אילוסטרציה (צילום: שוטרסטוק)
חשבון נפש, גם מאחורי מסך ומקלדת | צילום: שוטרסטוק

הגיע הזמן הזה של השנה שבו לוקחים רגע (או יום) כדי לחשוב על כל מה שעשינו לא בסדר ואולי היה כדאי שנעשה אחרת. כשהחל המנהג הזה של יום כיפור, סביר להניח שעיקר הפגיעה בין אדם לחברו נעשתה פנים מול פנים, אבל בשנת 2015, לקראת חשבון הנפש השנתי, ראוי לציין גם את הפלטפורמה שהשתלטה על חיינו בעשורים האחרונים והמעשים שראוי להתנצל עליהם בהחלט מגיעים גם אליה - הרשת. הסתכלנו אחורה על טוקבקים מהשנה האחרונה וכמובן שחלקם היו חיוביים, אבל כצפוי, המגמה הכללית היתה הכל חוץ ממאירת עיניים. מתוך השלל בחרנו כמה תגובות מייצגות שלכם, הגולשים, וחילקנו אותן לנושאים שחוזרים מעבר לכתבה או למועד מסויים - כדי לנסות לחשוב מה המשמעות של חזרת הנושאים האלה, ומה זה אומר עלינו, כחברה.

המיזוגני

אחת התובנות הבולטות מקריאת טוקבקים על איציק זוהר ונטלי עטיה היא שאם תשאלו את הצופים בבית, נטלי עטיה אשמה. אשמה שחברה להיות עם מישהו שהתנהג אליה לא יפה, אשמה שהסכימה לספוג ממנו את מה שספגה, אשמה שהילדים שלה ראו את זה בטלוויזיה, אשמה בביוש המין הנשי כולו - וכמובן שהאחריות עליה. זאת, גם כשאיציק הוא זה שהתנהג כלפיה בצורה ראויה לגינוי, וכל פשעה היה לגלות סבלנות כלפיו. אם אישה היתה מרשה לעצמה להתנהג כמו איציק בשידור, מה היא היתה סופגת בטוקבקים? האם אישה היתה יכולה להרשות לעצמה כזה דבר, בכלל? אפשר רק להעלות ספקולציות. מה שבטוח הוא שאיציק לא ספג שמינית מהביקורת שנטלי ספגה על כך שהחליטה להיות איתו. האם זה הגיוני שככה אנחנו בוחרים להתייחס לנשים? האם זה הוגן? שאלות שכל אחד מאיתנו צריך לחפש להן את התשובה בתוך עצמו, כנראה.

הגזעני

"מאסטר שף" היא תחרות לכל דבר, אבל עם קאץ' - בניגוד ל"הכוכב הבא", פה אין בחירת הקהל, אין סמסים, ויש לכך סיבה. אנחנו אמנם יכולים לראות את המנות, להתגרות, לרצות לטעום - אבל אנחנו לא נוכחים באולפן בשביל זה. רק השופטים יודעים מה הטעם של המנה, והאם מדובר במנת "מאסטר שף" אמיתית. כל זה לא הפריע לאלפי צופים לבקר את המנות של למא שחאדה במהלך העונה, ולהצמיד לביקורת הזאת את המוצא והלאום שלה - כאילו שיש קשר ביניהם לבין כישרון בישול. הגולש הבא הפגין לא רק גזענות אלא גם אירוניה במיטבה. "אם היתה תכנית כמו 'מאסטר שף' בעזה", הוא שואל - ובכן, אם היתה בעזה רמת חיים שמאפשרת הפקה של תכניות טלוויזיה - אז אולי היה על מה לדבר. בינתיים, אפשר לדבר על הבורות שלנו, כחברה, שמאפשרת ללא מעטים מאיתנו לומר דברים כאלה - ובורות זו מילה עדינה להשתמש בה במקרה הזה.

השמנופובי

כל מי שמכיר נשים במציאות יודע שלא כולן נראות כמו דוגמניות, ושחלקן, אם לא רובן, לא נכנסות לג'ינס במידה 36 כשהן אוכלות באופן סדיר. עוד ידוע, שלא כל מי שלא נראית כמו דוגמנית מבלה את עיקר זמנה בזלילת מתוקים. אבל כשקבוצת נשים החליטה לבוא בטענות לרשת קאסטרו על התבטאות של מנכ"לית החברה, לפיה "מידה 42 זה לא הסגנון של קאסטרו", הטוקבקים נראו כאילו מי שכתב אותם לא פגש מעולם נשים מעל מידה 36 ביום יום. או לא חושב שנשים אמורות לאכול. או לא חושב שזה בסדר שיש צורות שונות לגוף הנשי. ממתי מידה 42, מידה שעד לפני 50 שנה היתה נחלתן של נשים שנחשבו לאידיאל היופי, מעידה על אכילת יתר? וממתי זו זכותנו להיכנס למישהי לצלחת רק בגלל שהיא לא מתאימה לאידיאל כלשהו, מציאותי או לא? קצת שליטה על הפה זה אכן חשוב לפעמים - אולי אפילו יותר בהקשר של מילים מאשר של אוכל. 

ההומופובי

פעם, אולי באותה תקופה שבה החל המנהג של יום כיפור, והאמת שעד לא מאוד מזמן, קיום קשר רומנטי עם בני אותו המין נחשב לסטייה. בשנים האחרונות החברה המערבית עוברת תהליך איטי וקשה בדרכה ללמוד לקבל את מי שעל פי הסטטיסטיקות היו מאז ומעולם 10% מהאוכלוסיה - מספר שרחוק מלייצג סטייה - הציבור הלהט"בי (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסקסואליות וביסקסואלים). במסגרת התהליך הזה, הומוסקסואליות הפסיקה כבר לפני כמה עשורים להיחשב כהפרעה בדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית, וישנה הכרה הולכת וגוברת באפשרות של נזילות מגדרית - המצב שבו אדם לא משתייך באופן בינארי, דיכוטומי, למגדר אחד (גבריות או נשיות). ישנה תופעה שמוכרת למטפלים הנקראת דיספוריה מגדרית: מצב שבו אדם לא שלם עם המגדר שלו, באופן שפוגע באיכות חייו.

באביב האחרון פרץ סתיו סטרשקו בסערה אל המסך שלנו כמתמודד בתכנית "האח הגדול VIP" והביא איתו את האמת המגדרית שלו, כשאמר בקבלה עצמית, "אני לא אישה בגוף של גבר, אני משהו בין לבין". סתיו לא חולה, כי הומוסקסואליות זו לא מחלה, נזילות מגדרית זו לא מחלה, ואי אפשר לומר שהוא לא שלם עם עצמו - אז כנראה שאין לו דיספוריה מגדרית. מה שכן ראוי לטפל בו (בדחיפות), אם לשאוב ממילותיה של הגולשת הבאה, הוא התופעה החברתית של ניסיון לדחוף אנשים לקטגוריות שלא מתאימות להם. הרבה אנשים מתקשים להגיע להשלמה עצמית כפי שעשה סתיו, בדיוק בגלל הרעיונות שמובעים בטוקבקים כאלה.

השיפוטי

עם ישראל הוא כמו משפחה, אבל לא רק במובן הטוב של המילה. הנטייה לחשוב שאנחנו יודעים מה טוב בשביל אחרים, לפעמים אפילו יותר מהם עצמם, בלי שבאמת יש לנו מושג מה הולך אצלם בחיים, בבית, בלב, היא בהחלט משהו שמוכר לכולנו כאן. אז לידיעת הגולשת (ו-60 הגולשים והגולשות שעשו לה לייק): אף אחד מאיתנו לא יודע מה קורה בבית של ג'קי אזולאי, בחשבון הבנק שלה או בכל מובן אחר בחיים שלה. ובטח שאין לנו את הזכות לשפוט אם מגיע לאמה סיוע, מ"לתת" או בכלל. 

המודע לעצמו

המושג "אנשי השוקולד", אם נניח לרגע בצד את ההשלכות הגזעניות שלו (שגם עליהן שווה לכולנו לעשות חשבון נפש), מתייחס יותר מהכל לחוסר נימוס, שלא לומר ברבריות - אם זה כלפי נותני שירות, ואם בכלל - שלנו, הישראלים, כחברה. בכל הטוקבקים שהבאנו עד עכשיו, ובפרט בטוקבק הבא, השיעור שאולי הכי חשוב לקחת הלאה הוא שיש להסתכל קודם כל על עצמנו - והגולש הבא מביא דוגמא כמעט טובה מדי לכך (וזאת, יש לציין, בתגובה לטוקבקיסטים אחרים). לפני שאנחנו מבקרים אחרים על משהו, כדאי מאוד שנזכור להיות אנחנו הכי בסדר שאפשר - בייחוד בנושא שבגינו אנחנו מבקרים אחרים.

השורה התחתונה

החשיבות של חשבון נפש היא לא רק עבור מציאת תשובה. אולי אפילו לפני שהוא אמור להוביל אותנו לתשובה, הוא גורם לנו לחפש אחת, ולשאול את עצמנו שאלות בדרך לשם. אז אם אנחנו כבר כאן, הנה כמה שאלות ששווה לשאול את עצמנו: אם לא היו מקלדת ומסך בינינו לבין מושא הכתיבה שלנו, האם היינו מתבטאים באותו האופן? איך היינו נוגהים לו היינו עומדים מול האדם שעליו כתבנו? במסגרת מדור "פגוש את הטוקבקיסט" שוחחה גלית גוטמן עם גולשת שכתבה עליה תגובה לא נעימה בלשון המעטה, ולמרבה הפתעתה של גלית, הגולשת הביעה בעיקר חרטה על מילותיה.

פגוש את הטוקבקיסט: כשגלית פגשה את שרית

וזה "פגוש את הטוקבקיסט" ששידרנו כאן אתמול: כשגלית פגשה את שרית

Posted by ‎הבוקר של קשת‎ on Tuesday, August 11, 2015

אם נהיה כנים עם עצמנו, סביר להניח שבמצב של אותה גולשת, רובנו היינו מתנצלים ומתחרטים כפי שהיא עשתה - ואולי שווה לזכור את זה לפני שאנחנו יורים מילים בלי לחשוב. כי גם אם אנחנו מאחורי מקלדת ומסך, עדיין יש בני אדם בצד השני שהמסר יכול לפגוע בהם, וכפי שאומר הפתגם, המוות והחיים ביד הלשון