"זה סיפור נחמד לספר לילדים שלך, שעשית וי על הבת של גדעון", אומרת ונסה לעמוס כשהיא מנסה לשכנע אותו שמקומו לצדה. היא לא היחידה שמתייחסת לנועה כ"הבת של": אחרי שבפרק הפתיחה של "להיות איתה" עמוס מוצא את עצמו מבלה לילה פרוע עם דוגמנית הצמרת והבחורה הכי לוהטת במדינה, אחיו אסף מתקשה להסתיר את התרגשותו ומבקש מעמוס להישבע לו שהוא מסתובב עם "הבחורה עם זוג האג"חים הכי סולידיים במדינה, החתלתולה המליינית, "ה-נועה הולנדר". נכון, זה בהחלט קשור לעובדה שבשלב זה היא כבר הפכה לסלבריטי בפני עצמה, אבל זה לא מפריע לשאר הדמויות להמשיך להגדיר אותה דרך הייחוס המשפחתי שלה ואני לא יכולה שלא לתהות למה.
אוקיי, נכון, לנועה הולנדר יש אבא מפורסם, אבל האם זה אומר שהיא בהכרח מפונקת ועצלנית? אני מכירה כמה בחורות יפות מאוד, בנות למשפחות עשירות שהן לא דוגמניות מפורסמות, שאין להן קריירה מפוארת להתגאות בה ושמעולם לא טרחו להזיז את התחת ולהפוך למשהו בזכות עצמן. שם משפחה מפורסם? אולי הוא יעזור לפתוח דלת או שתיים, אבל הוא לא יועיל בכלום אם אין לך כשרון, אמביציה ויכולת לעמוד על שלך. תאמינו לי – אני מדברת מנסיון; קוראים לי הללי ז'בוטינסקי – וגם לי יש שם משפחה מפורסם.
אדם בפני עצמי
בקרוב אסיים את התואר ואהיה בוגרת תואר ראשון בחקר מקרא וקבלה באוניברסיטת ת"א. במקצועי אני עורכת וכותבת וכרגע אני שליחה מטעם הסוכנות היהודית לקמפוסים במונטריאול, קנדה. אני אוהבת לשיר, לצייר, לקרוא ולבשל – ולפי פידבקים, אני אפילו די בסדר בכמה מהתחומים האלה. את השם הפרטי שלי קיבלתי אחרי שאמא שלי שמעה שנעמי שמר קראה כך לבתה הבכורה, אני גבוהה, יש לי שיער חום שנראה קצת אדמוני בשמש. אה, ויש עוד פרט קטן שמגדיר אותי וקצת קשה להתעלם ממנו: מצד אבא שלי, אני נינה של אדם מבריק, כותב ומשורר מוכשר, משפטן, נואם בחסד, אחד מראשי תנועת הציונות והדמות ההיסטורית שעל שמה נקראים הכי הרבה רחובות במדינת ישראל: אחד, זאב ז'בוטינסקי שמו.
כמו שאתם יכולים להבין, לשם משפחה כל-כך מפורסם יש יתרונות רבים – אבל גם לא מעט חסרונות. אחד מהגדולים שבהם, זה שמאד קשה לפלס דרך משלך בעולם, כשכל הזמן מצפים ממך להיות קצת כמו מישהו אחר (שלא לדבר על הנחות המוצא המופרכות שיש לאנשים לגבי). זו גם הסיבה שכשצביקה, הסוכן של נועה, הזכיר לה שבתחילת דרכם המשותפת הוא הבטיח להפוך אותה מ"הבת של גדעון הולנדר" ל"נועה הולנדר", יכולתי להבין בדיוק על מה הוא מדבר ומיד התחברתי לתחושות של נועה; להיות "הבת של" או "הנינה של", זה עסק קצת מסרס.
דברים שרואים משם, לא רואים מכאן (ולהיפך)
אתם מבינים, כל הצלחה מקצועית שאני זוכה לה, נתפשת בעיני רבים מהמתבוננים מבחוץ כמובנת מאליה – אבל בקטע רע: "בטח שהיא קיבלה את העבודה הזאת והזאת, היא הרי ז'בוטינסקי", הם מצקצקים מאחורי הגב שלי, בלי שיש להם חצי מושג על כמות הדם, היזע והדמעות שהקזתי כדי להגיע להישגים שהשגתי. אז מה אם התחלתי לעבוד על הקריירה העיתונאית שלי בגיל 14? אז מה אם אי אפשר להחזיק עבודה על בסיס שם משפחה בלבד, אלא מוכרחים גם כשרון, מקצועיות וניסיון? אז מה אם על כל "כן" שקיבלתי, חטפתי עשרים אלף "לא"? כל אלה דברים שלא תמיד רואים משם, אבל תאמינו לי – מכאן רואים וחווים אותם ועוד איך. נכון שנועה הולנדר היא דמות פיקטיבית, אבל כל ילד של אדם מפורסם נתקל באותו קושי בדיוק; לא פשוט להפוך לאדם בפני עצמך, כשכל הזמן מרחף מעליך צל של מישהו אחר.
ברור שיש גם יתרונות: אני מאד גאה בשם המשפחה שלי, גאה להיות נצר לאדם כה מבריק ואני יודעת שקיבלתי בירושה גנטית כמה מתנות נפלאות מסבא רבא שלי (בהן הדעתנות וכשרון הכתיבה), אבל למרבה הצער (או השמחה, תלוי איך מסתכלים על זה) לעולם לא אהיה הוא וזה בסדר, כי אף אחד לא יכול להיות מי שהוא לא. למזלי, נתברכתי בהורים מדהימים שתמיד הבהירו לי שאני אדם בפני עצמו ושאני לא צריכה להיות כמו אף אחד – אלא פשוט להיות עצמי. הודות להם, מהרגע שהבנתי מי אני מעולם לא הרגשתי צורך להיות מישהו אחר.
דרך ארוכה
בניגוד לנועה הולנדר, לי אין סוכן/יחצ"ן/דובר צמוד שדואג להפוך אותי מ"הנינה של ז'בוטינסקי" ל"הללי ז'בוטינסקי". אני לא סלבריטי (וגם איך לי שאיפות להפוך לאחת) וכמו כל בחורה רגילה, סביר להניח שאעבור עוד כמה דברים בדרך וברור לי שלאורכה, לא חשוב באיזה תחום היא תיסלל, יהיו לא מעט "נשמות טובות" שימשיכו לרכל עלי מאחורי הגב ולהגיד שההצלחות שלי קשורות לייחוס המשפחתי שלי. אבל אתם יודעים מה? כל עוד ההיכרות איתי גורמת ליותר ויותר אנשים להשכיל קצת לגבי סבא רבא שלי, התנועה הרוויזיוניסטית וההיסטוריה של התנועה הציונית – אני דווקא די בסדר עם זה. איך אומר הפתגם העממי? "יחיו הקנאים – יראו ויסבלו". נועה הולנדר, את לא לבד.
להיות איתה, שבת ב-22:15, אחרי מאסטר שף