שתי בחורות צעירות עומדות מעל קברו הטרי של בחור צעיר, חמושות במשקפי שמש ובעצב מזויף. "הוא ממש חמוד, לא חשבתי שהוא כזה", אומרת האחת, "אבל להתחיל עם מישהו שאני זרקתי?" שואלת השנייה.
אכן, שיחה ברומו של עולם שלא בדיוק מתאימה לסיטואציה, אך לצערה של הקומדיה, אותו גבר חמוד שעליו מדובר הוא דווקא לא זה שנקבר זה עתה, אלא מישהו אחר לגמרי. מצד שני, אין אופייני מאותו דו שיח גנרי בכדי לאפיין את הפרק הראשון של "הפוך", אחת הסדרות הכי הזויות ובו זמנית מדהימות שהיו פה.
בתור חובבת אוצרות ארכיוניים נתקלתי בהמון מוזרויות במהלך מסעות החיפוש שלי אחר ביזאר טלוויזיוני איכותי, אך דווקא בצפייה בפרק הבכורה של הסדרה, שיצר שמואל חיימוביץ', עלתה לשידור ב-1996 ושודרה, לא תאמינו, בפריים טיים, מצאתי אוצרות של ממש.
החבורה היקרה שלנו מורכבת מכל הקלישאות הרגילות: צעירים תל אביביים בני 20 פלוס שחווים אהבות, אכזבות ושות', רק שבערך על השנייה הראשונה אנחנו מגלים מהר מאד ששגרתי זה לא הולך להיות. אגב, כבר בפתיח (לצלילי "כבר עכשיו" היפהפה של ירמי קפלן) מצחיק לחזות בקאסט השחקנים בידיעה שכמעט כולם עברו טלטלות או שינויים משמעותיים בחייהם האישיים - אבל זה כבר נושא מעמיק לעבודת דוקטורט.
האווירה הכללית בפרק, שסיפור המסגרת שלו הוא יום הולדתה ה-23 של אתי (אורנה פיטוסי), מאד מתעתעת: חלק מהסצנות כל כך מופרכות, ספק מגוחכות ברוח התקופה בדיעבד, ספק פארודיות לחלוטין, ספק בעלות סאבטקסט שקשה לפענח. מרגיש כל הזמן שהגבול בין ריאליזם – לפנטזיה – לפארודיה הוא כל כך דק וזו מעטפת אמנותית שלא הייתה כמותה בטלוויזיה עד אז.
>> לצפייה בחגיגת יום ההולדת ה-23 הכי מופרכת ומופרעת בטלוויזיה
אז איך אתי בוחרת לחגוג את יום הולדתה? הנה לקט נבחר: היא מתעוררת מטלפון חגיגי מהידיד אבי (מיכאל וייגל), עסקן ממולח עם חלוק של יו הפנר, שמציע לה להשתתף בסרט כחול (שהפקתו היא העלילה הראשית שתוביל את העונה כולה) ובלי קשר לאחרון, גם מתקינה מצלמה בחור בקיר חדרה כדי לצלם ולוג (יומן וידאו) אישי.
בהמשך, אם כל זה לא משונה לכם מספיק, היא חוברת לאחיה, אלי (דני שטג, שנראה פה כמו האבטיפוס של עמוס תמם) לפגישת מחזור של כיתתו ופוגשת שם את חברו הטוב עוד-שם-גנרי-יוסי (יואב הייט), שמנסה לעשות עליה מוב. היא לא מתמסרת כי, ובכן, היא לא רוצה להכיר אנשים ביום ההולדת שלה כי זה לא מסתדר מבחינה אסטרולוגית. מה שתגידי אחותי.
השיא מתרחש כאשר ענת (עינת ויצמן) חברתה הטובה של אתי, משתפת אותה בחצי נונשלנטיות ובלי דמעה אחת שיום קודם, בן הזוג שלה, שייקה, נטרף למוות על ידי תנינים בחמת גדר, בזמן שהיא צופה במתרחש. מכאן והלאה אנחנו עדים לאירוע מתגלגל של המשולש הרומנטי ענת-יוסי-אתי, כשבסצנת הסיום השתיים, כאמור, משוחחות על יוסי מעל קברו הטרי של שייקה, עליו מניחה ענת בובת תנין. ריגשת, אהובה.
עוד מבצבצים בפרק: נירו לוי בתפקיד מיקו החתיך והשרמנטי, או שמא בתפקיד נירו לוי הישן הטוב, ואסנת חכים בתפקיד ליאת, המלצרית החדשה והעדינה בקפה השכונתי, כל כך עדינה שכמעט דרכתי עליה בטעות מבעד למסך הטלוויזיה. בלט בהיעדרו בפרק: יששכר (גילי שושן) שוטף הגופות לשעבר והשותף של אתי ובן הזוג של ענת לעתיד.
כשכתוביות הסיום כבר רצות על המסך, התגובה הלגיטימית לכל זה היא "רגע, מה?", שזה, בגדול, מה שאפשר לומר על "הפוך" גם באופן כללי. הפרק מניח את התשתית להמשך הטירלול שעוד יגיע בשלוש עונות שלעיתים הקשר בין הפרקים בתוכן ובסצנות בכל פרק הוא מקרי בהחלט.
עם זאת, הטירלול הזה, שהוא בעצם מראה של סדרה ששואפת להיות בדיוק כזו, הוא כנראה הרענון שהיה צריך באותה תקופה. בשונה מדרמות ניינטיזיות מקבילות, אין כאן ייצוג מובהק של אווירת זמן ומקום ("פלורנטין"), ייצוגים עדתיים ("בת ים ניו יורק") או התמודדות עם דילמות חברתיות קשוחות ("עשרים פלוס").
יש כאן סך הכל חבורה של צעירים תל אביבים חסרי פחד, חסרי צרות, מנותקים ומרוכזים בעצמם בצורה שלפעמים נראית קצת לא הגיונית. סביר להניח שאם הייתם שואלים אותם איך קוראים לרמטכ"ל או עם איזה מדינה יש לנו הסכם שלום, כנראה שהיו מגמגמים במבוכה. כל רצונם בחיים הוא לעשות שטויות ולקבל תשומת לב, ואם ממש אפשר אז גם סרט פורנו חובבני. ישראל הייתה (ועדיין) מקום קשוח לחיות בו, אז למה להקשות עוד יותר? קל לא היה להם, אבל בכל זאת לא נותר אלא לקנא בהם וקצת להתגעגע.