דווקא מאז שפרצה המלחמה, וככלי להרגיש שימושיים, החלו דנה ספקטור ורן שריג להקליט יחד פודקאסט שבו הם מראיינים אנשים על מה שקרה להם ב-7 באוקטובר. הם בחרו לקרוא לו בשם שהופך את הבטן: "6:29, הדקה ששינתה אותנו", ובריאיון אמש (שני) ב"ארז ואברי" שיתפו מאיפה נולד הרעיון. "זה רעיון של המציאות. ב-7 באוקטובר הרגשתי לא שימושי בעליל כגבר. שכבנו על הספה, לדנה הייתה כתבה עם הדס קלדרון כמה ימים אחרי, ומשהו התחיל לזוז בגוף כי הייתי חסר שימוש. חזרנו כולנו לבסיס שלנו. דנה רצתה גבר עם מצ'טה, שיודע להלחים ממ"ד", אמר שריג וספקטור חיזקה את דבריו, "היצרים הכי פרמיטיביים שלי יצאו באותו רגע. רציתי גבר שיגן עליי".
הפודקאסט מרתק, בהתחלה זה קצת לא התחבר לפרסונות הציבורית שלכם. מה דחף אתכם לשם?
ספקטור: "העצב היה כל כך נורא שזה התנגש בנו כמו משאית. הגענו למלון לראיין את הדס קלדרון, נכנסו למלון ונחשול של ניצולים פסע לקראתנו. בתוך כל האווירה של מלון הבוטיק ומוזיקת הקריביים העליזה שמתנגנת בלובי, היו אנשים שעברו שואה, וראו עליהם. כשאתה נוגע באנשים שהם כמעט פלאיים כי הם נגעו בנורא מכל, במסך שבין החיים למוות, אתה רוצה רק להקשיב ולקדש אותם".
שריג: "זה היה ב-15 באוקטובר, פשוט שבעה בתנאי חמישה כוכבים. פגשנו את ניר עוז חפויי ראש, מראות שלא יכולנו להכיל".
מי הכי נגע בכם?
"כל אחד. סיפור טוב זה אנשים רגילים שקורה להם משהו בלתי רגיל. כל הדברים האלה מתגשמים. ב-6 באוקטובר היינו בארוחת ערב משפחתית, ודיברנו על זה שתפרוץ מלחמה ושדנה ואני צריכים לעשות פודקאסט על יחסים. אצלנו בבית יש ספרי שואה שלי ואת ספרי הפנטזיה של דנה, זה כאילו שכל החיים שלנו הכינו אותנו לדבר הזה. ב-7 באוקטובר יש פנטזיה של אור וחושך וסצנות שואה משוגעות. מעטות ההזדמנויות שאתה יכול לספר סיפור בזמן שהוא קורה".
דנה, בחודשיים הראשונים היה לי קשה להירדם, שומעים את הסיפורים ולא מאמינים. איך זה אצלכם?
"הייתי מאוד יהירה, חשבתי שאני מסוגלת לעכל זוועות, וזה נכון. אני מסוגלת לראות את הדברים הכי גרועים, לכאורה ללא פגע. פתאום נפלתי, ועד עכשיו אני מתקשה לחזור להקליט בגלל זה. ראיתי את סרטוני הזוועה, וסיפורים של אנשים מדהימים שדיברנו איתם. דיברנו עם גבר שהלך באמצע הלילה לפנות גופות כדי שהחיות לא יאכלו אותן או אמא חד-הורית שלקחו לה פעמיים את הילדים: פעם אחת הגרוש ופעם אחת לעזה. דיברנו עם אמא שהייתה עם ילדה קטנה על הקו במשך שלוש שעות, שנמצאת בממ"ד מול גופה של אבא שלה".
אתם רואים בזה שליחות של תיעוד?
שריג: "אנשים צריכים סיפור לעצמם. דנה דיברה על הסרטונים, והרי נשרטנו בהתחלה כשראינו אותם. אי אפשר להסביר את הדבר הזה, את האלימות השרירותית המשוגעת הזו. כולנו בישראל, בטח הגיבורים של 7 באוקטובר, תקועים על הנקודה. אני חושב אנחנו מעניקים את הסיפור. אני זוכר את שי טסה, ילד בן 8 וחצי. כשאתה יושב מול אמא שלו ומרגיש שהוא רוצה לדבר. מה שהוא נתן לקחנו, היו לו עשר דקות של מונולוג".
מה היה המשפט שהלכת לישון איתו בלילה?
"שאלתי אותו מה יהיה כשיהיה גדול. הוא סיפר שהוא רצה להיות כדורסלן כי הוא ואביו, גיל ז"ל, מאוד גבוהים. הוא אמר שכבר לא יהיה כדורסלן, הוא יהיה לוחם. הוא איבד עין והחליט שיהיה לוחם. אנחנו עושים את זה בשביל הילד הקטן הזה, שכשיגדל יבין איך הפך ללוחם".