אחרי הפסקה קצת ארוכה, סברי מרנן חוזרת ביום שישי הקרוב ב-21:30. גם דביר בנדק, שמשחק בסדרה את אב המשפחה שי רוזן, מתרגש כמונו מהחזרה הצפויה. הוא, בניגוד לשאר, ייאלץ להתמודד לא רק עם החזרה למסך אחרי זמן רב, אלא גם עם המפגש שלו ושל הגלגול הקודם שלו בתור אדם שמן.
איך זה מרגיש שעוד רגע הסדרה עולה אחרי הפסקה לא קצרה?
"אני כבר הספקתי לשכוח על מה היא. אבל זה יתרון, כי ככה אוכל לצפות בפרקים ולגלות אותה מחדש. החיסרון הוא שאני נראה שם קצת אחרת".
אם כבר העלית את זה, איך זה לצפות בעצמך אחרי השינוי שעברת?
"האמת שרק לאחרונה התחלתי לצפות בעצמי בצורה אחרת לאור השינוי. לפני זה לא ראיתי איזה שמן הייתי וזה עדיין חדש לי כל השינוי הזה. אין ספק שהפרקים החדשים של סברי מרנן ישימו לי את השינוי שעברתי מול העיניים, וזה טוב לי. זה יחזק אותי מאוד לראות כמה שמן הייתי".
אתה חושב שהיום, במראה הנוכחי שלך היו מלהקים אותך לתפקיד הזה?
"אני רוצה להאמין שכן. את השינוי הזה עשיתי, מן הסתם, מבלי להתייחס אם יהיו לי יותר תפקידים או פחות. אם הייתי מגלה אחרי השינוי שהייתי שחקן רק בגלל היותי שמן, אז זה היה זמן טוב להבין בגיל 46 שאולי זה לא המקצוע הנכון עבורי. בינתיים זה לא ככה, זה עובד נפלא ולשמחתי גם היום אני עסוק בלי סוף. אני אמנם מקבל הצעות אחרות, פחות טובות יותר טובות, אבל זה לא משנה".
היה לך פחד שהמהפך יפגע בפרנסה שלך בעתיד?
"כן, כמובן. יש לך תמיד את הפחד הזה כשחקן. על כל שבועיים שאין טלפון, אתה עוצר וחושב: "רגע, למה לא רוצים אותי"? אבל זו פיקציה. זה לא אמיתי. המקום האמיתי, זה המקום שאתה יוצר לעצמך את האפשרויות. אז אני לא ממש הייתי מודאג מזה. עשיתי כבר 20 שנה של קריירה כדי להגיד, אוקי יש שחקן מאחורי הגוף הזה".
אז על מה אתה עובד בימים אלה?
"אני עובד על הצגה חדשה בתיאטרון חיפה, על מופע יחיד ועל מופע שירה עם עדי כהן".
למי שבמקרה שכח, סברי מרנן מתמקדת בשי ושני רוזן, וסיטואציות איתם הם נאלצים להתמודד בארוחות ימי השישי שלהם. כל שבת הם נוסעים לארוחת שישי אצל משפחה אחרת, פעם אצלו ופעם אצלה. לכל אחת מהמשפחות יש את הצרות, האופי והאינטריגות שלהן. דביר בנדק, שמשחק את שי כאמור, משקף ביחד עם משפחתו, את הצד האשכנזי של המתרס.
איפה הסיטואציות מהסדרה פוגשות אותך ביום יום?
"אולי בסדרה זה קצת מוקצן, אבל אין ספק שעברתי בכל הנקודות שהסדרה נוגעת בהן. כור ההיתוך הישראלי לא מצריך שתהיה שייך לעדה מסוימת בשביל להזדהות עם מה שקורה בסדרה. מה שקורה שם זה עניין משפחתי ולא עדתי. תמיד תהיה משפחה אחת שלוקחת אחריות על החום ואחת על האינטליגנציה וזה לא משנה מאיזו עדה הם. תמיד תהיה החלוקה הזו".
עלתה לא פעם ביקורת על כך שהסדרה מחיה ומלבה את השד העדתי. זה משהו שאתה מבין אותו?
"לצערי, מי שמחיה ומלבה את השד העדתי, הם אותם אנשים שמבקרים אותו. ככל שנציף אותו ונגיד שהוא קיים בכל מקום, אז הוא יהיה קיים. זה כמו פמיניזם, זה חשוב אבל עצם המושג משמר אותו ומקבע צד חלש. אני לא אומר שלא הייתה פה גזענות ואין פה גזענות, אני רק אומר שלדבר עליה כל הזמן ברצינות כזו, במקום לעשות, זה לוקח אותנו אחורה".
ובכל זאת, בסדרה יש הבלטה של המזרחים מול האשכנזים
זו בחירה של שני יוצרים, שאגב באים משני צדי המתרס, שמחליטים לכתוב יחד, ולעשות משהו בהומור. הומור עצמי זה דבר מאוד חשוב. צריך להבדיל בין בידור, הומור וסאטירה לבין עדתיות, גזענות וקיבוע הסטראוטיפים. הלו, קצת פרופורציות. הומור עצמי זה דבר שמאוד חסר פה. אם אנשים היו צוחקים על עצמם טיפה יותר, היה לכולנו יותר קל".
אז ההומור העצמי הוא זה שעוזר להילחם בשד העדתי?
בדיוק. ההומור העצמי על הסטריאוטיפים עוזר לראות ולנקות אותם. כשלא מתעסקים בהם, הם נשארים, לא דוהים עם הזמן, ואפילו מתגברים. אבל כשמתעסקים בהם זה נותן לנו מראה להבין האם גם אנחנו כאלה, ואנחנו יכולים לתת על זה את הדעת".
ובכל זאת, הקהל מאוד אוהב ומתחבר לסדרה. איך אתה מסביר את זה?
"אנשים רוצים לראות שיקוף של מה שהם חושבים שהם חיים בתוכו. אני אמנם אומר שזו תכנית בידור, אבל צריך לזכור שמעבר לכך לטלוויזיה יש תפקיד חברתי. אנחנו משקפים פה משהו, צוחקים עליו, ומראים שהוא קיים. ככה אנחנו נלחמים בקיבוע הסטריאוטיפי. אנחנו אומרים כאן: "הלו, אנחנו חושבים על אנשים בצורה מסוימת אבל בפועל הם אחרים", וזה פותח מאוד את הראש". צריך להיות כנים עם עצמנו, שאלו אנחנו, ואנחנו עושים גם טעויות. לסדרה היה מומנטום טוב והוא נמשך גם היום. אנשים עד היום שואלים אותי ברחוב מה ניסגר עם סברי מרנן? סברי מרנן מעולם לא נגמר בשבילם".
בנדק מתגורר בגבעתיים ונשוי לשחקנית עירית נתן. גם היא עברה ביחד איתו מהפך מהותי במראה החיצוני. בין כל ההצגות ותכניות הטלויזיה שלו ושלה, הם מגדלים שתי בנות. השניים סיפרו בעבר על הקושי שלהם להביא ילדים לעולם, דבר שהוביל לכך שאת שתי בנותיהם הביאו בהליך של פונדקאות בארץ.
איך נראה שישי טיפוסי שלך ושל המשפחה שלך?
אין לנו יום שישי קבוע בתא שלנו. לפעמים יום שישי בערב הוא בכלל עבודה. אבל אם אין עבודה אנחנו מוצאים את עצמנו או במסעדה, או אצל ההורים של אשתי, או אצל אחותי. אני נגד קיבעון, כשיש קבעון תמיד צריך לתת למישהו דין וחשבון, ולא בא לי על זה, חשוב לי לשדר שאני בא כשאני יכול. זה חשוב במיוחד בשנים הראשונות לנישואין. צריך לשמר מצב שיתרגשו שאני בא או שאני מזמין".
זכורה לך במיוחד איזו סיטואציה אחת מהעונה הקרובה?
"את העונה הזו צילמונו במלחמה, בצוק איתן וממש תוך כדי המלחמה נאלצנו לרוץ המון פעמים לאיזה חדר ששימש אותנו כמקלט. רק בדיעבד הבנו שהוא היה עשוי מקירות גבס. פשוט כדי להרגיע אותנו מכרו לנו סיפור שזה חדר מוגן, אז כולנו סמכנו עליו, אבל בפועל זה היה חדר שאפשר להפיל עם היד. זה היה טוב לגלות את זה רק בסוף, כי אחרת לא היינו מצלמים את העונה. בגלל שאשתי והבת שלי היו בחו"ל באותה התקופה, הרגשתי כמו בקייטנה, כי הייתי צריך לדאוג רק לעצמי. אין ספק שהתמונה שבה יהורם גאון רץ לחדר "הסטרילי" זו תמונה שזכורה לי במיוחד".
"בכלל, כל האווירה הזו של הצילומים זו אווירה של משפחה שבאה לחגוג חג. היה חיבור נהדר. היינו חבורה שעבדה 14 שעות ביום במשך חודשיים רצוף".
אתה בקשר עם מישהו מהקאסט של סברי מרנן גם ביום יום?
"בטח. עם רותם מאוד, היא הפכה חברה, מעבר לכך שהיא פרטנרית נפלא היא בנאדם מדהים ואנחנו משתדלים להיפגש לפעמים. הבנתי שגם הבנות נפגשות מדי פעם, אבל הן לא משתפות אותי".
תעשו צפייה משותפת לקראת העלייה של העונה?
"האמת שזה רעיון מקסים. אני אאמץ אותו ואנסה לארגן צפייה משותפת אצלי בבית. מבטיח לשלוח סלפי".
סברי מרנן חוזרת בעונה חדשה ביום שישי הקרוב בשעה 21:30