כשכל החלקים מתחברים; זיכרונות מהילדות, הנושאים המדוברים של השעה והסיפורים שהופכים את הטלוויזיה של ישראל למה שהיא. כשחושבים על סוד הקסם של טלוויזיה טובה, כנראה שאלו הרגעים בהם החלקים מתחברים, בהם אנחנו מרגישים חום של בית, בהם אנחנו חוזרים לתקופות אחרות ובו זמנית מתעדכנים בחדשות היום.
מי שעומד מאחורי הסיפורים והתחושות הללו, הם האנשים שעושים את הטלוויזיה; היוצרים, השחקנים, הפרשנים, העיתונאים והמגישים. הם מספרים את הסיפור של אחרים, מספרים את הסיפור שלהם, ולרגל חגיגות 30 שנה לטלוויזיה של ישראל, קשת, הם מתיישבים לשיחה על מי שהם היו ועל מי שהם היום. העיתונאי יאיר שרקי חוזר לימים בהם היה צופה בסלון של סבתו באירועים חדשותיים, המגיש אייל ברקוביץ' על הצ'אנס שהפך להצלחה עצומה, אדוה דדון על סגירת המעגל עם רוני דניאל ז''ל וליאון רוזנברג על היחסים בינו לבין פאולה, מנחם הורוביץ על המקריות שהגיע להיות עיתונאי ועודד בן עמי הימים שהיה יועץ התקשורת של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין ז"ל. מתחילים:
מנחם הורוביץ
אם רוצים להבין את סיפורו של מנחם הורוביץ, צריך להתחיל מהמקום בו נמצא רוב חייו, העיר קריית שמונה. "אני גר ארבעים ושבע שנים בתוך שמורת הטבע של מדינת ישראל. זאת באמת מדינה אחרת יש אומרים שתל אביב היא מדינה אחרת, מבחינתי קריית שמונה היא ממש מדינה אחרת, עם איכות חיים, עם אנשים באמת חמים ויוצאי דופן, לכן אני שם".
הוא כל כך התחבר לעיר הצפונית, שהצליח להעביר לקריית שמונה את בת זוגו דאז ואשתו כיום, תחיה, ולהקים איתה משפחה גדולה. "אני ותחיה גדלנו בקריית שמונה עם שלושה ילדים אל מול מציאות ביטחונית שלא קיימת בעולם. היו נופלות קטיושות וזהו ואז היו שומעים אזעקות".
בתחילת הקריירה הורוביץ בכלל היה מורה, ועולם התקשורת לא היה כיוון מבחינתו. "האם חשבתי להיות בטלוויזיה? האמת שלא, זה קרה באמת במקרה. הייתי מורה בקריית שמונה עוד לפני שהייתי עיתונאי. אני לא תכננתי שום דבר כלומר, הגעתי לקריית שמונה בטעות, הפכתי להיות כתב טלוויזיה, הכל תוך כדי תנועה".
כשנכנס לעולם העיתונאות, הוא מצא את עצמו בקדמת המסך, כאחד הפרצופים הבולטים בשידורי החדשות של מלחמת לבנון. "אני סיקרתי את כל מלחמות ישראל בלבנון, מ-78 עד 2006, אז אנשים ברחוב קראו לי 'מלאך המוות', אי אפשר לחיות ככה. מאה אחוז של הכתבות שאני עושה הן כתבות שטח, מתקופת לבנון ובטח היום כשאני עושה את 'שווה בדיקה'. אז אני פוגש כל יום עשרות ישראלים. פתאום אומרים לי, מנחם איזה כיף לנו איתך ועם תחייה, וגם שואלים אותי מה אני אוכל".
"ישנן כתבות שאנחנו באמת משמחים, אנחנו מלווים מאות עסקים שהגיעו לקשיים כלכליים. הצטרפנו לעמותות שעושות באמת דברים חשובים מאוד בטיפול בילדים. זה נורא מחמיא לי שהם רואים אותי אז הם מחייכים. אני נותן להם איזושהי תחושה כזאת של חבר, אדם שככה קצת מנעים להם את החיים".
הורוביץ שמאוד אוהב העשייה שלו על המסך, קורץ לאחד מהחלומות שלו שעוד לא הגשים. "כל עוד אני לא אקבל הצעה להפוך להיות שחקן קולנוע, אני אמשיך את 'שווה בדיקה' בתוכנית חיסכון".
עודד בן עמי
מגיש החדשות שגדל בילדותו בשיכון הוותיקים של רחובות, מודה שהיה תלמיד בינוני בבית הספר, עד שמשהו במבט שלו על העולם התחיל להשתנות. "התחלתי להתעניין בחדשות ומה קורה אצל אחר, זה חלק מתהליך של ההתבגרות, מאוד אהבתי את זה".
אביו של עודד, שמואל בן-עמי, שעלה מצ'כוסלובקיה לישראל, הוריש לבנו את קולו הרדיופוני, שהיה חלק מהבסיס לחיבור של עודד לתקשורת. "לאבא שלי היה קול מאוד עמוק ואנחנו ירשנו את את הקול וגם את הדיקציה המאוד רהוטה, בנובמבר שנת 93 קמה טלוויזיה מסחרית בישראל".
אבל לפני שעודד הגיע לתקשורת, הוא עבד כאחד מאנשי סודותיו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. "אני באותה תקופה הייתי יועץ התקשורת ושר הביטחון יצחק רבין. אני נחשף להמון מידע והמון חומר שלא תמיד יש לי מה לעשות איתו. זו תחושה מאוד מעניינת לעיתונאי, אתה לוחש לאוזנו של האיש שמקבל את ההחלטות הכי מרכזיות בחייה של מדינת ישראל, וכשאתה רואה שהוא מקבל את העצות שלך, אתה מרגיש שאתה תורם לדבר הכללי הזה שנקרא ניהול המדינה, זה היה מרתק".
במהלך הקריירה ארוכת השנים והניסיון, היה אירוע אחד מטלטל שכנראה ילך איתו לעוד שנים קדימה. "באסון המסוקים אני הייתי דובר צה"ל. קיבלתי מראש הלשכה שלי ידיעה שנפל מסוק באזור מחניים, אחרי דקה הוא מתקן ואומר שזה שני מסוקי יסעור. זה היה פטיש של מאה טון על הראש. הוריתי לכל קציני יחידת דוברי צה"ל, לעבור אצל כל הכתבים ולהגיד להם אל תפרסו ואל תשדרו כלום כדי שאנחנו נבין מה קרה, אני הופתעתי מאוד מההסכמה של התקשורת, דבר שהוא בלתי אפשרי במציאות של היום. אז זה היה הדבר היחיד שהצליח, באותו ערב ששום דבר לא הצליח".
עכשיו כשהוא מסתכל לאחור, הוא רואה כמה למד ונהנה מהעשייה שלו. "אני ב17 השנים האחרונות מגיש את התוכנית 'שש עם עודד בן עמי', זו תוכנית שמבוססת על ריאיונות. אני חושב שאני מיישם היום בגילי המאוד מתקדם, את מה שלמדתי בתור נער, ואני נהנה מכל רגע".
ליאון רוזנברג
כבר בילדותו בעיר רמת גן, התאהב רוזנברג בטלוויזיה ובכל מה שקשור בה, והיה אחד מהצופים האדוקים ביותר: "מאוד אהבתי לראות טלוויזיה בתור ילד, גדלתי על ערוץ 1. אי אפשר לבחור, יש רק מה שרואים עכשיו בטלוויזיה. ראיתי הכל, מאנגלית לי''א ומתמטיקה לכיתות ה'-ו' ועד קטעים מהמלט וממקבת'. הרגשתי שהטלוויזיה זה בעצם חבר או חברה ממש טובה".
בצעירותו כששיחק כדורגל, פגש לראשונה את מי שלימים יהיה קולגה מהמסך: "שיחקתי כדורגל במכבי רמת עמידר בתור ילד. יצא לי אפילו לשחק מול בחור צעיר בשם איל ברקוביץ' שהיה אז במכבי חיפה. היה מפגש מאוד קשוח כי הם ניצחו אותנו 7-0. יצא לי לשמור אותו אישית, זה היה מאוד מעליב כי היא פשוט עשה שם דברים שלא היו ברמה שאנחנו הכרנו, בעיקר ראיתי את הגב שלו רץ".
כשהוא התבגר, רוזנברג כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות ודלתות חדשות נפתחו בפניו: "בשנת 1993 הייתי סטודנט מאוד צעיר והיה לי ברור שאני רוצה להיות בתוך העולם הזה של התקשורת ופתאום הייתה טלוויזיה אחרת בישראל", הוא מספר וחוזר אל אחד התפקידים המזוהים ביותר שלו, "הלכתי לאודישן ב'זבנג' ואיך שהוא התקבלתי, זה פשוט קרה. זה היה משהו שלא ראו בארץ, סדרה סופר מושקעת שכל פריים בה עוצב כמו קומיקס והכל היה נורא מוקפד, בגלל שזה היה פורץ דרך זה השאיר חותם מאוד גדול".
היום התוכנית שהוא הכי מזוהה איתה, היא תוכנית הבוקר אותה הוא מגיש לצד אשתו פאולה: "פאולה וליאון שאתם רואים על המסך, זה לא באמת היחסים שלנו בבית כן? היחסים בבית הם אחרים, אנחנו לא צריכים להחזיק שידור ביחד. יש בינינו התנגשויות על המסך שקשורות בזה שאנחנו שני אנשים שחושבים אחרת. בבית היינו פותרים את זה בוויכוח, אולי רבים, אולי נפרדים קצת ואז חוזרים ומחליטים מה עושים נכון. בטלוויזיה אין זמן, אז לרוב אני פשוט נותן לה להוביל כי אני חושב שזה הדבר הנכון לעשות. אני הנווט והיא הטייסת, הנווט הוא גם חשוב".
רוזנברג מתמצת את המהות של התוכנית ומפרגן לאשתו על הדרך: "החשיבות של 'פאולה וליאון' זה שיש תוכנית שאישה מובילה את האג'נדה שלה והיא מאוד פמיניסטית. פאולה היא השראה להרבה מאוד נשים שרוצות שישמיעו את הקול שלהן. זה מה שאנחנו עושים בתוכנית, זה הדבר".
אדוה דדון
את הילדות והנעורים בראשון לציון העבירה דדון בעיקר במעבר בין שלל עבודות: "עבדתי בכל עבודה אפשרית בערך מגיל 12. הייתי מנחת בת מצוות, ליצנית, נכנסת לבובות ענק מהפרווה ומתה מחום, מלצרית, ברמנית, מארחת, עבדתי בחנות של הכל בדולר, חנות בגדים, אין ילד בראשון לציון שלא עשיתי לו בייביסיטר", היא משתפת ומזכירה את החלום הגדול שלה, "החלום שלי היה להתגייס לקורס טיס. באותה תקופה נשים לא קיבלו זימונים למיונים ומישהו אמר לי שאם אתגייס לחיל האוויר, אני אוכל להגיש בקשה ולהתמיין על סמך הנתונים שלי וכך עשיתי".
החלום להיות טייסת אמנם לא התגשם בסופו של דבר, אבל במהלך השירות הצבאי היא גילתה חלום נוסף, "התחלתי בדוברות חיל האוויר. הסתובבתי בשטח ופגשתי לראשונה את רוני דניאל ז''ל. הסתכלתי עליו בהערצה ואמרתי לעצמי: 'זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה'". דדון אכן הגשימה את חלומה והיום היא מזוהה בעיקר כמי שמגלה ורודפת אחרי נוכלים: " 12 שנה שאני בחדשות, חושפת נוכלים. לנסות להיכנס למוח של נוכל ועבריין הונאה מתוחכם ומשחק המוחות הזה הוא מאתגר בעיניי. כל אחד עם השריטה שלו".
לגבי החבר הקרוב רוני דניאל שבזכותו התחילה את המסע בעקבות החלום היא משתפת: "הייתה סגירת מעגל יפה במבצע 'שומר חומות'. הוזנקתי להחליף את ניר דבורי בעמדה, רוני דניאל באולפן ויש מטח של רקטות מעלינו. אני זוכרת שרוני יוצא מהאולפן כדי להתקשר אליי ואומר לי: 'צאי משם, יש לך ילדה בבית. ואמרתי לו: 'רוני, אני עושה מה שאתה היית עושה. זו העבודה שלנו', והוא ענה לי: 'נכון, אבל תשמרי על עצמך'".
אייל ברקוביץ'
ברקוביץ' הילד אהב כדורגל, זה היה כל עולמו, ולמרות שלא האמינו שיצליח להתמודד עם המורכבות במגרש, הוא ידע שיש דבר אחד שיותר חשוב מכל - ועליו הוא הסתמך. "הייתי ילד שובב, ילד שלא אהב ללמוד, ילד שאהב רק כדורגל ורצה להגשים את החלום שלו בתור כדורגלן", הוא מספר, "תמיד חובת ההוכחה הייתה עליי, אמרו: 'הוא קטן, רזה וצנום. כדורגל זה משחק גברי, הוא לא יצליח להתמודד'. תמיד האמנתי שיש דבר יותר חשוב מכל הכוח והגבריות הזו - המוח - והמוח הזה גרם לי להצליח".
את הידע שהוא רכש על המגרש, ברקוביץ' מנתב למסך. "לימדו אותי שכדורגל צריך לשחק פשוט, גם בתוכנית אני מדבר פשוט, בגובה העיניים. לפעמים זה יותר טוב, לפעמים פחות טוב, אבל זה מה שאני יודע", הוא אומר עם חיוך.
כולנו מכירים את "אופירה וברקוביץ'", התוכנית שבה נפגשים בכל יום שישי ב-18:00 ומדברים על השבוע שהיה עם האנשים שעשו אותו. אבל לפני שהיא הפכה לכזו הצלחה, צמד המנחים, אייל ברקוביץ' ואופירה אסייג, קיבלו צ'אנס להוכיח את עצמם. "בואו נשים את הדברים על השולחן: 'קיבלנו צ'אנס אופירה ואני אחרי תוכנית רדיו של הרבה מאוד שנים, קיבלנו צ'אנס לארבע תוכניות, אמרו: 'יאללה, בוא נעלה ארבע תוכניות ונראה איך זה', בתוכנית השנייה הבינו שצריך להמשיך".
עם זאת, אם היו שואלים את ברקוביץ' בעבר האם לדעתו הוא היה מוביל תוכנית אקטואליה, כנראה שלא הייתה מתקבלת תשובה חיובית. "אם היית שואל אותי אם תהיה לי תוכנית על פוליטיקה הייתי אומר לך: 'אתה הזוי, משוגע, אין לך מושג, זה לא יקרה בחיים'", הוא מספר, "אני פשוט מרגיש שהיום אני מאוד משפיע, ההשפעה הזאת מאוד חשובה לי, מאוד חשובה לילדים שלי, לכולם. אני חושב שטלוויזיה חופשית, ליברלית, זה חשוב מאוד. שכל אחד יביע את מה שהוא רוצה, שכל אחד לא יפחד להגיד את מה שהוא רוצה וכל אחד לפי הדמוקרטיה יתחבר למה שהוא רוצה".
את דבריו ברקוביץ' מסיים בבקשה אחת; "אני כל הזמן רוצה שידור חי, הם לא רוצים", הוא אומר, "תנו לי שידור חי, אני בנוי לשידור חי. יהיו קצת בעיות, אבל אנחנו נתגבר".
יאיר שרקי
עוד מילדות העיתונאי, יאיר שרקי, היה צמא לדעת מה קורה במדינה. "הייתי ילד שאוהב חדשות, ילד של אקטואליה ופוליטיקה, הייתי שומע ברדיו בעיקר", הוא מספר, "נולדתי בשנה שבה נולד ערוץ 2, אבל בבית בלי טלוויזיה. אז באירועים חדשותיים גדולים, כמו מדגם ליל הבחירות, הייתי בא לראות אצל סבתא את מה שקורה".
אז הוא סיפר על הרגע בו הבין שהוא רוצה להיות עיתונאי: "אני חושב שהבנתי את זה בהתנתקות. הייתי מול הטלוויזיה כל השבוע אצל סבתא בבית", הוא המשיך, "זאת הייתה חווית נעורים די מכוננת, אני זוכר כצופה איך הרגשתי שלא בטוח שיש מספיק אנשים שמתווכים אותה כמו שאני מבין אותה - ושאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה".
ב-2011 שרקי סיים את לימודי התיכון בישיבה והתגייס לגלי צה"ל ככתב לענייני דתות ובית הנשיא. "אמרו לי שאין סיכוי שאתקבל לגלי צה"ל כי יש לי פאות. ואז כשהתקבלתי אמרו לי שהתקבלתי בגלל שיש לי פאות".
במשך שנותיו כעיתונאי, שרקי חשף פרשיות רבות וסיקר נושאים רבים בעולם החרדי ובפוליטיקה, וכיום הוא פרשן קבוע בפאנל החדשות. "הכוח של מה שקורה בעיני בחדשות, זה בעיני העבודה שסביב אותו שולחן יושבים אנשים עם דעות הפוכות", הוא מספר, "זה מקום עבודה עם אגו, אנחנו רבים על המסך ורבים על הדעות. אבל פתאום אפשר לראות שיש גם חברות ואהבה בין אנשים שלא מסכימים.
"באמת של החיים גם כשיש ביקורת קשה, אין ספק באהבת המקום הזה, האנשים האלה והמדינה הזאת. מפה מתחילה השיחה, גם כשיש דברים מאוד קשים להגיד על מה שקורה. אם צריך לתת את הכותרת הזאת 'הטלוויזיה של ישראל', אז זה זה".