בשבוע שעבר עמד מועאוויה כבהה, פרמדיק ערבי שמתנדב ב"איחוד הצלה", בחתונה של עשהאל שבו, שחקן נבחרת ישראל בכדורסל לכיסאות גלגלים ומי שאיבד את רגלו בפיגוע באיתמר ובירך "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". המפגש הראשון ביניהם היה בחודש יוני 2002, אז הגיע מועאוויה לפיגוע ביישוב איתמר כדי לטפל בפצועים ובהרוגים. "מחבל נכנס לבית שלהם והרג את האמא ושלושה ילדים ופצע עוד שני ילדים קשה. אחד מהילדים הוא עשהאל", מספר כבהה. "הוא היה אז בן 9, המחבל זרק עליו רימון והרגל שלו נקטעה. הייתי חובש בפיגוע הזה. מאז אני והמשפחה בקשר מאוד טוב, אנחנו כמו אחים".
כבהה, מתנדב באיחוד הצלה כבר ארבע שנים. לפני כן, שימש פרמדיק בצוות אמבולנס במשך 15 שנה והיה עד לאירועים קשים במיוחד. תפסנו אותו ומתנדבים ערבים נוספים לשיחה קצרה על איך זה מרגיש להיות פרמדיק ערבי שמציל חיים בישראל. "איחוד הצלה הוא ארגון מתנדבים להצלת חיים. הוא כולל 3,200 מתנדבים – חובשים, פרמדיקים ורופאים – והמטרה שלנו היא להגיע ולהגיש טיפול ראשוני לחולה או פצוע עוד לפני הגעת אמבולנס למקום", מסביר כבהה. "אנחנו בעצם רשת מתנדבים להצלת חיים. יש בארגון גברים ונשים, יהודים וערבים, חרדים וחילונים. כולם פועלים יחד כדי להציל חיים".
מה חוויה כזאת עושה לך?
"הייתי אחד מאנשי רפואת החירום הראשונים שנכנס למלון פארק בנתניה אחרי הפיגוע הנורא בליל הסדר וגם בבית משפחת פוגל ז"ל שנרצחו באיתמר. כל המקרים מלווים אותי. אני כפרמדיק ראיתי כל כך הרבה דברים קשים, שאי אפשר לשכוח את זה. ההתמודדות היא לדעת לחיות עם זה, לימדתי את עצמי לחיות עם זה ואין יום שהמקרים האלו לא עוברים לי מול העיניים. זה הפך אותי לאבא יותר פחדן ופחות אמיץ".
איך מרגיש פרדמדיק ערבי שמגיע מיד אחרי פיגוע?
"הייתי בשנת 2001 בכפר סבא כשאוטובוס של קו 29 התפוצץ. התחלתי לעשות החייאה על ילד ואני שומע מאחורי אנשים מתחילים לצעוק מוות לערבים. תחשוב על הסיטואציה, אני פרמדיק ערבי שעושה החייאה לילד יהודי, מצד אחד אני מפחד שיידעו שאני ערבי ומצד שני צריך להתרכז בלהציל אותו בזמן שאף אחד לא שומר לי על הגב. באותו הרגע התנתקתי מהכול והתרכזתי בלהציל את הילד. לא חשבתי על עצמי, פחדתי שאם יפגעו בי הילד ימות".
"כל כך התרגשתי לראות אמבולנס"
מועאוויה נולד וגדל בכפר אום אל קוטוף שבמשולש והיום גר עם משפחתו בנצרת עילית. "בבית תמיד היו אורחים יהודים, חברים של ההורים שלי, ואני הייתי משחק עם הילדים ולומד עברית. החינוך שקיבלתי היה של נתינה ועזרה לזולת, ככה חינכו אותנו. בכפר לא היו כבישים והייתי שומע לפעמים סירנות של אמבולנס מכביש ואדי ערה. אף פעם לא ראיתי אמבולנס, לא היה לנו חשמל וטלוויזיה וכשאמא שלי הייתה צריכה ללדת הם רכבו לבית החולים על חמור. תמיד רציתי להבין מה עושה את הסירנה הזו מעבר להרים. יום אחד הלכתי ברגל מהבוקר לצומת ברקאי וישבתי וחיכיתי יום שלם לראות מה זה אמבולנס. עשיתי את זה כמה ימים ברצף עד שפתאום ראיתי אמבולנס שעובר, כל כך התרגשתי אני לא יכול להסביר את זה אפילו".
כשמועאוויה סיים את כתה י"ב הוא נרשם לקורס עזרה ראשונה, לאחר מכן עבד במד"א, עשה קורס פרמדיקים ובשנים האחרונות התחיל להתנדב באיחוד הצלה. "תמיד הכרתי את המתנדבים של איחוד הצלה. מה שמניע אותנו הם חיי אדם וקבלת האחר, פתאום גיליתי שהערכים שלי נמצאים פה, באיחוד הצלה. מלבד הצלת חיים אני משקיע את החיים שלי בלחבר בין העמים, ליצור אהבה".
כמו נסראללה אבל להיפך
בארגון "איחוד הצלה" שהוקם בקיץ 2006 יש אלפי מתנדבים מהם גם כ-350 מתנדבים ערבים שפועלים בכל אזורי הארץ. אחד מהם הוא חסן נסראללה, נהג משאית וחובש מתנדב עם שם קצת יוצא דופן, אבל בניגוד לחסן ההוא מהבונקר שבלבנון חסן הישראלי מתנדב להציל חיים במסגרת איחוד הצלה. "אני נתקל בהרבה תגובות על השם שלי. זה שם של בן אדם שעושה בעיות בעולם, אבל חוץ מהשם אין בינינו שום דמיון. מה שמעניין אותי זה לעזור, להגיע לאנשים עוד לפני האמבולנס ולטפל בהם. אני נוסע ברחבי הארץ וכשאני רואה תאונת דרכים או כל דבר אחר, אני מיד יורד מהמשאית ומגיש עזרה ראשונה לאנשים".
מרואן מסארוה הוא ראש סניף טייבה של "איחוד הצלה" והקים את צוות המתנדבים בעיר. "היה לנו צורך בצוות מתנדבים שיוכלו לטפל במקרים רפואיים דחופים עוד לפני שהאמבולנס מגיע". מסארוה מספר על מקרה אישי שממחיש את הצורך בארגון מתנדבים לעזרה רפואית דחופה ועל היחס שהוא מקבל מהסביבה. "לפני כשנה התקשרו אליי ואמרו לי שקרוב משפחה שלי קיבל התקף לב. לאמבולנס לקח 25 דקות להגיע ועד אז אני טיפלתי בו והצלתי לו את החיים. אנחנו מקבלים יחס מדהים מהמתנדבים היהודים ומאלו שאנחנו עוזרים להם ביישובים יהודיים באזור. אנחנו נכנסים ליישובים כמו אבני חפץ ושער אפרים ומקבלים אותנו באהבה, אנחנו נותנים סיוע רפואי ראשוני שמציל לאנשים את החיים".
מנהל המגזר הערבי באיחוד הצלה, מורד עליאן, מספר: "לפני כמעט עשור אלי ביר, נשיא ומייסד איחוד הצלה, ואני התחברנו יחד והתחלנו בפעילות משותפת בירושלים. שמנו לעצמנו למטרה לתת מענה מהיר לקריאות ביישובים ערביים אבל כמובן שמהר מאוד ראינו שמתנדבים ערבים מטפלים גם באנשים משכונות יהודיות והפך. הפעילות במגזר הערבי מתפתחת מהר וכיום יש באיחוד הצלה 350 מתנדבים ערבים שזה יותר מ-10 אחוזים ממתנדבי הארגון ויש בקשות רבות להצטרף". הפעילות המשותפת של ביר ועליאן להצלת חיים זיכתה אותם בשנת 2013 בפרס גולדברג לשלום במזרח התיכון מטעם המכון לחינוך בינלאומי והשגרירות האמריקאית. "אני מאוד גאה שקיבלנו את הפרס", מסכם עליאן. "הוכחנו שבהצלת חיים אין הבדל דת או גזע".
