשואה וילדים כמונו לא קיבלו את החיבוק שהם רצו. הלכתי לשיר כי במקום שאני שר אני מקבל חיבוק אולטימטיבי, זה חור שאני צריך למלא אותו".
איזה טעויות עשית עם הילדים שלך?
"איזה לא? כשבן היה בכיתה ו' או ז', הוא רב עם חבר ובכה נורא. אמרתי לו: 'אולי אתה עשית משהו לחבר שלך?' והוא אמר את משפט המשפטים: 'כשאני מרגיש שלא טוב לי, תהיה איתי. אל תתחיל לעשות פרשנות למה שהיה שם - קודם כל תהיה אבא שלי'. זה אחד הרגעים שהכי למדתי מהם על הקשר בין אבא לילד, תהיה קודם כל אמפתי לילד שלך ותאהב אותו".
גדלת בבית של ניצולי שואה ולא קיבלת הרבה אהבה. אולי כי אני אוטיסטית, אני לא מבינה למה צריך כל כך הרבה אהבה.
"כל אחד צריך אהבה במידתיות שלו. אהבה יכולה לעטוף אותך אבל היא יכולה גם להיות 'חיבוק דב'".
מה קורה לך כשאתה לחוץ?
"אני אוכל, הולך למקרר ודופק אלפיים קלוריות בחצי דקה. אוכל מה שיש במקרר".
אחותך שנפטרה הייתה הכל בשבילך?
"כן. היינו שניים, גדלנו באותו חדר עד גיל 18. היא הייתה החברה הכי טובה שהייתה לי. אחותי ואמי נפטרו במהלך שבועיים".
מה גרם לך לבוא הנה ולהיחשף?
"באתי לפה בלי לדעת מה זה, יש לכם שאלות חודרות בטון שאי אפשר להתחמק מהן".
היה לך אתגר יותר גדול מזה?
"לא, זה היה הדבר הכי מאתגר שעברתי בחיים שלי. לא זוכר אנשים ששואלים שאלות שאלו אותי שאלות כמו שאתם שאלתם אותי. מי שואל מה מטריד אותי, מי בא ואומר לי שאני בן 75 והאם אני רלוונטי, אלה שאלות מהממות".
מה היה המאכל האהוב עליך בילדות?
"בגיל שמונה היו שולחים אותי לסבא וסבתא שלי שגרו בקריות. הייתי נוסע לבד באוטובוס, סבא היה מחכה לי בחיפה. הוא היה דתי, חבשתי כיפה כדי לכבד אותו. סבתא הייתה דופקת תפוחי אדמה, קוצצת בצל בפנים, קצת פלפל שחור, מלח וביצה קשה. בפסח היא הייתה שמה את זה בין שתי מצות וקראה לזה 'ציבלה'. כל החברים שלי בשכונה היו ממוצא תימני או מרוקאי, הם אכלו דברים אחרים אבל אנחנו כל כך התערבבנו אחד עם השני ככה שאכלנו ביחד את הדברים האלה. זה היה המאכל הכי אהוב על אחותי זיכרונה לברכה ועליי".
בסיום הריאיון, חלק מהמראיינים שרו לארצי את "יותר מזה אנחנו לא צריכים" והזמר שיתף בהתרגשות את רותם סלע שמלווה את הקבוצה: "שמונה פעמים עמדתי לבכות מהשאלות שלהם, אנשים אומרים לי 'אמא ואבא' ואני נמרח. אני יתום, אין לי משפחה גרעינית ואין לי אחות. זאת תכנית מדהימה - זה שאני מתבייש בכרס שלי, למי אני אומר את זה. לך זה לא נראה חודרני כי את מהדור החודר, אנחנו פחות".
תגובות