יום שבת, 7 באוקטובר 2023, התחיל כמו כל יום רגיל לשוטרי משטרת ישראל. חלקם היו במשמרת, אחרים בביתם או בדרך לבית הכנסת. אבל, באותו יום התהפכה המציאות על השוטרים, על תושבי הדרום ועל ישראל כולה. אנשי המדים הכחולים, שרגילים להיות מי שמגיעים לזירות פשע אחרי האירוע, מצאו עצמם בעין הסערה - מתמודדים מול מחבלים חמושים ומיומנים. הסרט הדוקומנטרי "משטרה, סרט מלחמה", שיצר עיתונאי חברת החדשות גלעד שלמור ושודר הערב (שבת) בקשת 12, סיפר את סיפורם של שישה שוטרים שפעלו בחילוץ והצלה. החומרים שהובאו בסרט התבססו על יותר ממאה מצלמות קסדה וגוף של הלוחמים ומספקים הצצה לרגעי המצוקה וההתמודדות איתם. זה סיפור על גבורה, בלבול, כאב והחלטות מהירות שעשו את ההבדל בין חיים למוות באין-ספור זירות: קו נתיבות-יכיני, כפר עזה, המטע על יד ניר עם, וכמובן, תחנת המשטרה בשדרות.
האירועים החלו כבר בשעות הבוקר המוקדמות. סנ"צ ערן קלימי, מפקד זרוע שחר אדום בעוטף עזה, תיאר את הרגעים הראשונים של הבוקר הקשה. "אני גר במושב תקומה בעוטף עזה, מושב דתי", סיפר. "התעוררנו לקול האזעקות, הכנסנו את הילדים לממ"ד ואמרתי לאשתי שמשהו מריח אחר". תחושת הבטן של קלימי תתבהר כשעה מאוחר יותר כחזקה ומדויקת כשמשהו גדול כבר התרגש על יישובי הדרום.
במקביל קיבל רפ"ק כתר צורן את ההכרזה על "פלש פלשת" - האות לכך שישראל נמצאת תחת מתקפה רחבת היקף. "מאותו רגע עובדים על אוטומט", אמר. "מקפיצים את כולם ואני יוצא מהבית. תוך כדי אני שומע את הבלגן בקשר. אנשים מבקשים סיוע ואין מי שיגיע - עונים להם שכל אחד יסתדר בגזרתו".
>> "משטרה, סרט מלחמה" זמין לצפייה כעת ב+12
הכאוס מוחלט, רשת הקשר עמוסה ואי אפשר להרכיב תמונת מצב בהירה. רפ"ק צורן עלה על אופנוע והגיע לצומת גילת שם ראה לוחם מהיחידה שממתין להסעה. ברגע הזה קיבל דיווח על רכב מחבלים שנוסע מיכיני לכיוון נתיבות. לא חלף זמן רב עד שנתקל ברכב ופתח במרדף שהסתיים בחיסולם: "כשפרקתי ראיתי צ׳קלקה על הגג. ירד לי הלב שירינו באנשי ביטחון ולא במחבלים", הודה. "זה היה אחד הרגעים המפחידים, יותר משפחדתי להיהרג - פחדתי להרוג מישהו משלנו. לאחר שזה הסתיים קיבלתי דיווחים על מחבלים בנתיבות". צורן המשיך לנתיבות, שם רץ מזירה לזירה וניסה להבין היכן נמצאים המחבלים - אך בעיקר נתקל במטחי טילים. "כל הזמן רצו דיווחים על מחבלים בכל מיני בתים", סיפר. "רצנו בין כתובות, אבל אין כלום - רק טילים בכל מקום".
"אני מבין שאם הוא לא זז, הכדור הבא יסיים את הסיפור שלו"
כוח מאולתר של שוטרים ואזרחים נמצא בסמוך לתחנת המשטרה בשדרות, שבה 26 מחבלים טובחים בשוטרים שהיו במשמרת. לפתע זעקה של ילדה פילחה את האוויר. "'עזרו לנו'", התחננה. בתוך רכב ירוי נמצאו משפחת סויסה - ההורים שנרצחו ובנותיהן, רומי בת שבע וליה בת שלוש, שנותרו ברכב לבדן. ניסיתי להרגיע את הילדות", אמר אהרון עמר, לוחם ביחידת יואב. "שאני מנסה לשחרר את הילדה, אני שומע צרור של ירי. שלפתי אותן החוצה ורצתי איתן. זיהיתי שוטר שנפצע". הרגעים שבהם חילץ עמר את שתי הילדות היו דרמטיים ומלאי מתח. בזמן שהמחבלים המשיכו לירות לעבר תחנת המשטרה, עמר לא נרתע ופעל להציל חיים למרות הסיכון העצום.
במקביל, ניסה עמר לסייע לרמי כהן, שוטר תנועה בן 57 שהיה בבית הכנסת ועם תחילת האירועים מיהר אל התחנה כשבדרך נורה. "אני מבין שאם הוא לא זז, הכדור הבא יסיים את הסיפור שלו", תיאר בקור רוח את רגעי החרדה שבהם ידע שעליו לפעול במהירות. "הוא שכב שם, ואני ראיתי את הדם שלו מתפשט - הבנתי שאני חייב לעשות משהו." עמר הצליח לחלץ את כהן כשהוא סוחב אותו למקום מבטחים תחת אש כבדה. "כל מה שאני מנסה זה לשדר לו טיפה תקווה, מבקש ממנו לחשוב חיובי", נזכר ברגעים עם כהן. לאחר רגעי המתח והדרמה, עמר הצליח להביא את כהן למקום מבטחים, אך זה לא היה הסוף של הסיפור.
במשך שעות ארוכות כהן נאבק בגבורה בפציעות, שרד ואף פגש את עמר חודשים אחרי. המפגש היה מרגש, והחזיר את שניהם לרגעי האימה של אותו יום. "לא האמנתי שאראה אותך שוב", אמר כהן בעיניים דומעות. "חשבתי שזה הסוף שלי".
"אם הוא רוצה להרוג אותי זה יהיה פה. אני לא הולכת לשום מקום"
איילה ואילן אברהם הם "זקני שבט הטרנס" ולעולם לא החמיצו הזדמנות ליהנות בסיבה. כך הכירו את שני לוין ויחד הגיעו השלושה למסיבת נובה ברעים - אך לא הספיקו לחגוג על הרחבה. דקות ספורות לאחר שהגיעו זו הפכה לשדה קרב של ממש. "היינו במסיבה הכי שמחה, ואז התחיל צבע אדום", סיפרה איילה ושני הוסיפה, "חשבתי שזה זיקוקים שחלק מהמופע, אבל מהר הבנתי שזה לא".
"התחילו צרחות לעזוב את המקום. בתוך דקות היינו בדרך החוצה אבל היה פקק. נסענו לכיוון בית קמה וראינו שורה של רכבים בצד הדרך וטנדר טויוטה בסופה. הם עמדו לרוחב הכביש וריססו אותנו", שיתפה איילה ושני הרחיבה, "בשלב הזה התחלתי להתפלל, ביקשתי להישאר בחיים. אילן עצר את הרכב ואמר לנו ללכת למיגונית". בהמשך, אילן עמד בכניסה למרחב המוגן ונתן למחבלים הרגשה כי הוא לבד. הם לקחו אותו, אבל בהמשך ראו את איילה ושני. "הדבר היחיד שיצא לי מהפה זה: ׳למה? יש לי ילדים בבית'. הייתי בטוחה שהוא יירה בנו, אמרתי לשני שאני אוהבת אותה וחיכיתי לבום - אבל היו להם תוכניות אחרות״, חזרה איילה לרגע שבו גילו אותן המחבלים.
בזמן הזה הגיעו סנ"צ ערן קלימי, רס"ל מאי גרשון והכוח למקום והבינו שמדובר במצב של חיים ומוות. "זיהיתי את המחבלים מכוונים את הנשק לכיוון איילה ושני", סיפר קלימי. "הוריתי לכוח שלי לפתוח באש". הם הצליחו להציל את השתיים, אבל אילן, שהקריב את חייו כדי להגן עליהן, נרצח על ידי המחבלים. ברגעי האימה הודתה איילה שעברה בראשה המחשבה מה עדיף: "הבנתי שאני צריכה לצאת מפה ואם הוא רוצה להרוג אותי זה יהיה פה כי אני לא הולכת איתו לשום מקום".
במהלך חילופי האש נפגע סנ"צ קלימי ממספר כדורים. לאחר השחרור תיארה איילה את המפגש והפרידה מאילן שנרצח. "הרגשתי כאילו הורידו לי מלאכים מהשמיים. רצנו לצומת וחיכינו, אילן נרצח ביכיני. המשפט האחרון שאמר לי שהיה שיהיה בסדר. קעקעתי את זה על היד, הוא נתן לי נשיקה והבטיח שיהיה בסדר".
קלימי והצוות העבירו את ניהול הקרב לברוך הוניג, ראש הזרוע הדרומית בחטיבה לביטחון הפנים של מג״ב ולכוח שבפיקודו. מהר מאוד הבין הכוח כי המחבלים מגיעים מאזור מטע הזיתים הסמוך אך היקפו לא היה ברור - והחשש כי יפתיעו את הכוח הוביל להחלטה להסתער. רווית אסייג ז״ל לוחמת צעירה ואמיצה, הובילה את הכוח בסריקת בתים שסמוכים למטע. כששמעו רעש מתוך אחד הבתים, רווית לא היססה ואמרה: "אני נכנסת ראשונה". זה היה רגע של אומץ בלתי רגיל, אבל המחבל שארב שם פתח עליה אש. הכוח חיסל את המחבל, אבל רווית כבר הייתה מוטלת על הרצפה. מפקדה, שלא הצליח לעכל את מה שקרה, נותר המום. "תפסתי אותו אחורה", סיפר הוניג. "אמרתי לו שהכל בסדר, שהם תפקדו מצוין". הם התחבקו, בכו יחד, ניגבו את הדמעות, - וחזרו להילחם.
"חיכיתי למות, יש פיצוץ - אבל אני לא מת"
בבוקר 7 באוקטובר נראו מצנחים יורדים לכיוון כפר עזה. אביחי ברודץ', חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ שבהמשך גילה כי אשתו וילדיו נחטפו לרצועה, זיהה את המחבלים עוד בדרכם לקיבוץ. "זיהיתי את המצנחים נכנסים", סיפר. "הקפצתי את כיתת הכוננות והגעתי לנשקייה". המחבלים לא בזבזו זמן, והקרב החל מיד. "התחלנו לחימה, ובדקות הראשונות חצי מכיתת הכוננות נמחקה", נזכר ברודץ' בכאב. זה היה רגע של בלבול וחרדה - כל לוחם שנשאר עמד מול כמויות בלתי נתפסות של מחבלים חמושים שנכנסו לכל פינה ביישוב.
ברודץ' רץ לצד השני של הקיבוץ בניסיון לחבור למשפחתו שהתחבאה בממ"ד, אך ידע שהקרב מתקרב אליהם. "כדי להגיע לצד השני חציתי את מרכז הקיבוץ, איפה שחדר האוכל", תיאר. בזמן הזה היה ברור לו שמחבלים עוקבים אחריו. "מאחוריי היו קבוצה של מחבלים. נכנסתי לחדר האוכל ושם ניהלתי לחימה". הוא נלחם לבדו במחבלים, אך תוך כדי הקרב ספג ירי מאסיבי. "חטפתי חזק מאוד מירי אר-פי-ג׳י ורימונים", המשיך, "ישבתי שם פצוע, ראיתי רימון מושלך לעברי, חיכיתי למות, יש פיצוץ - אבל אני לא מת". מבחינתו, זה הרגע שהפך לנקודת מפנה. "זה כמו לחטוף אגרוף לפנים", המחיש, "אבל אתה יודע שאתה חי".
בזמן שברודץ' פצוע הצטרף אליו סרגיי יענקלביץ', חבר נוסף מכיתת הכוננות. יענקלביץ' לא היסס ורץ תחת אש כבדה כדי להגיע לברודץ' ולהציל אותו. "אמרתי שאני חוצה את הרחבה ושאצעק כדי שנדע שזה לא מחבלים", סיפר על הרגע שבו הבין שחייב לפעול. כשניסה להגיע לברודץ' ספג ירי בעצמו: "נעמד מחבל והתחיל לירות עליי. הרגשתי פגיעה ברגל ותוך כדי ירי הצלחתי להגיע אליו". שני החברים מצאו עצמם שוכבים פצועים יחד, ממתינים לחילוץ.
בתוך הכאוס מצאו השניים כוח פנימי להחזיק מעמד. "שכבנו וחיכינו שיבואו מחבלים, לא יכולנו לזוז", נזכר ברודץ'. "צרחתי כי לא שמעתי כלום, וסרגיי כל הזמן השתיק אותי". הפציעות הקשות, האימה מסביב, והידיעה שהם נלחמים לבד מול עשרות מחבלים יצרו רגעים של מתח שאין לתאר. ברגע אבסורדי-קומי שיתף יענקלביץ' איך דווקא באותם רגעים צחקו. "הייתי על סף לאבד הכרה ונזכרתי במשפט שאמרתי שבועיים לפני כן וקשור - פשוט התחלנו לצחוק", אמר. "זה היה הצחוק היחיד בכל המצב הזה, אבל זה היה בדיוק מה שהיינו צריכים".
הקרב בכפר עזה הסתיים רק כשרפ"ק צורן וצוותו הגיעו למקום. "שני שוטרים עם אקדחים, שני אזרחים ואנחנו נכנסים ליישוב", תיאר. "הגענו לחדר האוכל ושם מצאנו את אביחי וסרגיי". השוטרים הצליחו לחלץ את השניים, פצועים אך בחיים. "כל מה שרציתי זה שצה"ל יגיע", סיפר בדיעבד ברודץ'. "בסוף באה משטרה. זה לא היה באסה - לא כל יום אתה רואה מלאך שמגיע ועוזר להציל את הקיבוץ".
"הייתי במצב של גופה נושמת, ואז הגיע החילוץ"
אחד האירועים הדרמטיים במהלך אותו היום היה הקרב שבו נלכדו לוחמי גדוד 13 של גולני בנמ"ר באזור קיבוץ ניר עם. "אנחנו אריות הזעם", סיפרו הלוחמים, "הרצון שלנו זה להילחם ולהרוג מחבלים אבל מה שקרה שם היה משהו שלא צפינו לו בכלל".
הכוח יוצא למשימה כשיעד הוא מדגרת הקיבוץ. "חיכו לנו 50 מחבלים. פתאום היה בום והנמ"ר לא נסע. כל המערכות קרסו, אנחנו כלואים בקופסה ואין לנו מושג מה קורה מסביב", סיפרו. "הנשקים לא עובדים, יש לנו פצוע והבנו שנקלענו למארב של עשרות מחבלים. זה השלב שהתחלנו להרים טלפונים לכל העולם, לאנשים מהפלוגה ולמשטרה".
השעות חלפו, ובקרב הלוחמים התקבלה ההחלטה להשיב אש - החלטה שבסופה אחד ממעשי הגבורה הזכורים של 7 באוקטובר. "הוצאנו נשקים וירינו. מתן (אברג'יל ז"ל) קיבל מכה ונפל", שיחזרו. "הוא היה האדם הכי צנוע שיש, תמיד ראשון לעזור. רימון נזרק ושמענו את רעש נקישת הברזל. חשבנו שזהו, הגיע הזמן ללכת. מתן צעק: 'רימון', תפס אותו ביד והצמיד לחזה. הוא היה החבר הכי טוב שיכולת לבקש ונתן לנו כוח להמשיך. הוא הציל אותנו".
לוחמי גדוד 13 חשו כי הסוף התקרב ושלפו מצלמות טלפון לסרטון פרידה. "רציתי להיפרד מההורים. התקשרתי לאבא ואמרתי לו שזו שיחה אחרונה, שאני אוהב אותו. הייתי במצב של גופה נושמת, ואז הגיעו לחלץ אותנו", סיפר אחד מהם. שוטרי יס"מ שלחמו בשדרות קיבלו קריאה לחלץ את הלוחמים הנצורים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שוטרים הוזעקו להציל חיילים. החיילים חולצו ובהמשך נסגר המעגל על המחבלים שחוסלו.