ששון גבאי שותה את הקפה שלו הפוך, בלי קצף, בכוס זכוכית ועם סוכר חום ליד. הוט ווטר, סמול גלאס, גרסת רמת אביב. זה המקום השכונתי הקבוע שלו והוא מכיר את צוות העובדים ומברך אותם בחיוך ובמנוד ראש. אפשר ללמוד הרבה מהפנים של גבאי שאומרים כל כך הרבה רק בעזרת מימיקה קלה.
כשהוא נכנס למונולוג במהלך השיחה, ומצרף להבעות האלה גם מחוות גופניות, זה מרגיש כאילו שאתה בהצגת יחיד שמיועדת רק לך. הזוי לחשוב שגבאי, מהשחקנים העסוקים, הוותיקים והאהובים ביותר בישראל – גם על הקהל וגם על המבקרים – לא עבר מיונים ללהקה צבאית. "בכלל התביישתי לספר שהלכתי", הוא נזכר, "התביישתי לספר שהלכתי והתביישתי לספר שלא התקבלתי. כל הסיפור נראה לי אזוטרי כזה".
מי שלא רצה אותו בלהקה צבאית, קיבל אותו בעשרות תפקידים בקולנוע ובתיאטרון | צילום:
צ'ינו פפראצי
רק אחרי מותו של אביו, כשגבאי היה בן 20, הוא הרגיש שהוא יכול להרשות לעצמו להיפתח יותר לעולם המשחק. "קיבלתי את החיזוקים מאמא שלי ומאחיי", הוא מספר, "בצעירותי אהבתי תסכיתי רדיו ויכולתי לשמוע מחזה משוחק עם שחקנים כמו יוסי בנאי. אתה גם שומע סיפור וגם הדמיון שלך עובד, כי אתה משלים את מה שאתה לא רואה. בגיל צעיר עשיתי בבית הספר איזה מערכון בתפקיד מוכר עיתונים, ואני זוכר שהדרך שבה עשיתי את זה הרגישה לי טוב. הרגשתי במקום נוח ונעים. הבריחה הזו מהחיים לעולם הדמיון עשתה לי טוב. ואני מניח שמאז חיפשתי את זה והתחלתי להתעניין במשחק ותאטרון. בתנועת הנוער עשיתי גם מערכונים, ואז הקימו את תאטרון חיפה והשתוקקתי להיות חלק מזה. זו הייתה פנטזיה לעמוד על הבמה. עד היום כשאני עומד על הבמה בחיפה אני נזכר באיך כשהייתי ילד רציתי להיות שם".
וגבאי ממשיך לחיות את הפנטזיה. מי שלא רצה אותו בלהקה צבאית, קיבל אותו בעשרות תפקידים בתאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. אמרנו שחקן עסוק? בימים אלה הוא מופיע בשתי הצגות במקביל בתאטרון בית ליסין, "טרטיף" ו"אוצר יקר", הצטלם לסדרה "בתולות" שצפויה לעלות בהמשך השנה, משתתף בערבי קריאה שונים, בקולנוע תוכלו לראות אותו ב"גט" עליו זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר, והחל מיום רביעי תוכלו לראות אותו בעונה השלישית של "פולישוק" שחוזרת אחרי שלוש שנות הפסקה. בקיצור, אין רגע דל.
אתה עוד הולך לאודישנים או שבגלל שאתה ששון גבאי תופרים עבורך תפקידים?
"בישראל כמעט שלא. בטלוויזיה לפעמים רוצים לעשות 'מאצ'ינג', לבדוק אותי מול שחקנים אחרים. אבל אני כן עושה אודישנים לסרטים זרים וסדרות טלוויזיה זרות. בזמנו זה עמד על הפרק לנסות קריירה הוליוודית (גבאי השתתף בין היתר ב"רמבו 3" ו"לא בלי בתי", ז.י) אבל הבנתי שכדי לעשות קריירה בחו"ל צריך לעבור לחיות שם, וזה לא התאים לי מבחינה משפחתית – זה היה בתקופה שעזבתי את הבית ולא רציתי לעזוב את שלושת הילדים שהיו לי אז – וגם הקריירה שלי כאן הייתה מאוד עשירה והיה לי מה להפסיד אם הייתי עוזב.
"הלחם והחמאה שלי זה תאטרון. אני רואה את עצמי בראש ובראשונה שחקן תאטרון למרות שעשיתי הרבה תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה. המחוייבות שלי היא לתאטרון וזה גובה את המחיר".
מתוך הסרט 'גט'
"היום אני מרשה לעצמי להתרגש וליהנות"
אולי ההופעה ב"גט", שיתמודד על הזכות לייצג את ישראל בטקס האוסקר, תיתן הזנקה מחודשת לקריירה ההוליוודית של גבאי. פרס אופיר בו זכה גבאי עבור הסרט הוא השלישי שלו אחרי "עונת הדובדבנים" ו"ביקור התזמורת", הישג נדיר בתעשייה המקומית וגבאי לא מתבייש להגיד שזה מרגש אותו. "זה משמח אותי מאוד, בטח", הוא מודה, "כי זו הכרה של אנשי מקצוע וזה מאוד נעים. הפעם התרגשתי יותר מפעמים קודמות, אולי כי הרבה זמן לא קיבלתי פרס אופיר וגם אולי בגלל הגיל, שעכשיו אני מרשה לעצמי להתרגש וליהנות מזה. יש גיל שאתה לא עושה עניין מפרסים ואתה עסוק בעשייה ולא תמיד בטוח בעצמך שאתה לא מרשה לעצמך ליהנות".
אתה? לא בטוח בעצמך? אחרי עשרות התפקידים שעשית?
"אולי זו הגדרה מוגזמת. אני יודע את ערכי. אבל במקצוע הזה אתה כל הזמן במבחן. כלפי עצמך, כלפי הקהל. אם עשית הצגה נהדרת היום, אז מחר יש קהל חדש ואתה צריך להוכיח את עצמך מחדש. זה קשה, אבל זה גם כיף, כי שום דבר לא מובן מאליו".
יש לא מעט שחקנים שבשלב מסויים התחילו גם לביים, זה מעניין אותך?
"זה משהו שאני מפנטז עליו. גם לכתוב, גם לביים קולנוע. הסיבה העיקרית שאני לא עושה את זה היא שהקריירה שלי שואבת אותי וממלאת אותי. אין לי טכנית את הזמן לעשות את זה".
אתה מרגיש שאתה מצליח לגוון ולעשות כל דמות חדשה כך שהיא לא תחזור על דמות שכבר עשית?
"אני מקווה. אני מרגיש שכן, אבל זה משהו שהצופים צריכים להגיד. הגישה שלי היא תמיד לחדש. אני מצליח להפתיע את עצמי מחדש כל פעם".
"יש בי צדדים מגוחכים"
אחת ההפתעות היותר נעימות של גבאי הייתה התפקיד ב"פולישוק" לשם הגיע כמעט ברגע האחרון. גבאי משחק בסדרה את רובי פולישוק, חבר הכנסת הפתטי, שהופך לשר ומתקדם לתפקידים בכירים בכוח הקומבינות של אחרים, שמושכים לו בחוטים. אדם חלש אופי וחסר עמוד שדרה, שמשנה את דעותיו בהתאם לדעת הקהל והסובבים אותו, ורודף כותרות ופרסום. לא נשמע כזה מופרך ומנותק מהמציאות. אלא שגבאי הפך את פולישוק לטיפוס שלמרות הנלעגות, מצליח איכשהו לייצר אמפתיה.
יש איזה מקום שאתה מתחבר לפולישוק?
"יש בי צדדים מגוחכים, בוודאי, כמו בכל אחד. לפעמים אני שומע יותר מדי לעצות של אחרים. אני עושה דברים ומתחרט עליהם, דברים שאני לא יודע אם עשיתי בסדר. אלה כל מיני לבטים ואני לוקח מזה לפולישוק. לפולישוק יש את הקטע שהוא מוטרד ממשהו, והוא מקבל טלפון ועונה 'לא עכשיו! מי זה?'. הוא לא יכול לדבר אבל הסקרנות לדעת מי זה אוכלת אותו אז הוא לא יכול להתאפק. יש בזה משהו שיש גם לי".
"פולישוק הולך צד בצד עם המציאות" | צילום:
רועי ברקוביץ'
העונה השלישית נפתחת מיד לאחר שהבחירות מסתיימות. פולישוק, שהצליח שוב להיבחר לכנסת יושב שבעה על אביו ועובר לגור במלון בירושלים לאחר הפרידה מאשתו. באופן מפתיע הוא מקבל קידום נוסף, והופך לשר התיירות, החוץ והתרבות, או שר התח"ת, ביטוי שוודאי יחזור על עצמו לא מעט בעונה. מנשה נוי מצטרף לעונה בתפקיד ראש הממשלה החדש ומעסיק תחתיו את מזכיר הממשלה, קוזו אביטל (גיא לואל). גם סולי (חנה אזולאי-הספרי), ויקי (דנה סמו) ותקומה (שירי גדני) עדיין איתנו. לעומת זאת חומי שליט כבר לא, בצל מותו של אמנון דנקנר בשנה שעברה.
למרות שיש לו אח שהיה בכיר במשרד החוץ, ששון גבאי לא התייעץ איתו לפני תחילת הצילומים, וגם לא ניהל שיחות רקע כהכנה עם פוליטיקאים בעבר ובהווה. הוא עיקר צופה באותם חברי כנסת – לא חשוב שמות – שלעתים גורמים לפולישוק להיראות כמו גאון הדור. "זה מקצוע הזוי, מוטרף ובלתי אמין", אומר גבאי, "מהבחינה הזו פולישוק הולך צד בצד עם המציאות. אני מקפיד לעקוב אחרי מה שקורה בפוליטיקה ורואה התנהגות של פוליטיקאים ואת העליות והמורדות שהם עוברים, ובדיעבד התקשרו אלי פוליטיקאים ואמרו 'תשמע, אתה לא יודע כמה זה עוד יותר ממה שאתם עושים'. יחד עם זה, הפוליטיקאים נהנים מהסדרה, זה משהו שמדבר על העולם שלהם".
טוב זה לא מפתיע, היום הפוליטיקאים רוצים להיות מפורסמים כמו אחרון פליטי הריאליטי
"תמיד זה היה ככה. אבל אצלם זה בכל מחיר. אם אתה רואה את הקשר בין התקשורת לפוליטיקה, כדי לקבל ראיונות ולהיות בסדר היום הציבורי הם עושים הכל. אגב מכל קצוות הקשת הפוליטית. כולם נגועים בזה".
"הפוליטיקאים נהנים מהסדרה, זה משהו שמדבר על העולם שלהם" | צילום:
רועי ברקוביץ'
היחס שלך לפוליטיקאים השתנה בעקבות הסדרה או שדעתך עליהם הייתה כל כך נמוכה מלכתחילה שלא נשאר לאן לרדת?
"לא ממש. מי שאני מעריך – אני מעריך. מי שמגוחך או שאני לא מסכים לדעותיו – אז לא. אני יודע שיש ביניהם גם אנשים טובים, שמתכוונים לעשות טוב. אבל חלקם, לפחות בשנים האחרונות, באים ממקומות של תאוות שלטון".
"אין לי אג'נדה פוליטית"
בתקופה שבה אמנים רבים מביעים את דעתם על המצב בישראל וסופגים ריקושטים כואבים לאחר מכן (אורנה בנאי בתקופת "צוק איתן", מנשה נוי בשבוע האחרון, ואחרים), גבאי נמנע מלדבר בפומבי על עמדותיו, ורק מגדיר את עצמו "הומניסט, שוחר שלום", לדבריו. אפשר להבין מזה בין השורות מה הוא חושב. "אין לי אג'נדה פוליטית באופיי", הוא ספק-מתנצל, "אני יותר מחפש את הבנאדם. לא בוער בי להביע את דעתי כמו אנשים אחרים. ודבר שני, אני לא רוצה תמיד לרוץ ולהגיד את דעתי".
מה דעתך על אמנים שכן עושים את זה?
"אנשים צריכים שתהיה לה אפשרות להביע את דעתם בביטחון" | תמונת AVI:
מתוך עובדה
"על הכיפאק. השאלה היא איך אתה עושה את זה. הרי זה משהו מאוד רגיש, וצריך גם לקחת בחשבון את הטיימינג. אבל אם אתה מכוון למלחמה האחרונה: אנשים צריכים שתהיה לה אפשרות להביע את דעתם בביטחון ובאופן חופשי במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית. בכל מקרה צריך להיות רגישים באיך שעושים את זה. מותר להביע דעה. ואם מותר להביע דעה ימנית מותר באותה מידה להביע דעה שמאלנית. עליהום זה משהו שאסור שיקרה במדינה שלנו. אנחנו חיים במקום מוטרף ואנחנו חייבים לשמור על השפיות שלנו".
כחלק מהמאבק לשמירה על השפיות, גבאי נרתם למלחמה למען התרבות הישראלית והגדלת התקציב הממשלתי. הוא חתום, לצד למעלה ממאה בכירים מעולם התרבות הישראלי, על עצומה שקוראת לשר האוצר להפסיק את הפגיעה המתמשכת בתקציב התרבות וקוראת להעביר את "חוק התרבות", לפיו בישראל התרבות תזכה לפחות לאחוז אחד מתקציב המדינה. באופן אירוני-משהו, דווקא המאבק הזה הביא את גבאי לכנסת, על תקן לוביסט. "הרבה שנים תרבות היה משהו שהסתכלו עליו בחצי חיוך-חצי לגלוג", הוא מסביר, "לקח הרבה זמן להבין שתרבות זה הפרצוף של העם. חיים בלי תרבות זה חיים בלי זהות, חיים ריקים. אף פעם אין כסף לתרבות. תמיד הביטחון הוא בראש ותמיד סותם את הפה לכל הדרישות האחרות, אם זה בריאותיות, חינוכיות, סוציאליות ואחרות. אבל יש מה שנקרא הגיינה תרבותית. לדעת מי אתה ומה הזהות שלך, לתת ביטוי לרב-תרבותיות של הארץ הזו. לתת ביטוי למה שעובר עליך כאדם. מה הכאב שלך, מה השמחה שלך. אם זה בדרמה, בהומור או בסאטירה. זה לא חדש, האדם הקדמון כבר רצה להתבטא, רצה להביע את החיים ולתת תיאור ותמונה לחיים, בין אם זה בציור במערה או בריקוד סביב המדורה. זה צורך קיומי. אנשים רוצים להבין מה הם עשו כאן בעולם הזה. זה חלק מהקיום של האדם. בסוף היום כולם צורכים תרבות באופן כזה או אחר. גם הציניקן הכי גדול בסוף היום רואה תכנית בטלוויזיה או סרט בקולנוע או שר שיר או קורא ספר".
"חיים בלי תרבות זה חיים בלי זהות, חיים ריקים" | צילום:
רועי ברקוביץ'
לך יש זמן ללכת לקולנוע או לראות משהו בטלוויזיה עם סדר היום העמוס שלך?
"אני רואה לפעמים משהו בטלוויזיה בלילה אחרי שאני חוזר מהצגות, הרבה פעמים זה ערוץ 8, ולא מזמן הייתי עם הילדים הצעירים בקולנוע בסרט 'התבגרות', סרט יפה מאוד. לקחתי אותם גם לראות את הסרטים שהיו מועמדים לפרסי האקדמיה. ופה ושם סרטי אקשן, מה שיוצא. אין לי הרבה זמן אבל יש לי זמן".
"כשאתה צעיר אתה לא מעלה על דעתך שאתה שייך לזן נכחד"
הגיל מעסיק את ששון גבאי לא מעט. בחודש הבא הוא יהיה בן 67 אבל מבקש "תן לי להיות 66 כל עוד אני יכול". הוא יליד בגדד, הצעיר מבין ארבעה אחים, נשוי בשנית לדפנה, אב לחמישה ילדים וסבא לשלושה נכדים. שלושת ילדיו הגדולים הם מאשתו הראשונה - הגדול (39) עוסק במסחר באינטרנט, השנייה מעצבת גרפית והשלישית למדה יחסים בינלאומיים וחיה בלונדון - ויש לו שני נערים מתבגרים בני 16 ו-14 מאשתו הנוכחית. הצעיר לומד מוזיקה, ואילו בן ה-16 נמצא במגמת תאטרון, ולדברי גבאי "לא תהיה לו ברירה, הוא יהיה שחקן. הוא כל כך אוהב את זה וכל כך מוכשר בזה, אז אין מנוס".
מה השתנה בין שתי התקופות בהן היית אב למתבגרים?
"אולי זה קשור לעניין של הגיל, אבל יש הבנה שאני צריך לעשות דברים עכשיו כי אחרת מי יודע מתי תספיק לעשות אותם אם בכלל. אז אם אני יכול לעשות משהו אני משתדל לעשות אותו ולא לחכות. התחושה של הערכת מה שיש, מה שתמיד היה מובן מאליו. כהכללה, לנשים יש את זה יותר מאשר לגברים. נשים באיזשהו מקום מבינות שצריכים לעשות דברים עכשיו, הן תמיד מזכירות לנו, תמיד עם הרגליים על הקרקע, תמיד יוזמות את הבילוי, את המפגש.
"אני משתדל להיות מעורב בחיי הילדים שלי ואני גם נהנה מזה, אני נהנה לקחת אותם לחוג, לרכוב איתם על אופניים. אבל תשמע – גם הם ילדים עסוקים, הצעירים".
המתבגרים שלך מכניסים אותך לעולם שלהם? אתה בקיא בעולם הרשתות החברתיות, בסלנג העכשווי?
"אין לי פייסבוק כי אין לי זמן לזה. אינסטגרם יש לי אבל אני לא מעלה תמונות, העליתי רק 4-3 תמונות, אבל מדי פעם אני מסתכל לראות אצל אחרים, למשל בנסיעות כשאין מה לעשות. פעם בנסיעות היו מדברים, היום כולם מסתכלים בטלפון. יש להם עכשיו איזה סלנג שנקרא 'חורן' (למי שמעל גיל 16, המילה מבוטאת horen), שזה אומר משהו 'אש'. אין להם היוש וביוש למזלי".
"לקח לי זמן לקלוט את הדבר הזה, שאני סבא" | צילום:
רועי ברקוביץ'
לא רצית בגילך כבר להיות רק אתה ואשתך בבית, בשקט?
"בכלל לא. אני מכבד את ההנאה של בנאדם שיוצא לפנסיה ואוהב את השקט שלו, אבל אני לא יכול להבין את זה".
ואיך חיי הסבאות?
"זה כיף גדול. אני ממש נהנה מהם. כשנולדה הנכדה הראשונה לקח לי זמן לקלוט את הדבר הזה, שאני סבא. אני? סבא? איך? אבל מרגע שנרגעתי וקיבלתי את זה, זה פשוט תענוג. אני לא סבא לפי הספר, אני לא סבא שיש לו זמן לקחת אותם יותר מדי מהגן, ולהביא ולהחזיר ולבלות יותר מדי זמן עם הנכדים שלו, אבל הקפדתי להיות באירועים שלהם כשהם גרו בתל אביב. בשנתיים האחרונות הם גרים בצרעה וזה קצת רחוק. אבל כשאני איתם אני מאוד נהנה".
תגיד, אתה מתחיל לחשוב על המורשת שתשאיר אחריך?
"עדיף לא לחשוב על זה. אבל עשיתי כמה תפקידים טובים שאני גאה בהם ושמח עליהם. תמיד יש שאיפה לעוד תפקיד ולעוד ריגוש ולעשות משהו שעוד לא עשית. אז מבאס אותי להתחיל לחשוב על איך יזכרו. יש לי עוד תכניות להישאר כאן. מצד שני אני יודע שהשעון מתקתק ובני גילי, חלקם נשארו בצידי הדרך, מבוגרים ממני, צעירים ממני, בגילי. כשאתה צעיר אתה לא מעלה על דעתך שאתה שייך לזן נכחד, ככל שאתה מתבגר אתה מבין את זה.
"אני יודע שבגלל העבודה שלי אני חי כמה חיים באדם אחד, והחיים שלי מעניינים בזכות זה. אני לא רוצה לוותר על זה ואני לא רוצה לחשוב מה יהיה. ברור לי שיום אחד זה יהיה אחרת, אני לא עיוור לזה".
"פולישוק" - עונה חדשה החל מה-29/10, ימי רביעי ב-22:00
>> בלעדי למאקו: צפו בפרק הראשון של העונה השלישית של פולישוק לפני כולם
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן