רגע לפני שנחלוק כבוד לגיבורי התרבות במשדר "היכל התהילה של ישראל" (קשת 12), חשבתי על זה. אם הייתה לכם מכונת זמן בהישג יד, לאן - כלומר למתי - הייתם בוחרים לנסוע? ב-74 שנותיה של מדינת ישראל היו כל כך הרבה תקופות מרתקות ומרגשות, אירועים שהיוו השראה לקולנוענים, מוזיקאים ומחזאים. אבל אם הייתי יכול להיות זה שבוחר - תקשיבו לי: סוף הסבנטיז.
תחשבו על זה. אנחנו מתרגשים היום מכל פיק חדש בקריירה ההוליוודית של גל גדות, עוקבים בדריכות אחר כל חוזה שנועה קירל חותמת עליו מעבר לים - אבל שערי התרבות הישראלית נפתחו לעולם עוד הרבה קודם לכן. זה קרה בכל מיני אירועים שונים על ציר הזמן כמו ההופעה הבלתי נשכחת של חיים טופול בסרט "כנר על הגג" ב-1971, או הזכייה של הסופר ש"י עגנון בפרס נובל לספרות ב- 1966, אבל בסוף שנות ה-70 הייתה איזו התפרצות מעוררת קנאה.
תזכורת: שלוש שנים בלבד לאחר מלחמת יום כיפור - אחת מנקודות השבר החזקות ביותר בחברה הישראלית (יש מי שיאמר אפילו הכבדה ביותר) - רינה מור, מלכת היופי של ישראל, מנצחת לראשונה בהיסטוריה בתחרות "מיס יוניברס". שנה לאחר מכן, ב-1977, טל ברודי שם את "ישראל במפה" (השגיאה במקור) ומביא עם מכבי תל אביב את הגביע האירופי הראשון בכדורסל.
חכו, זה לא נגמר. כי אז, כאילו כלום, ישראל מנצחת בפעם הראשונה באירוויזיון 1978 עם "אבניבי" של יזהר כהן, ובדילוג שנה אחת בדיוק קדימה - ישראל מביאה ב-1979 דאבל היסטורי של דוז פואה בירושלים וגלי עטרי עם "חלב ודבש" גורמים לכולנו לצעוק בבית "הללויה".
אם גם אתם בני פחות מ-40 אתם יכולים רק לדמיין איך הרגישו הישראלים בשנים האלה, כשהעולם נפתח אלינו, ואנחנו אליו. איך הצלילים, המילים והקולות שלנו הגיעו ללבבות של מיליונים בעולם, שהיה אז רחוק מאוד מלהיקרא "כפר גלובלי".
לא צריך להיות היסטוריון ישיש בשביל להבין שהשנים ההן היו פורצות דרך ומהפכניות, ושהן השפיעו על התרבות המקומית שלנו. אפשר רק להניח שאלמלא הרצף המשוגע הזה, המוזיקה שלנו הייתה מתפתחת אחרת, גם הקולנוע, גם הטלוויזיה, גם התיאטרון... הכל.
עידן רייכל אמר פעם בהרצאה שהוא לא בטוח כמה שירים של שושנה דמארי נועה קירל מכירה באופן אישי, אבל הוא משוכנע שמשהו מדמארי נוכח במוזיקה של קירל, גם אם היא לא יודעת מזה. היסודות התרבותיים שלנו - מהצ'יזבטרון ועד זהר ארגוב, מחנה רובינא ועד יהודה בארקן - כולם טבועים בנו, גם אם לא נשים לב לכך. כולם יהיו לעד חלק מהדי.אן.איי שלנו, וימשיכו להשפיע עלינו, על היצירה שלנו ועל הסיפור שלנו בכל יום מחדש.