רון בן ישי מכיר מלחמות מקרוב, אולי אפילו קרוב מידי. כבן שכול שאיבד את אביו במלחמת העצמאות, כחייל שלחם בששת הימים וכעיתונאי שסיקר מקרוב את המלחמות בכל מערכות ישראל מאז מלחמת ההתשה. רק לאחרונה הוא חזר מהחזית באוקראינה, ועל המראות הקשים שנחשף אליהם הוא מספר לרפי רשף ב"אינטימי".
את החזית המורכבת באוקראינה כולנו מכירים מהתמונות, מהחדשות, מהסיפורים, אבל בן ישי היה שם וראה הכל מול העיניים: "אני מהסס לומר את מה שאני אומר, אבל הפיגוע בדיזנגוף, שעקבתי אחריו כי הנכדה שלי הייתה שם באיזה בית קפה, ואמרתי לה 'אל תזוזי', נראה קטן ולא חשוב לעומת מה שקורה באוקראינה", הוא משתף. זה לא מפתיע שהשאלה ששואלים אותו הכי הרבה על הסיקור היא "לא פחדת?", וסוגיית הפחד עולה לא פעם גם בהמשך השיחה.
למה חזרת מאוקראינה?
"הרגשתי שאני חוזר על עצמי. הרגשתי שאני כבר לא מחדש שום דבר ואני נדרש לספק ריגושים יותר מאשר תובנות".
הבנות שלך עוד מנסות למנוע ממך לנסוע או שהן הרימו ידיים?
"הן ניסו הפעם, אני מאוד התרגזתי עליהן".
אתה אומר: "הן ניסו לסחוט אותי רגשית"?
"מוטב שאני לא אגיד. אבל כן, הפעם, זו הפעם הראשונה דרך אגב בכל הקריירה שלי, שהבנות שלי התערבו. אני מאוד כעסתי, והאמת היא שלא כל כך בצדק, ואני קצת מתנצל על הכעס שלי עליהן, אבל כן, היה ניסיון".
נוכח נפקד
הבנות שלו זה נושא מורכב בפני עצמו. הקריירה המפוארת שלו והצורך לעמוד בקו האש כדי להביא את הסיקור הטוב ביותר התבטא לאורך הילדות שלהן בשעות על גבי שעות בהן הוא לא היה בבית, ונע בין מדינות ברחבי העולם. הוא היה בעצם מעין נוכח-נפקד בחייהן, וזה לא משהו שהוא מתהדר בו כמובן. "כאב הייתי, כמו שאומרים היום – 'פחות'", הוא מעיד על עצמו.
הן גם לא חסכו את זה ממך בשיחות ביניכם.
"הן עד היום לא חוסכות. יש להן משפט קבוע, שהן חוזרות עליו, אגב, בכל כינוס משפחתי במקהלה: 'זה או בגנים או בחינוך, בכל מקרה אתה אשם'".
כמה זה מתכתב בעצם עם ההורים שלך, שכשהיית מאוד מאוד קטן הם נסעו לעשרה חודשים לארה"ב ואנגליה והשאירו אותך עם סבא וסבתא?
"זה משפיע גם על דפוס ההתנהגות שלי".
לא רק עשרת החודשים בהם הוריו השאירו אותו לבד מתכתבים עם הדפוס הזה. בילדות שלו הוא חווה לא מעט מכשולים וטלטלות, והטלטלה הראשונה הגיעה כבר בגיל חמש. אביו ברוך נרצח בינואר 1948, מירי צלף, בעת שנסע לירושלים בתקופת מלחמת העצמאות. "אבי ישב על כדי החלב, והם פגעו לו בעורף. הוא לא מת מיד, אלא הבריטים שאז עוד היו בארץ פינו אותו ל'שערי צדק' בירושלים, ושם הוא נפטר".
אתה זוכר את הפעם האחרונה שראית אותו?
"אני חושב שאני זוכר את היום שהוא עזב, ואמא שלי אישרה לי את זה כשהיא עוד הייתה בחיים. אמא שלי גיהצה על קרש גיהוץ בבית סבא וסבתא שלי, וכשהוא אמר שלום, אני רציתי לרוץ אחריו, ושמתי את היד על המגהץ הלוהט, ונכוויתי, כנראה זה צרב לי גם את הזיכרון האחרון שלו, שהוא יורד במדרגות של הבית של סבא וסבתא שלי והולך לכיוון השער. אנחנו הרבה פעמים מספרים לעצמנו סיפור וחוזרים עליו כל כך הרבה פעמים, עד שאנחנו מתחילים להאמין שהוא אמיתי. כעיתונאי זה תמיד בעיה עם הדברים האלה".
בין אם מדובר בסיפור שהתעצם אצלו בראש ובין אם זאת באמת הפעם האחרונה בה הם נפגשו, לילד בן חמש שמאבד את אחד מהוריו מדובר בהתמודדות לא פשוטה. "אמא שלי מספרת שהיא חזרה מהלוויה, וכשהיא חזרה, שאלתי אותה אם קברו אותו עם הנעליים והיא אמרה לי 'כן'", הוא משתף.
אתה דומה לאמא, נכון?
"אני חושב, כן".
קרת רוח, נחושה, מציבה יעד ועומדת בו?
"אימי הייתה אמא קוראז', מכל הבחינות. היא טיפלה בנחישות באחותי כשהיא חלתה בפוליו בגיל שנה. היא גידלה אותי, שזה היה משימה לא פשוטה, אבל יש לזה גם דאונסייד. להיות בן של אם כזאת, זה לא רק שאתה ילד מפתח, אלא זה העניין הזה של התביעה ממך להצטיין, זה לא פשוט".
בייחוד כשהילד גונב את הרכב של אמא בגיל 12-11.
"לדעתי לא הידרדרתי לפשע בגלל הפנימייה הצבאית".
אתה זוכר איך אתה גונב את הרכב של אמא?
"זה היה ריגוש אדיר. זאת אומרת, היה לה אז את ה'דופין', מכונית צרפתית קטנה, והיא סירבה ללמד אותי לנהוג בה. אז אני הסתכלתי איך היא נוהגת, והחלטתי מה שנקרא שאני צריך גם פרקטיקה. ניסיתי, וזה עבד".
אתה זוכר אורך הסיבוב, כמה זמן נסעת?
"זה לא היה פעם אחת, זה היה כמה פעמים, עד שתפס אותי שכן. שאלתי אותו אחר כך, איך הוא זיהה שיש פה משהו חריג. אז הוא אומר: 'ראיתי אוטו נוסע, ולא ראיתי נהג'. אני אף פעם לא הייתי מי יודע מה גבוה".
ואיך אמא מגיבה כשהיא שומעת את המידע הזה?
"אמא שלי טוענת שאז היא החליטה שאני צריך ללכת לפנימייה הצבאית. היא אמרה: 'אתה צריך מישהו שימשמע אותך, ושתהיה במסגרת נוקשה, והיא זיהתה נכון. עד היום, אני אסיר תודה לה על זה. בכלל, אסיר תודה לה על הרבה דברים".
לאורך כל השיחה, בן ישי מנסה לשמור על קור רוח. הוא עבר הרבה בחיים, הוא ראה מוות מול העיניים שלו לא פעם, אבל הוא לא יעניק לאף אחד את התענוג בלגרום לו לדמוע. גם כשרפי רשף מקריא לו את ההספד הקשה שאמר בהלווית אימו, הוא מבין לאן הוא מכוון, ונשאר בשלו. "אני יודע שהמשימה שלך היא לגרום לכל המרואיינים שלך לבכות בדקה זו או אחרת, אני לא אבכה, אבל זה הכול נכון."
המלחמות, החרדות
את החזית של לא מעט מלחמות ישראל וגם של עימותים ברחבי העולם, בן ישי מכיר מצוין. אפשר להאמין לרגע שאדם שנמצא כל כך קרוב לתופת בשביל סיקור עיתונאי הוא אחד שלא מכיר את המילה "פחד". אבל בן ישי חושב שהפחד הוא דווקא זה שהציל אותו לא פעם. "אני מפחד, ותודה לאל שאני מפחד, מפני שבגלל זה אנחנו יושבים פה לשיחה נינוחה ויכולים לשוחח, ולא נשארתי אי שם בקולומביה או באפגניסטן. הפחד אומר לך: הלכת עד פה, מספיק. זה מכשיר שהטבע צייד אותנו. זה מכשיר הישרדות מדהים, בתנאי שהוא לא משתק אותך. אם הוא משתק אותך, אז זה הופך לבומרנג".
היית בהרבה מלחמות, אתה עסוק בשאלה איך שרדת?
"אני מדי פעם שואל את עצמי, והתשובה שלי היא פחד. בפעם שלא נתתי מקום לפחד זה היה בעיראק, כשהלכתי לצלם את הפלישה האמריקאית השנייה לעיראק. הייתי מוכרח לצלם בעצמי מקרוב את החיילים של סדאם חוסיין בעמדות שלהם. התקרבתי והתקרבתי, ואז הם הבחינו בי, ניסיתי להסתתר וברחתי אחורה, הם לא תפסו אותי. אחרי כן חשבתי: 'איזה מטומטם אני'. עד היום אני מתבייש בזה. זו הפעם היחידה שבאמת לא פחדתי, והייתי צריך לפחד".
בן ישי הוא האזרח היחידי שקיבל אי פעם צל"ש רמטכ"ל. מדובר על מלחמת יום כיפור, מערב איסמאעיליה, בה הוא טיפל בשישה פצועים מגדוד צנחנים שנפגעו מארטילריה, והעניק להם טיפול מציל חיים תחת האש. "שם הפחד לא שיחק תפקיד, מפני שזה היה אינסטינקט. אנשים צועקים, יש פצועים, אתה יודע שהם עלולים למות אם לא תעזור, אז אתה רץ". באופן מפתיע, רק לפני שנתיים הוא נפגש איתם לראשונה, אחרי ארבעים שנה.
חששת מהפגישה הזו?
"לא, הייתי סקרן. מאז אותו לילה בפרברי איסמאעיליה לא ראיתי אותם, לא ידעתי אפילו מי האנשים".
זה כוח שאני לא יודע להסביר, שיושבים מולך אנשים ואומרים לך: "רון, בלעדיך לא היינו כאן".
"אני משתדל לא להתרגש יתר על המידה. אחד הדברים שמפריעים לי בתקשורת היום, שהאיזון בין המינון של הרציו והאמוציו, השכל והרגש, בשידורי התקשורת, בכתיבה העיתונאית, בכל התקשורת - הופר. וזה לא לטובה, מפני שהוא מערפל את המציאות. 'תרגש אותי', 'תעשה לי את זה' - זה כמו מסאז'".
אתה כל הזמן אומר: "אני נאבק", אמרת לי את זה גם דבר ראשון כשנכנסת, "אני לא אבכה כאן".
"נכון".
מה לצורך העניין יקרה אם תבכה, מה זה יפחית מערכך?
"זה לא יפחית מערכי. כמו במערכון של הגשש, 'תהיה גבר, תהיה סמרטוט'. אז לא, אני לא חושב שזה מפחית מערכי, אבל אני חושב שזאת ראקציה לאובר רגשנות, אני קורא לזה 'החומר הדביק'".
מצד שני, לא צריך הרבה דמיון, היית במצבים וראית דברים שאני לא מקנא בך.
"נכון. אני אגיד לך שהטבח בסברה ושתילה, כשראיתי אותו, כשראיתי את ערמת הגופות... באוקראינה מדברים על גופה מוטלת ברחוב, שם זה היה ערמה בגובה של כמעט עד החזה. זה היה מראה קשה מאוד, שאגב, חזר אליי בחלומות הלילה או בסיוטים הרבה פעמים. בכלל, אחרי מלחמת יום הכיפורים היה לי התקף חרדה".
שמה היו הסימפטומים של התקף החרדה?
"למשל באפגניסטן, פתאום הייתי בטוח שעלו עליי, שיודעים שאני ישראלי. ישנתי בשדה התעופה, טסתי לקראצ'י, עיר הבירה, בהנחה ששם לא יאתרו אותי. נכנסתי למלון הכי מפואר בקראצ'י, סגרתי את הדלת ולא יצאתי חמישה ימים".
אני תוהה כמה תמונות מזירות שונות וממלחמות שונות יש לך תאים האחוריים במדויק.
"הרבה. וזה חוזר אליי דווקא בשנים האחרונות, נגיד בשנתיים האחרונות. זה לא היה תמיד ככה, יחד עם הקורונה התחלתי מה שנקרא לעשות שחזורים לא רצוניים בחלומות".
ואיך יצאת מזה בסוף?
"אתה מרגיש את החרדה שוקעת, ואז יצאתי ועשיתי סיור ברחוב. יש בקראצ'י שוק דגים, שוק כרישים, יותר נכון, עשרות אלפי כרישים מונחים על הרציף - והמראה הזה הרגיע אותי".
התקף מהסוג הזה הוא מגדיר אומנם כחד פעמי, אבל סוגים אחרים של התקפי חרדה ליוו אותו בתקופות שונות בחיים. אחרי מלחמת יום הכיפורים הופיע לו גירוד בכל הגוף שדרש ממנו לרוץ כל שעתיים לעשות מקלחת רותחת, וכל זה בזמן שהיה בנסיעת עבודה בגרמניה. הרופא המקומי הביט בו ושאל אותו: "אדון בן ישי, אתה מישראל. היית במלחמה בזמן האחרון?", כשבן ישי השיב בחיוב הוא הסביר: " נו, ברור, זה סטרס". בהמשך גם נוספו תסמינים אחרים של חרדה והוא מספר: "הייתי חולם בלילה ומתעורר, וליאורה הייתה מרגיעה אותי".
אתה לא מדחיק או אולי מפחית מהערך של האירועים האלה, שככה טבעו את האישיות שלך?
"אני מדחיק, כן. מה רע בזה? כל עוד זה לא פוגע, טוב, אני לא יכול להעיד, בבריאותי הנפשית, אז מה רע בהדחקה?"
לא מסנן
עיתונאי וותיק כמו בן ישי לא מפחד לדבר. הוא אומר את מה שהוא חושב ומסקר את הדברים כפי שהם - קשים ככל שיהיו. לא פעם זה סיבך אותו, וגם לאריק שרון נגיע בהמשך, אבל יחד עם חוסר הסינון - יש גם את הפיוז שקופץ מהר ומביא אותו לסיטואציות לא נעימות.
היו לך התקפי זעם בעברך, כולל בשירות הצבאי. זה משהו שהתרכך עם השנים?
"עדיין מדי פעם זה פורץ. אם אנחנו כבר עוסקים בצד הפסיכולוגיסטי השליטה בכעסים היא לא מושלמת אצלי".
ואתה מבין מאיפה זה בא?
"לא, ואני גם לא כל כך מנסה לברר. אחרי 30, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. כזה אני וזהו".
כשיש לך התקף זעם, אתה כועס על עצמך אחרי זה?
"כן, אני כועס על עצמי. זה לא התקף זעם, אני מתלהם נגיד בהזדמנויות האלו, אבל מהר מאוד אני מצטנן. זה לא משהו שאני סוחב איתי, זה בעצם שחרור קיטור, ואנשים שמכירים אותי סולחים לי, זה לא אלים פיזית. כשאני בוויכוח אני מסוגל להגיד לבן אדם שיושב מולי, פרופסור, ואפילו שופטת: 'אתה לא מבין כלום, ואין לך שכל גם להבין'".
אתה יודע אחרי זה להתנצל?
"אין לי דבר שיותר קל לי מאשר להתנצל, כי אני יודע שאני צודק כשאני מתנצל".
אם יש אדם שבכל זאת לא סלח לבן ישי עד סוף חייו זהו אריק שרון. אירועי סברה ושתילה היו אלו שסיימו חברות ארוכת שנים בניהם, שם שרון הרגיש נבגד ממכתבו של בן ישי לראש הממשלה דאז, מנחם בגין. "אני הזהרתי אותו. היינו חברים, אריק ואני, צלצלתי אליו בלילה מביירות אחרי היום הראשון של הטבח ואמרתי לו, אבל הוא לא עשה כלום. אללה ירחמו, הוא כבר איננו איתנו, אז נעזוב את זה", הוא אומר ויש תחושה באוויר שהוא עדיין נסער למרות כל השנים שעברו.
מסתבר שהסיפור המשיך עוד אחרי, והוא מספר על מה שחיכה לו בסיבוב, מבלי שידע: "הוא ולילי אשתו זיכרונה לברכה נקמו בי בדרך מאוד מקורית. הם הזמינו אותי לארוחת בוקר בחווה, ובאמת באתי, השולחן היה ערוך מכל טוב, אני זוכר, עם מפה כזאת משובצת כחול לבן, גינגאם כזאת, ואני... בום!"
מתקפה חזיתית?
"נפלתי בפח. אבל אני נתתי את יריית הפתיחה, כשאמרתי: 'זה באמת נהדר, זה מאוד מרשים'. מן מחמאות שנותנים למארח. ואז לילי אומרת לי: 'אתה רואה? בזכותך יש לנו זמן לעשות ארוחות בוקר', וככה זה נמשך. הם ראו בזה בגידה, בגידה אישית שלי כחבר, ואריק לא סלח לי עד סוף חייו".
איך הגבת תחת אותה מתקפה בארוחת בוקר, איך אתה במצבים כאלה?
"כמו צ'יוואווה מוכה. ישבתי שם, מה אני אגיד?"
כשצלצל אליך שר החינוך דאז, נפתלי בנט, אמר לך: החלטנו להעניק לך את פרס ישראל. שפך עליך כאלה מחמאות, שאני מבין שאמרת: הלוואי שהדברים האלה ייכתבו על הקבר שלי.
"תראה, אתה נבוך. שר בישראל, ולי יש רספקט לשרים בישראל. לא שחשבתי שלא מגיע לי, ברור שמגיע לי, אבל הייתי נבוך מהמחמאה. אנחנו הישראלים, לא יודעים לקבל מחמאות. תגיד עלינו שאנחנו מנוולים ואנחנו מתמודדים עם זה, כי זה נורמלי".
הזכרנו בתחילת השיחה שחזרת מאוקראינה לא מזמן. מה היעד הבא?
"תראה, שואלים אותי: 'זו הפעם האחרונה?' ואני אומר: כן, זאת הפעם האחרונה וזהו".