כדי ללמוד על גודל זוועות אירועי 7 באוקטובר, אפשר להתבונן במספרים: מעל ל-1,100 נרצחים באירועים המדממים בנגב המערבי רק באותו יום שחור, אלפי מחבלים שפלשו לשטח ישראל וטבחו, שחטו ושרפו גברים, נשים וטף והרס רב. אבל, כדי להתחיל להבין באמת את גודל האסון, ראוי לצלול אל הסיפורים האישיים של הקיבוצים ושל המשפחות שעולמן התהפך עליהן ברגע אחד.
בקיבוץ כפר עזה נרצחו 64 תושבים, 19 נחטפו, חמישה מתוכם עדיין מוחזקים ברצועת עזה. 700 חברי הקיבוץ חיים כפליטים ופזורים ברחבי ישראל גם כיום. בסרט "ארבעה בתים וגעגוע" ששודר הערב (שני) בקשת 12, יצא מפקד גלי צה"ל בעבר ותושב הקיבוץ, העיתונאי שמעון אלקבץ, למסע שהיה כמו חיטוט בפצע טרי ופתוח במטרה לגלות איך נראו השעות האחרונות של בתו סתיו בת ה-23, שנרצחה באותו היום עם בן זוגה נאור חסידים.
יחד עם אשתו, ענת, וילדיהם, נדב, גיא ונועה, אלקבץ גלל את מאורעות היום ההוא מנקודת המבט של משפחה שהייתה פזורה בארבעה בתים ברחבי הקיבוץ בזמן שמחבלי החמאס עשו ככל העולה על רוחם, ללא כל התערבות מצד כוחות הביטון או המדינה במשך שעות רבות. המסע מלא בכעס גדול, אשמה שלא מרפה - ומעל הכל מרדף אחר אמת שספק אם אכן יש רצון לגלות. "אתה רוצה להיאחז בסיפור שאתה מאמין בו", הודה אלקבץ לאחר שיחה עם לוחמים ששינתה מה שחשב שידע על נסיבות מותם של סיון ונאור.
אלקבץ בחר לתעד מההתחלה, שבועות ספורים לאחר האסון הלאומי והאישי, שעבר. "מהרגע שבאנו לכאן זה היה סיפור של בחירה בטוב. היו לנו ארבעה בתים שונים, וכל משפחה נלחמה על החיים שלה", אמר בביקור הראשון בקיבוץ כשבועיים לאחר הטבח. "יש אשמה, למה הילדים והנכדים היו צריכים לבוא אחרינו. למה הבאנו את סיוון לפה, למה לא היינו שם בשבילה".
בערב 6 באוקטובר לא היה דבר שעלול היה להעיד על האסון שצפוי להתנפץ עליהם 12 שעות מאוחר יותר. "הילדים הפתיעו אותנו לכבוד יום הנישואים. בחלומות הכי שחורים שלי אי אפשר היה לחשוב, אפילו לרגע, שזה רגעי האושר האחרונים שלנו", סיפר. "אנחנו לא אב-טיפוס של הקיבוצניק המצוי עם הסנדלים והמנכסים הקצרים. נולדנו וגדלנו בבאר שבע, ענתי ואני. בעשור וחצי האחרונים היינו ממש עירוניים, והמעבר לכפר עזה לפני ארבע שנים עשה טוב למשפחה. חוץ מהבן הבכור שלנו נדב, הילדים באו לגור איתנו בקיבוץ. הם בחרו לחיות בדירות משלהם. לא היה רגע אחד שחששנו או פחדנו, התאהבנו במקום".
שעות ספורות לאחר החגיגה, הפחד, בדמות כ-500 מחבלים חמושים וצמאי דם, דפק בדלת. "קמתי והטלפון שלך צעק מהמון אזורים של אזעקות. אמרתי לך לקום, שזה משהו אחר. סיון התקשרה מיד ובהמשך כתבה לנו להיכנס בדחיפות לממ"ד", שחזרה ענת את הרגעים הראשונים של המתקפה. סיון גרה בשכונת דור צעיר, יחד עם נאור בן זוגה מכיתה ט'. נאור היה מגיע לבקר בסופי שבוע, והם היו מבלים עם אחותה הגדולה של סיון, נועה, שגרה בשכונה סמוכה.
"התקשרתי אליה והיא אמרה שהייתה אמורה לצאת לעבודה. יש לי הקלטה שבה שומעים צעקות חמאס ויריות. ב-08:12 כתבתי שיש מלא יריות ושאני רוצה להקיא. סיוון קיוותה שזה יסתיים מהר ושצה"ל ישתלט", סיפרה נועה. "כתבתי לה שאני מתה מפחד, שאני לבנה בפנים. היא שאלה איך אנחנו מרגישים ושאלה לשלומנו".
גם גיא, אחיהן הגדול שחי בקיבוץ עם אשתו נסטיה וילדיהם, חזר לרגעים הראשונים. "הייתה לי סחרחורת חזקה ובלבול. החזקתי את דלת הממ"ד, נשענתי על הקיר ושמעתי המולה גדולה של הרבה אנשים מעבר לחלון. אני שומע יריות מכל הכיוונים, רעשים מטורפים. אני יודע שפה אני לא מוגן, אבל נזכר שלשכן יש אקדח. יצאתי בידיעה שיש מיליון מחבלים שלא באו לפה לשחק. הבטתי לכל הכיוונים, וזחלתי. הגעתי, הוא היה עם אקדח ואני עם פטיש וסכין. הכל עשן, ריח מלחמה".
גם בסביבת ביתה של נועה התנהל ירי מסיבי של מחבלים. "אמרו להחזיק את ידיות הממ"ד, קשרתי חולצות על הידית והחזקתי. בשלב מסוים שמעתי צרורות ירי, ואז יריות בודדות. יש לי איפור, אפקטים של פורים, יש שם בקבוק של דם סינתטי. חשבתי לשים דם על המיטה ולהתחבא מתחת למיטה כדי שיחשבו שיצאתי או שכבר היו פה".
קבוצות הוואטספ החלו לבעור, בעיקר בקרב צעירי הקיבוץ. אנשים התחננו על חייהם, ורגעים ספורים מאוחר יותר כבר לא זעקו לעזרה. השיח הער התנהל גם בקבוצה של משפחת אלקבץ. "בשלב מסוים היא שלחה: 'אמא, דחוף. תתחבאו בממ"ד'. כתבה שיש יריות מאחוריה, שהיא אוהבת אותנו ומקווה שצה"ל ישתלט. זהו, נותק הקשר", אמרה ענת על התכתבות עם סיון.
"אני יודע שהיה מאוד קשה שם, שהיה ירי ורימונים. פתאום, קיבלתי הודעה מסיון", חזר שמעון דווקא לרגע אופטימי. "היא כתבה ב-11:11: 'אבא תגיד לי בבקשה שכולכם בסדר. אנחנו מתחבאים בממ"ד, הם היו לי בחלון. אני ונאור מתחת למיטה, כולם בסדר?'. כתבתי לה שאנחנו בסדר גמור ושאלתי אם שמעה חיילים. ביקשתי שתשלח את המיקום שלה. היא שלחה את המיקום ומאז לא ענתה".
במהלך הסרט האשמה שחש אלקבץ בליבו על כך שלא היה שם בשביל סיון מוחשית בכל רגע. "כשילדים קטנים חושבים שהם רואים מפלצת, אתה יכול להדליק את האור ולהרגיע את הילד או להתכרבל איתו, או שאתה עושה את שני הדברים. אנחנו לא עשינו שום אחד משני הדברים בשביל סיון. ככל שאתה נחשף ומבין מה קרה, האשמה הופכת לגדולה יותר וכך גם הכעס. אתה רוצה לקבל תשובות, איך לא הצילו את הילדים שם", הודה בכנות בתחושות שמלוות אותו. "כמו שסיון חזרה אלינו ככה נעלמה, אבל לא איבדנו תקווה שעוד תחזור. זו הייתה רולטה כי היו בתים ששרפו, רצחו ושחטו, והיו כאלו שלא".
למרות הקושי, ובשל הרצון של ענת, בני הזוג אלקבץ הגיעו לביקור ראשון בבית של סיון. "אלוהים ישמור, מסכנה שלי. אוי סיווני. סליחה סיון ונאור שהייתם פה, שלא הייתי איתכם", אמרה והמשיכה, "פשוט בגדו בנו. שמו אותנו להיות בטבח, אף אחד לא שמר עלינו. הפקירו אותנו, מה שהם עברו זו תופת. אני לא יכולה לחשוב מה חוותה הילדה הזו".
בנם הבכור של שמעון וענת, נדב, קצין במילואים סיפר על הציפייה שיעזרו לקיבוץ, ועל האכזבה. "התקשרתי, הסברתי את המצב. אמרתי שחייבים להעיר אנשים. נתנו לי תשובה שלא קיבלנו גיוס חירום. אמרתי לו שאחותי מתחת למיטה אבל לא קיבלתי מענה. זה היה לשבת בחיבוק ידיים ולהתפלל או לעשות מה שאני יכול. הכוונתי כוחות אליכם", אמר לאביו בשיחה.
אלקבץ דיבר לאורך הדרך עם אנשי מפתח מאותה השבת, כאלו שהיו שם או שמייצגים את הצבא שנעדר. שיחה כזו ניהל עם סרן ק', מפעיל כלי טיס מאויש מרחוק, וביקש ממנו לדעת מה קרה בשכונת דור צעיר לאחר שנדב ניסה לכוון אותם אל סיון ונאור. "אומנם אני סדיר אבל כשלנו כצבא ב-7 באוקטובר. אני מרגיש אחריות אישית לכל בן אדם שנהרג", אמר סרן ק'. "בסוף, מה שהולך איתך זה האנשים שלא הצלחת להגיע אליהם. כשאתה שם על זה שם, זה אחרת. בשמונה כבר הייתי מוכן להכל".
היית ביחידה?
"עליתי לטיסה והייתי באזור נחל עוז. אחר כך עליתי לטיסה נוספת שבה הגעתי לכפר עזה. זה היה בערב, הגעתי לשם כבר בערב, בסביבות חמש אחר הצהריים. אתה רואה קיבוץ במלחמה. היינו צריכים למצוא דרך לדבר עם האנשים והצטרפנו לקבוצות וואטסאפ בין הטיסות".
זיהית לחימה ממש בדור צעיר?
"כן, היא גרה ממש בקצה היישוב והיה קשה מאוד להגיע לשם. ניסיתי להגיע אליה, ניסינו לשלוח לשם כוחות. הייתה לחימה מתוך בתים, מתוך מבנים שהמחבלים התבצרו בהם ולקחו בני ערובה. הכוונו כוחות קרקעיים לאירוע, בחלק מהפעמים הצלחנו".
שמעון שיתף כי לא מצליח שלא לחוש תחושת החמצה על ההגעה המאוחרת לכפר עזה. "מתאר לעצמי שאם בתשע היית בכפר עזה, אולי אפשר היה להציל שם חבר'ה. הכי מבאס זה הסיפור של הכמה שעות האלה, של מה שהיא חוותה ועברה. המחשבות האלה לא נותנות מנוח", אמר לסרן ק'.
בהמשך היום המדמם ב-7 באוקטובר הלילה ירד, והלחץ והפחד הפכו לחרדה בזמן שלא התקבל אות חיים מסיון. "אתה מבין שגם פה ברחבה יש מחבלים, שמענו צרורות ירי ודפיקות בממ"ד. פשוט שתקנו. חוסר האונים גומר אותך, לא הבנו למה החיילים לא באים", סיפר שמעון וענת הוסיפה, "דפקו חזק בחלון הממ"ד, שמעתי ערבית וזכוכיות נשברות. אנשים נכנסו, העיפו וזרקו דברים. אמרתי לך: 'שמעון מה שיהיה, יהיה. תעמוד לידי ונהיה ביחד'".
רס"ן דוידי בן ציון, סמג"ד מילואים בצנחנים שלחם בכפר עזה ב-7 באוקטובר, שיתף את אלקבץ איך התנהל אותו יום בעבור הלוחמים בשטח וחשף כי רק בשעות הערב הגיעו לאזור הקיבוץ. "המג"ד מאיר כרמי התקשר אליי בשמונה וחצי ואמר שפרצה מלחמה, שאין צו 8 אבל שמקפיצים את הגדוד. הייתה דממה, כל הדרך ריקה. חשבתי שאראה רכבי צבא שועטים למקום, אבל אין צבא. הייתי בהלם, איפה צה"ל. באזור ארבע אחר הצהריים הגענו לכפר עזה", סיפר.
בשעה ארבע מתחילה תנועה של 200 חיילים?
"כן, ירו עלינו בפעם הראשונה במלחמה, השבנו באש והמחבל נהרג. נכנסו פנימה, והמשימה הראשונה היה לטהר את מתחם המפעל, היה חשש שיש שם מחבלים. הגענו באזור שבע בערב והתחלנו לטהר, עברנו חדר-חדר".
זאת אומרת שרק בשבע בערב התחלתם, וגם אז, זה במפעל ולא בקיבוץ.
"התחלנו תנועה בשעה תשע בערב לשכונה שנמצאת באזור גן השעשועים. סרקנו בית אחר בית, טיהרנו אותו. התושבים לא ענו, דפקנו על דלתות הממ"ד ורצינו לדעת אם יש שם אנשים. הערכנו שבסבירות גבוהה יש שם אנשים. הם פחדו מאוד בגלל הודעות שמחבלים מתחזים לחיילי צה"ל".
גם שמעון וענת היו שותפים לתחושות, וסירבו בתחילה לפתוח את דלת הממ"ד. "פתחנו כשנועה שלחה הודעה בלחישה שיש לה מחבלים בבית. יצאנו ואמרנו להם שהמחבלים בבית של נועה", אמרה ענת ונועה חזרה אל רגעי האימה, "הם פרצו את דלת הבית ונכנסו. משכתי את הידית הכי חזק שאפשר, אבל הם בסוף פתחו והמאבק היה קשה יותר. כששמעתי שהם יצאו סגרתי שוב חזק את דלת הממ"ד".
לאחר שהחיילים קראו בשמה, נועה החליטה לפתוח את הדלת ויצאה בליווי כוחות צבא. "הוציאו אותי כשחייל החזיק אותי, כאילו ריחפתי. רעדתי ממש, הרגליים נגעו ובמקביל לא נגעו ברצפה. הוא הרים אותי, חייל שני מחפה", תיארה. אחיה הגדול, נדב, הדגיש כי האירוע יכול היה להיות חמור יותר. "זה באמת נס גדול, כמה דקות לכל כיוון וזה היה מסתיים בתוצאה אחרת. היינו מוספים עוד שם לאסון".
15 שעות מאז פרץ האירוע ובקרב הכוחות שלחמו התקבלה החלטה: מפנים את התושבים ששרדו. "הלכנו כמו בני ישראל או צעדת מוות, תחליט אתה כמו מה זה היה", אמרה לאביה. "ראיתי את גיא ובחיים לא הרגשתי ככה כמו כשראיתי אותו, חום וקור ביחד. יצאנו מהשער הצהוב והתחלתי ללכת אחורה, גיא שאל מה אני עושה. אמרתי לו שסיון עוד שם, הוא אמר שהולכים אליה ושהיא תבוא".
המפונים רוכזו בתחנת הדלק בכניסה לכפר עזה, והדאגה לסיון התגברה בקרב בני המשפחה. "פגשנו את נועה וגיא. נסענו לבאר שבע וחזרנו לאלונית, כשחזרנו עוד פינו אנשים. ראיתי שיירה של כלי רכב צבאיים נכנסים לקיבוץ וחשבתי: 'הם חוזרים עם סיון ונאור, עם שניהם'", הודתה ענת בכאב.
כשהבוקר עלה המראות שנגלו לעיניי הלוחמים היו קשים, כך לפי רס"ן במיל' בן ציון. "הרבה גופות שקיבלנו הוראה לא לגעת בהן כי לא ידעו אם מלכדו אותן. התחלנו תנועה לכיוון דור צעיר. הגענו וראינו את כל הבתים שרופים לחלוטין, יש מחבלים הרוגים ששוכבים. הבנו שאנחנו צריכים לעבור כל בית ולא מצאנו אף אחד שאפילו קרוב לחי", שיתף.
"לא יודע למה צה"ל לא הגיב בזמן ובמהירות הנכונה. הוא לא נערך למתקפה של קרוב לעשרת אלפים מחבלים עד לעומק שדרות ולעומק אופקים. השאלה צריכה להיות איך הצבא לא נערך. בכל תרחיש שנערכנו אליו, התרחיש מגיע לכך שיש 48 שעות שבהם כוחות הסדיר בולמים". במקום אוגדת עזה, סיון וחברי הקיבוץ ושאר תושבי האזור היו שם ב-48 השעות הראשונות - ושילמו מחיר כבד.
ולמרות הכל, יצר החיים וההיאחזות באופטימיות חזק מכל, משפחת אלקבץ עדיין ציפתה לבשורות טובות מסיון ונאור אבל אז הגיע הדיווח הקשה. "רציתי להאמין שיהיה בסדר, אבל נדב אמר לי: 'קצין החפ"ק אמר לי שאתמול הוציאו מהבית שלה שתי גופות. יצא ממני קול שלא הכרתי", אמרה ענת ונועה שיתפה את אביה ברגע ששמעה על כך, "חשבתי שאין מצב, רציתי לראות את הפנים שלך. ידעתי שככה אדע באמת".
מה ראית?
"ראיתי אותך מרוקן, לא משהו שאי פעם ראיתי. גם אמא, היא הייתה באה מלא אלינו ועכשיו היא לא תהיה אותו דבר".
רגעי השיא במסע המשפחה היו הגילוי הדרמטי מפיהם של לוחמי דובדבן שהגיעו לביתה של סיון והשיחה הטעונה שניהלה המשפחה. "מישהו כועס עלינו שעברנו לכפר עזה?", העז שמעון לפתוח את הנושא ונועה השיבה, "לא. היה כיף לגור שם, ולא כואב לי על הבית. כואב לי על אנשים שהכרתי. לא הלכתי ללוויה של אף אחד, אין לי מקום".
"הייתי בהיריון ארבע פעמים וילדתי ארבעה ילדים. עכשיו יש לי שלושה, בשבילי זה חיים אחרים לגמרי", תהתה ענת אם ילדיה מסוגלים להסתכל על העתיד. "מאיפה לי, את בכלל יכולה להסתכל על עוד שבוע? אין לך בית, אין לך ילדה, אין לך כלום", הטיחה בה נועה.
כשהוא עדיין צמא לידע וחקר האמת, אלקבץ נפגש עם רס"ל א' ורס"ל ב', לוחמי דובדבן שהיו חלק מהכוח שהיה אחראי על שכונת דור צעיר. מטרתו ברורה, להבין מתי בדיוק הגיעו לשכונה. "הגענו בערך ב-11 בבוקר, והתחלנו במשימת טיהור הבתים. כשיצאנו מהמארב הבנו שיש להם פצועים והרוגים. היינו צריכים לחלץ אותם. בדרך רואים מחבלים זרוקים, אזרחים הרוגים, הכל היה אש. זה היה זירת מלחמה, הכל היה ירי ופיצוצים. מלחמה בישראל, בתוך הבית".
כמה זמן לקח לחלץ לוחמים?
"חמש שעות עד שיצאנו מכאן, שלוש וחצי-ארבע".
שמעון הודה כי לשמוע את הדברים היה "אגרוף בבטן. יותר מדי זמן לילדים שהיו שם וזעקו לעזרה". אך לצד זאת, הוסיף כי הרגיש שלא יכול לבוא בטענות אל הלוחמים שהגיעו, חירפו נפשם ולחמו במחבלים. "זה הזוי לחזור למקום שבעבורך היה זירת הקרב הכי גדולה של החיים שלך ופתאום לראות את הכל שקט", אמרו הלוחמים בסיור בגזרה. "באזור חמש נכנסו בצורה מסודרת לכיוון דור צעיר. הכי זכור לנו שזו שכונה שלא נגמרת ועכשיו זה מטורף לראות כמה שזה קטן. פרקנו והתחלנו לסרוק את הבתים. האתגר המרכזי היה שמצד אחד רצינו להגיע לכל אזרח ולהרוג כל מחבל, אבל הלחימה הייתה צריכה להיות איטית כדי שנציל כמה שיותר. היה כבר חושך ולא ראינו את הסוף".
הבנתי שבבית של סיון היו מחבלים שהתבצרו.
"נכון, היה פה צוות שעבדנו איתו. הם נכנסו ראשונים לבית ואנחנו אחריהם. הם חיסלו את המחבלים שהחזיקו בני ערובה שכבר היו הרוגים, שני גברים. הם ישבו על הספה, ושני מחבלים על הרצפה".
הגילוי הדרמטי זעזע את שמעון. "מה זאת אומרת שני גברים, איפה סיון?", תהה לאחר השיחה. "היא כתבה שהם מתחבאים מתחת למיטה. אתה רוצה להיאחז בסיפור שאתה מאמין בו. איפה סיון אם היו פה שני גברים. שתקתי ולא היה לי מה להגיד. זה רגע שאתה לא עיתונאי, אתה אבא של סיון".
התפנית הובילה לחקירה נוספת שגילתה כי סיון נמצאה מתה לצד סמ"ר אופיר שושני ז"ל, שמעון וענת הזמינו את ילדיהם לביתם הזמני ושיתפו אותם. "ההערכה היא שכשהמחבלים פרצו לבית של סיון, הם הוציאו אותם מתחת למיטה או שירו ושהם נאלצו לצאת. באיזשהו שלב חטפו אותה והעבירו אותה לבית של אופיר. יש דברים שלעולם לא נדע. קשה, זו הבת שלי שם, אלה החיים שלנו עכשיו. עושים, עובדים וצוחקים - ואז נזכרים", סיכמו.